עבודת הקרבנות/סדר שחיטת תמיד של שחר

<< · עבודת הקרבנות · סדר שחיטת תמיד של שחר · >>

מד

תמיד השחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית^[1] של בית המטבחים על טבעת שניה^[2] כדי שיהיה נשחט כנגד השמש דכתיב (במדבר כ״ח) שנים ליום עולה תמיד כנגד היום^[3] שהוא זריחת השמש השוחט היה עומד במזרח^[4] לצד העורף של הקרבן ופניו למערב והמקבל היה עומד במערב^[5] והקרבן אחוריו לצפון ופניו לדרום כדי שלא יהא אחוריו כלפי ההיכל: (יומא ס״ב רמב״׳ם פ״א הלי״א מהל׳ תמידין תמיד פ״ד מ״א):

ביאור

^ על קרן צפונית מערבית. הנה כבר ביארנו דמן המזבח עד מקום שהתחיל הטבעות היה מקום פנוי שמונה אמות ומקום הטבעות היה כ״ד אמות על כ״ד אמות והיה עשוי ו׳ שורות מן צפון לדרום של ד׳ ד' טבעות בכל שורה. רש״י (ביומא) פירש שתמיד של שחר הנשחט.על טבעת השניה של קרן מערבית צפונית הכונה על קרן צפונית מערבית של המזבח ר״ל כיון שצריך לשוחטו נגד השמש כדכתיב (שנים ליום נגד היום) לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן כותל המזרח בכל היכולת שהשמש באה מן המזרח וכותלי העזרה היו גבוהים והחמה שחרית בשפולי רקיע וצל הכותל המזרח עומד כנגדה ומאפיל על מקום השחיטה לכן צריך להרחיקה לצד מערב להרחיקה מן צל הכותל וכמו כן תמיד של בין הערבים מהאי טעמא ראוי לשוחטו באחד הטבעות שבקצות השורות במזרח כדי להרחיק מקום השחיטה כל מה דאפשר מתחת הצל של כותל ההיכל שהיה במערב ממקום הטבעות והא דשחטינן התמיד על טבעת שניה הסמוכה אל המזבח מהשורה שהיא כנגד מערב (כן משמע מהמפרש) על טבעת העומד באות א׳ מהציור ותמיד של בין הערבים על טבעת העומד על אות ב׳ [כן פירש הראב״ד עיי״ש וק״ל שהוא פירש שבשחר התמיד נשחט על קרן מזרחית צפונית ובערב על קרן מערבית דרומית דבשחר החמה זורחת מן המזרח ע״כ היה שוחט על קרן מ״צ ובערב זורחת יותר במערב לפיכך של בין הערבים נשחט על קרן מערבית דרומית עכ״ל עיי״ש] משום שצריך שיהיה על ירך המזבח סמוכה למזבח ועוד שהוא נקרא יותר לפני ה׳ כל מה שמקריב אל המזבח ומן הדין היה ראוי לשוחטו ממש על טבעת הראשון אצל המזבח אלא משום דבעינן שתהיה השחיטה נגד היום ובטבעת שאצל המזבח ממש לא מקיים כנגד היום מחמת שכותלי המזבח מעכבים החמה מלזרוח סמוך לה ובתמיד כתיב לפני ה׳ לפיכך על טבעת השניה מקיימא כנגד היום וגם קצת מלפני ד׳ [ורש״י ביומא ס״ב פירש טעם אחר מה שהיו שוחטין על טבעת השניה ולא על הראשונה ותוס׳ פירש עוד טעם על זה עיי״ש ועיי׳ בת״י פ״ד מ״א מה שמשיג על זה והת״י פ״ד מ״א פירש דטבעת השניה דקאמר מתני׳ היינו מב׳ השורות שבצפון העזרה וקרן צפונית מערבית וקרן מזרחית צפונית דנקט במתני׳ לאו בקרנות המזבח מיירי רק בקרנות של רבוע מקום הטבעות מיירי וכן משמע לשון הרמב״ם [פ״א תמידין הלי״א] שכתב וז״ל] תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שניה ע״כ להרמב״ם ס״ל שבבוקר שחטוהו על טבעת שניה מן השורה הנמשכת מן צפון לדרום ובערב ג״כ כזה לצד מזרח והטעם אשר על טבעת שניה אפשר כרש״י ביומא ס״ב וכן משמע קצת מתחלת לשון הראב״ד שכתב וז״ל על קרן מזרחית צפונית של מקום הטבעות אך מסוף לשונו משמע כאשר כתבנו לעיל:
^ שניה. דהטבעות עשוי כקשת ראשו אחד מחובר ברצפה בצור ומגביה הקשת בצירו ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה וחוזר וכופף הקשת ממעל לצואר ומחבר ראשו השני של הקשת ברצפה כדי שלא תתנועע הבהמה צוארה אנה ואנה בשעת שחיטה דאי אפשר שאותן שזכו באברים ואוחזין אותה בשעת שחיטה יאחזו גם ראשה בשעת שחיטה דהרי אצל הראש של הבהמה עומד המקבל הדם והרי הוא צריך שיהיה ידיו פנויות לקבל הדם שצריך זהירות יתירה לקבל הדם ורק דם הנפש דדם העור פסול (כדאיתא יומא מ"ח ובזבחים):
^ כנגד היום. עיין בהביאור לעיל:
^ במזרח. פי׳ אצל הכבש שהוא לצד מזרח כדי שלא יהי׳ אחוריו נגד ההיכל:
^ במערב. בשעת קבלת הדם נגד השוחט באלכסון דהשוחט עומד במזרח ופניו למערב והמקבל עומד בצפון ופניו לדרום דהיינו דרומית מערבית כדי שיהי' מוכן להוליך הדם למזבח ולזורקו דהמקבל הוא הזורק (ת״י מ״א פ״ד דתמיד):

מה

והשוחט היה בידו סכין כשר^[1] מכלי שרת^[2] כדכתיב^[3] [בעולת יצחק] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת^[4] לשחוט את בנו והמקבל היה בידו מזרק מכלי שרת.^[5] כדי לקבל הדם בתוכו וילפינן מעולת סיני דבעי כלי שרת דכתיב (שמות ד׳) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וגו': (רמב״ם פ״ד הל״ז מהל׳ מעה״ק זבחים צ״ז מנחות פ״ב):

ביאור

^ כשר. בדוק שלא יהא בו פגימה כל שהיא:
^ מכלי שרת. ואיתא בהרמב״ם פ״ד הל״ז מהל׳ מעה״ק דהוא דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם שחט קדשים בכל דבר ששוחטין בו את החולין כשר בדיעבד כגון ששחט בקרומית של קנה:
^ כדכתיב בראשית כ״ב בעולת יצחק דהתם היה עולה כדכתיב ויעליהו לעולה תחת בנו וה״ה בכל הקדשים דילפינן מעולה (זבחים צ״ז מנחות פ״ב) דבעינן סכין כלי שרת:
^ המאכלת. ואמרינן שם בתוס' (מנחות פ״ב) ד״ה ויקח מדלא כתיב ויקח את המחתוך משמע שהוא מכלי שרת:
^ מכלי שרת. כדכתיב בקרא וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבח וגו' ויקח משה חצי הדם וישם באגנות דהוא מזרק וגו׳ וחצי הדם זרק על המזבח ומשמע מזה דגם שלמים טעונים מזרק דהא שלמים ג״כ כתיב בקרא וכן הדין בשאר קדשים דהא ילפינן כולה משלמים מזאת התורה ועיי״ש (זבחים מנחות) והכי איתא בספרא (ויקרא ז׳) על פסוק זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ רבי ישמעאל בנו של ריב״ב אומר הרי הוא אומר (שמות נ״ ד) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות למדנו לעולת סיני שטעונה כלי ומניין לעולת הדורות שטעונה כלי ת״ל עולת תמיד לדורותיכם (שמות כ״ט) בעולת תמיד וכתיב (במדבר כ׳׳ט) בעולת תמיד עולת תמיד העשויה בהר סיני מקיש עולת הדורות לעולת סיני מה עולת הר סיני טעונה כלי אף עולת הדורות טעונה כלי אין לי אלא עולה מנין לרבות את כולם ת״ל זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ לרבות את כולם שטעונה כלי והכהן המקבל הדם צריך שיהיה כהן כשר בלי מום (זבחים י״ג תוספתא ראש פ״ק דזבחים) ובכלי שרת היינו בגדי כהונה (רש״י זבחים י״ג) דכתיב (ויקרא א׳) והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם מדכתיב (במדבר ג׳) אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת:

מו

כהן המקבל את הדם צריך לאחוז^[1] את המזרק ביד ימינו דוקא ולא בשמאל^[2] דכתיב (ויקרא ד׳) בפר כהן משוח ולקח הכהן המשוח מדם הפר וגו' וכתיב אח״כ וטבל את אצבעו בדם מלמד שלא תהיה קבלה אלא בימין^[3] וצריך הכהן ליזהר שלא יהא בין ידו להכלי חציצה^[4] כל דהו דכתיב (ויקרא ב׳) ולקח הכהן מדם הפר שתהא לקיחה בעצמו של כהן: (זבחים כ״ד ע״א רמב״ם פ״ה מהל׳ ביא״מ הלי״ז י״ח)

ביאור

^ לאחוז. והיה אוזן במזרק לאחוז בו כמו שעושין לכדים של חרס עיי׳ רש״י זבחים כ״ד ד״ה אוזן ובההוא אוזן תוחב המקבל אצבעותיו שם לנושא את המזרק ומקבל דם השחיטה בתוכה [ועיין בזבחים מ״ז בתוס' ד״ה אף ובתוספתא פ״ק דזבחים משמע דאם קבל בשתי ידיו פסול ואפשר דמה שהשמאל אינו אלא מסייעו אין בכך כלום]:
^ ולא בשמאל. והיינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם השמאל מסייעתו עבודתו כשרה כיון דעיקר הקבלה בימין [ועיין בהגהות הגר״א על משניות זבחים]:
^ אלא בימין. וילפינן בזבחים כ״ב ע״א דדרשינן אצבעו על לפניו על ולקח וילפינן זה מאשם מצורע דכתיב (ויקרא י״ד) וטבל הכהן את אצבעו הימנית מה להלן ימין אף כל מקום שנא׳ אצבע או כהונה אינה אלא ימין:
^ חציצה. ועניני חציצה עיין לעיל בלבישת הבגדים סימן י״ג מה שביארנו שם ועיי׳ רש״י זבחים כ״ד ד״ה לא יהא [עיי׳ שם מ׳ ע״ב גמרא ד״ה דתניא ולקח. יכול בכלי כו׳ ובתוס׳ שם ד״ה אף]:

מז

וקודם ששוחטין^[1] קרבן התמיד שני כהנים שזכו בדישון מזבח הפנימי ודישון המנורה היו מקדימין^[2] כהן המדשן המזבח היה בידו טני^[3] של זהב והכהן המדשן המנורה היה בידו כוז^[4] של זהב ושני מפתחות^[5] העזרה בידם מסרו^[6] המפתחות להלוי לפתוח לפניהם שער הגדול^[7] שבהיכל. לא היה השוחט שוחט עד ששמע קול שער הגדול שנפתח שנא׳ ושחטו פתח אהל מועד בזמן שפתח ההיכל פתוח ולא בזמן שפתח ההיכל נעול: (זבחים נ״ה תמיד פ״ג מ״ו ז׳):

ביאור

^ וקודם ששוחטין. כאשר יתבאר בסמוך דילפינן כל הקרבנות משלמים דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שההיכל פתוח דוקא אבל לא קודם פתיחת השער: [כל הביאור נלקח מפ״ג מ״ו מפירוש הראב״ד שם ומת״י]:
^ מקדימין. ר״ל קודם שישחטו את התמיד דשחיטה היתה בזמן דישון מזבח הפנימי ואע״ג דהטבת ה׳ נרות היה אחר זריקת הדם אפ״ה גם המטיב הנרות היה מקדים לילך לשם מדמהרים לזרוק הדם מיד אחר השחיטה כדי שלא יקרש הדם ביני וביני והרי צריך להטיב מיד אחר זריקה דמצוה שבאה לידך אל תחמיצנה (מכלתא בא):
^ טני. הוא סל גדול והיה דומה במראיתו מבחוץ לכלי המדה של ג׳ קבים ובתוכו לא היה מחזיק כ״א שני קבים ומחצה כדי שיהא נראה שהוא מלא שזהו דרך כבוד:
^ כוז. הוא קרוג של זהב:
^ ושני מפתחות. שבהם היו הלוים פותחים. ואיתא במשנה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון, כאשר יתבאר בסמוך:
^ מסרו וכו'. וזהו היו עושין על פי ציווי בן גבר שהיה ממונה על פתיחת ונעילת השערים שבמקדש (שקלים פ״ה מ״א) שעל ידו היו מוסרים הכהנים הנ״ל ב׳ המפתחות להלוי שיפתח ההיכל (ת״י שם) [ועיין בערכין י״א ע״ב דכהן אסור לעשות משירות הלוים. אך הרב במ״ו פ״ג דתמיד וכן בסדר יעב״ץ משמע דהכהן המדשן היה בעצמו פותח השערים וכן הוא בהראב״ד]:
^ שער הגדול. ונקרא שער הגדול מפני חשיבותו אף ששער האולם היה גבוה ורחב ממנו (ת״י שם) וכן היה סדר פתיחת השער. בא הלוי עם המפתח להפשפש. פשפש הוא פתח קטן שהיה בצפון. שהיו שם שני פתחים קטנים שהיו נפתחים לשני תאים משני צדדי ההיכל אחד לצד דרום ואחד לצד צפון השער [פתח הקטן שהיה בצד דרום היה סגור תמיד ולא היה נכנס בו אדם מעולם ועליו מפורש ביחזקאל ויאמר אלי ה׳ השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ד׳ אלקי ישראל בא בו] והפתח הקטן שבצפון עשוי לכניסה לתא הקטן שהיה שם סמוך לכותל צפוני של ההיכל מבחוץ והיה לתא זה ב׳ פתחים פתח אחד לכנוס לתוכו מהחוץ כנ״ל ופתח אחד להיכל וכשרוצה הלוי לפתוח שער ההיכל שסגור מבפנים פותח פתח החיצון של התא ע״י שמכניס אמת ידו עם המפתח בחור שבכותל בצד הפתח הקטן הזה עד השחי דהיינו עד תחת הכתף ושוחה ופותח מנעול שבפנים עם מפתח זה [ולכן נקרא מפתח זה מפתח אמת השחי מדצריך הפותח בו לשחות ולהושיט אמת ידו דרך השחי עד החור הנ״ל [וכשנכנס לתא חוזר ולוקח מפתח השני ופותח בו הדלת שבין תא להיכל [אותו המפתח נקרא פותח כיון ר״ל מהר דע״י שהיה זה המסגר לפניו נפתח מהר בלי טורח ועיי׳ רש״י במס׳ ב״מ ל״ג]. ונכנס להתא וכיון שנכנס להתא היה פותח פתח התא הנכנס לההיכל כנ״ל והולך עד שמגיע להשער הגדול העביר את הנגר (הריגעל) ואת הפותחת (השלאס) ופותח שער הגדול:

מח

והשוחט אחר ששמע שנפתח שער ההיכל היה שוחט מיד^[1] את התמיד שם על ירך המזבח צפונה כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה׳ וכן היה סדר השחיטה השוחט היה זהיר שיהיה שחיטתו באופן שיקובל את כל דם^[2] הקרבן בהמזרק דכתיב (ויקרא ד׳) ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה^[3] כיצד הוא עושה אוחז את הסימנים בידו ומוצאן עם הוורידין לתוך המזרק^[4] [ומברך בא״ד אמ״ה אשר קבו״צ על השחיטה] ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל^[5] הדם כולה בהמזרק ומגביה^[6] הסכין למעלה כדי שלא ירד הדם מן הסכין לתוך המזרק ולא מן עור הצואר^[7] דכתיב ולקח הכהן המשוח מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק מבחוץ^[8] כדכתיב כפורי זהב^[9] (עזרא א׳) (זבחים כ״ה יומא מ״ח רמב״ם פ״ב מה׳ מעה״ק הל״ח):

ביאור

^ שוחט מיד. דקודם שנפתח אסור לשחוט שום קרבן כאשר בארנו לעיל:
^ כל הדם. לאו דוקא כל הדם דהא אמרינן (בזבחים ל״ד) כתיב את כל דמו ישפך. ולמטה הוא אומר ואת כל דמו ישפך ומסיק שם דההיא למעוטי שיריים שבצואר בהמה שהן נעשין שיריי׳ ע״י הדם שנתקבל וישפכו לאמה ופירשו התוס׳ שם דהא דאמרינן שיקבל כל דמו של הפר היינו למצוה אבל בדיעבד יקבל בהכלי לא פחות מכדי הזיה (שם פ״ד הל״ח מה׳ מעה״ק):
^ ואע״ג דקרא מיירי בחטאת ה״ה לכל הקרבנות (מל״מ שם) ואע״ג דקרא בשפיכת שיריים כתיב ולא בקבלה אמרינן בגמ׳ (זבחים כ״ה) דאם אינו ענין לשיריים דהא ליתא לכוליה דם דהא כבר נתן ממנו על הקרנות תנהו ענין לקבלה [כן פי' הראב״ד בהספרא שם על פסוק זה] ר״ל שצריך שיקבל כל שיעור ההזיה בהכלי בבת אחת ולא יוסיף בה מעט מעט:
^ לתוך המזרק . דנהוי קבלה מהפר שפיר ולאו דוקא לתוך המזרק דהא אי אפשר אלא ר״ל כנגד אוירו של תוך הכלי ואויר הכלי הרי הוא ככלי:
^ שיתקבל. משום דצריך שיתקבל כל הדם לכן צריך לאחוז הסימנין עם הוורידין למעלה נגד תוך הכלי והא דצריך שישחוט שנים או רוב שנים ילפינן (בחולין כ״ז) מדכתיב (דברים י״ב) וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:
^ ומגביה. הסכין למעלה כדי שלא יפול מן הסכין הדם אל המזרק:
^ עור הצואר. דבעינן דם הנפש דוקא כדכתיב ולקח הכהן המשוח מדם הפר ר״ל מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצות. וכן הוא בפי׳ הראב״ד על הספרא מדכתיב מדם הפר משמע מעיקרו של פר ולא מדם המובא מחתיכות העור בתחילת שחיטה:
^ מבחוץ. פי׳ שיפול מבחוץ ולא בתוך המזרק דא״כ הוי ליה דבר אחר. תוס':
^ כפורי זהב. קרי למזרקי יין בספר עזרא על שם קנוח כמבואר במס׳ חולין ח׳ אי איכא בליתא דפריסא למכפרא:

מט

הכהן היה מחשבתו^[1] בשעת שחיטה^[2] של קרבן תמיד^[3] לשם ששה דברים לשם הזבח^[4] לשם זובח^[5] לשם השם^[6] ברוך הוא לשם אישים^[7] לשם ריח^[8] לשם ניחוח דכתיב (ויקרא א׳) והקטיר הכהן את הכל המזבחה אשה ריח ניחח^[9] לה': (זבחים מ״ו רמב״ם פ״ד מה' מעה״ק הלי״א):

ביאור

^ כל מחשבה שבקדשים צריך שיאמר בפירוש בפה [כן הוא בפירוש רש״י פסחים נ׳ ד״ה והכי במאי עסקינן. ובתוס׳ ב״מ מ״ג וכן משמע בזבחים מדהיה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט וכו׳ א״כ הכי נמי בענינינו הששה דברים צריך שיאמר בפה]:
^ שחיטה. מלשון הרמב״ם משמע (מהלי״א שם) דדוקא בשעת שחיטה בעינן כונה לשם ששה דברים אבל בשאר עבודות קבלה הולכה זריקה לא בעינן שיתכוין לשם ששה דברים וכש״כ בשעת הקטרה אבל כונת הזבח והזובח צריך בכל ד׳ עבודות דהיינו שחיטה קבלה הולכה זריקה שנא׳ ובשר זבח תודת שלמיו. שתהא הזביחה עם שאר ארבעה עבודות לשם שלמים וכן בשאר הקרבנות (ועיי׳ במל״מ ובל״מ שם ובהתורה ובמצוה ויקרא נ״ח) אבל דעת התוס' ריש פ״ק דזבחים (וכן משמע מרש״י). שגם בשעת הקטרה צריך כונות אלו [חוץ כונת הזובח דלא שייך בהקטרה כי אם בד׳ עבודות] ואע״ג דקתני במתני׳ לשם ששה דברים הזבח נזבח ה״ה הזבח נקטר דעיקר פשטות הקרא אשה ריח ניחח כתיב בהקטרה. ומ׳׳מ [ועיין בתוס׳ ריש זבחים ד״ה כל הזבחים ורש״י מ״ז ד״ה עולה לשם עולה] ילפינן מקרא זה (האמור בהקטרה) שצריך זביחה לשם ששה דברים. מדאיתקש אל שם זבח [דבשלמים כתיב (ויקרא ג׳) והקריב מזבח השלמים אשה לה׳] דלשם זבח דהיינו שינוי קדש הוי בין בעבודת הדם בין בהקטרה כדילפינן מקראי (זבחים ד׳) וה״ה שאר הה׳ דברים שייך בזביחה כמו בהקטרה. ודע (מל״מ שם פ״ד הלי״א) דלכו״ע אם כיון בד׳ עבודות שלא לשם השם ושלא לשם האישים ושלא לשם ריח ושלא לשם הניחח מ״מ הזבח כשר ועלו לבעלים ולא היו צריכין אלו הכונות אלא למצוה בעלמא וכן משמע מתוס׳ ריש פ״ק דזבחים מדילפינן אלו מהקטרת האימורים והאימורים עצמן אם לא הקטירו כשר אבל לשם זבח אם שינה הכונה לא עלה לשם חובה (כדאיתא בהרמב״ם הל״א פ״ט מפסוה״מ) ועיי׳ במל״מ ועיי׳ פי׳ הרב ות״י מ״א פ״א דזבחים) אבל שינוי בעלים ליכא בציבור (כדמשמע בזבחים ד׳ ודף ו') דהכל בעליו ולב ב״ד מתנה עליהן דסכין מושכתן למה שהוא:
^ קרבן תמיד. וה״ה בשאר הקרבנות צריך לכוין הו׳ דברים כדאיתא במשנה זבחים מ״ו לשם ו׳ דברים הזבח נזבח:
^ לשם הזבח. דכתיב בזבח שלמים (ויקרא ג) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים וילפינן כל הקרבנות משלמים דכתיב (ויקרא ז') זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים הקישן הכתוב לשלמים [ואע״ג דבזבחים מ״ו דרשינן מדכתיב עולה אשה ריח וכו׳ עולה לשם עולה לאפוקי אם חשב לשם קרבן אחר (דהיינו שינוי קודש) התם איריי הקרא בהקטרת אימורין והכא איירי הקרא בעבודת הדם:
^ לשם זובח וכו׳. דהיינו לשם הציבור דהבעלים כאן הם הציבור דכתיב (במדבר ו') ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קודש דנפקא לן מאם זבח שלמים תניהו ענין לשינוי בעלים וילפינן עולה משלמים מזאת התורה וכנ״ל. וצריך שיאמר בפה ששוחט ע״מ שיתכפרו בו הציבור היינו שיזרוק הדם לשם צבור דהכשרה הוא בזריקת הדם לאפוקי שינוי בעלים כגון שחשב שיתכפר בו אחר ודע דשינוי בעלים ליתא אלא בזריקה כגון ששוחט או מקבל או הולך ע״מ לזרוק דמו שלא לשם בעלים אבל אם שחט או קבל או הלך שלא לשם בעלים לא הוי שינוי בעלים דשינוי בעלים לא הוי אלא בכפרה וכפרה לא הוי אלא בזריקה כן הוא בזבחים דף י׳ ובתוס׳ ריש פ״ק וכן משמע פסחים דף ס״א וז״ל וכי מרבינן שאר עבודות לפוסלה בשינוי בעלים לא מרבינן אלא שוחט ר״ל להתכפר בו אחר בזריקת הדם כו' עי״ש אבל כל זה שייך בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור לא שייך שינוי בעלים דהכל בעליו אלא לכתחלה צריך שיכוין לשם צבור כנ״ל (ועיין מל״מ ה״א מהל׳ פסוהמ״ק): ודע דלכו״ע בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי אלא בד׳ עבודות אבל אם חשב בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה להקטיר שלא לשמן בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי ולא כלום ולא עושה שום פסול בזה כי היכא דמחשב בשעת הקטרה לא הוי מחשבה הכי נמי כי מחשב בד' עבודות על שעת הקטרה לא הוי מחשבה לענין שלא לשמה דדוקא למחשבת הזמן או מקום איתרבי הקטרה ושפיכת שיריים למחשבה בד' עבודות להקטיר או לשפוך. חוץ לזמנה או חוץ למקומה משום דמקרא דאם האכל יאכל מרבינין מיניה אכילת הדם ואכילת מזבח [אכילת מזבח הוי זריקה והקטרה ושפיכת שיריים.] אבל בשינוי קודש לא הוי שינוי השם אלא בד׳ עבודות דוקא:
^ לשם השם. ושיאמר שעושה עבודה זו לשם השם ב״ה ואיתא בגמ׳ לשם מי שאמר והיה העולם לאפוקי שלא יחשב לשם חולין:
^ ושיקטירו לשם אישים. ר״ל שיעלה הנתחים על גבי האש לאפוקי שלא יחשב שלא יעלו הנתחים על גבי הגחלים לעשות חתיכות צלויות מגחלים:
^ לשם ריח. ר״ל שיעלה ריח לאפוקי שאם חשב לצלותן תחלה חוץ למערכה ולעלותה אח״כ למערכה תו לא מסקי ריח:
^ ניחח. ר״ל שיחשב בשעח עבודה שעושה עבודה זו ע״מ לעשות נחת רוח לפני הקב״ה שאמר ונעשה רצונו:

נ

בשעת שחיטת התמיד. הכהן שזכה^[1] לקבל הדם^[2] היה עומד בצפון^[3] נגד השוחט באלכסון^[4] אחוריו לצפון ופניו לדרום והיה מקבל במזרק^[5] אשר בידו את דם השחיטה לקיים מצות קבלה כדכתיב^[6] בעולה (ויקרא א׳) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהן את הדם זו הוא קבלת הדם ומברך מקודם על מצות קבלה אקבו״צ על מצות קבלת הדם:

ביאור

^ שזכה. בסימן ל״ו מסדר הפייסין ביארנו דמי שזכה בפייס לזרוק הדם היה הוא המקבל הדם:
^ לקבל הדם. עיין בסימן מ״ח משחיטת התמיד דצריך שיקבל כל שיעור ההזייה בבת אחת ולא מעט מעט דכתיב ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העולה (ויקרא ד') ואע״ג דהאי קרא בשפיכת שיריים כתיב מדאינו ענין לשפיכת שיריים דהא ליתא לכוליה דם תניהו ענין לקבלה:
^ עומד בצפון. (לאפוקי שלא יעמוד בדרום, ויושיט ידו סמוך לו אצל אמצע העזרה שהדרום והצפון נחלקו שם ולקבל שם הדם) דכתיב (ויקרא ד׳) בשעיר חטאת ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון. [פי׳ עיקר הדרש לא למעוטי דאין שוחט עומד בצפון דהא מאותו דכתיב גבי עולה נפקא לן דכתיב בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה דרשינן אותו בצפון ואין השוחט בצפון אלא לרבויי ממעוטי דהכא דאין שוחט בצפון דהמקבל צריך לעמוד בצפון והכי דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל המקבל בצפון (רש״י זבחים מ״ח ד״ה קבלה אשכחן ותוס' ד״ה קבלה והגהות הגר"א על המשניות שם):
^ באלכסון. שלא יהא אחוריו נגד ההיכל:
^ במזרק. שהוא כלי שרת כדכתיב (שמות ד׳) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות:
^ כדכתיב. ותניא (בספרא ויקרא א׳ זבחים ד') שזו קבלת הדם דהא בתר שחיטה כתיב (ויקרא א׳) ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם ואיזה עבודה שהיא אחר השחיטה לאלתר הוי אומר שזו קבלה (תוס׳ יומא כ״ז ד״ה והקריבו וללמוד שצריך לקבלו בכלי זבחים י״ג) ובשעת הקבלה צריך המקבל לומר שהוא מקבל הדם לשם עולה כדכתיב בשלמים (ויקרא ז׳) המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים וילפינן עולה משלמים מדכתיב (ויקרא ז׳) זאת התורה לעולה וגו׳ ולשם זובח מדכתיב (כמדבר ו') ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קודש דילפי׳ כל אחד מקרא תנהו ענין לשינוי בעלים וילפינן כל הקרבנו׳ מדרשה דזאת התורה ולשם זבח ולשם זובח. צריך לחשב בכל ד׳ עבודות אפילו לדעת הרמב״ם אבל מה שחשב במתני׳ (זבחים מ״ז) לצריך לחשב לשם ששה דברים לדעת הרמב״ם בפ״ד הל׳ י״א מהל׳ מעה״ק הוא דוקא בשחיטה ולא בשאר עבודות ועיין מה שכתבנו בזה בסימן מ״ט. וצריך לאומרו בפה שהוא עושה מעשה העבודה לשם זה. ובכלל ילפינן בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בכל הקרבנות משלמים:

[1] על קרן צפונית מערבית. הנה כבר ביארנו דמן המזבח עד מקום שהתחיל הטבעות היה מקום פנוי שמונה אמות ומקום הטבעות היה כ״ד אמות על כ״ד אמות והיה עשוי ו׳ שורות מן צפון לדרום של ד׳ ד' טבעות בכל שורה. רש״י (ביומא) פירש שתמיד של שחר הנשחט.על טבעת השניה של קרן מערבית צפונית הכונה על קרן צפונית מערבית של המזבח ר״ל כיון שצריך לשוחטו נגד השמש כדכתיב (שנים ליום נגד היום) לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן כותל המזרח בכל היכולת שהשמש באה מן המזרח וכותלי העזרה היו גבוהים והחמה שחרית בשפולי רקיע וצל הכותל המזרח עומד כנגדה ומאפיל על מקום השחיטה לכן צריך להרחיקה לצד מערב להרחיקה מן צל הכותל וכמו כן תמיד של בין הערבים מהאי טעמא ראוי לשוחטו באחד הטבעות שבקצות השורות במזרח כדי להרחיק מקום השחיטה כל מה דאפשר מתחת הצל של כותל ההיכל שהיה במערב ממקום הטבעות והא דשחטינן התמיד על טבעת שניה הסמוכה אל המזבח מהשורה שהיא כנגד מערב (כן משמע מהמפרש) על טבעת העומד באות א׳ מהציור ותמיד של בין הערבים על טבעת העומד על אות ב׳ [כן פירש הראב״ד עיי״ש וק״ל שהוא פירש שבשחר התמיד נשחט על קרן מזרחית צפונית ובערב על קרן מערבית דרומית דבשחר החמה זורחת מן המזרח ע״כ היה שוחט על קרן מ״צ ובערב זורחת יותר במערב לפיכך של בין הערבים נשחט על קרן מערבית דרומית עכ״ל עיי״ש] משום שצריך שיהיה על ירך המזבח סמוכה למזבח ועוד שהוא נקרא יותר לפני ה׳ כל מה שמקריב אל המזבח ומן הדין היה ראוי לשוחטו ממש על טבעת הראשון אצל המזבח אלא משום דבעינן שתהיה השחיטה נגד היום ובטבעת שאצל המזבח ממש לא מקיים כנגד היום מחמת שכותלי המזבח מעכבים החמה מלזרוח סמוך לה ובתמיד כתיב לפני ה׳ לפיכך על טבעת השניה מקיימא כנגד היום וגם קצת מלפני ד׳ [ורש״י ביומא ס״ב פירש טעם אחר מה שהיו שוחטין על טבעת השניה ולא על הראשונה ותוס׳ פירש עוד טעם על זה עיי״ש ועיי׳ בת״י פ״ד מ״א מה שמשיג על זה והת״י פ״ד מ״א פירש דטבעת השניה דקאמר מתני׳ היינו מב׳ השורות שבצפון העזרה וקרן צפונית מערבית וקרן מזרחית צפונית דנקט במתני׳ לאו בקרנות המזבח מיירי רק בקרנות של רבוע מקום הטבעות מיירי וכן משמע לשון הרמב״ם [פ״א תמידין הלי״א] שכתב וז״ל] תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שניה ע״כ להרמב״ם ס״ל שבבוקר שחטוהו על טבעת שניה מן השורה הנמשכת מן צפון לדרום ובערב ג״כ כזה לצד מזרח והטעם אשר על טבעת שניה אפשר כרש״י ביומא ס״ב וכן משמע קצת מתחלת לשון הראב״ד שכתב וז״ל על קרן מזרחית צפונית של מקום הטבעות אך מסוף לשונו משמע כאשר כתבנו לעיל:

[2] שניה. דהטבעות עשוי כקשת ראשו אחד מחובר ברצפה בצור ומגביה הקשת בצירו ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה וחוזר וכופף הקשת ממעל לצואר ומחבר ראשו השני של הקשת ברצפה כדי שלא תתנועע הבהמה צוארה אנה ואנה בשעת שחיטה דאי אפשר שאותן שזכו באברים ואוחזין אותה בשעת שחיטה יאחזו גם ראשה בשעת שחיטה דהרי אצל הראש של הבהמה עומד המקבל הדם והרי הוא צריך שיהיה ידיו פנויות לקבל הדם שצריך זהירות יתירה לקבל הדם ורק דם הנפש דדם העור פסול (כדאיתא יומא מ"ח ובזבחים):

[3] כנגד היום. עיין בהביאור לעיל:

[4] במזרח. פי׳ אצל הכבש שהוא לצד מזרח כדי שלא יהי׳ אחוריו נגד ההיכל:

[5] במערב. בשעת קבלת הדם נגד השוחט באלכסון דהשוחט עומד במזרח ופניו למערב והמקבל עומד בצפון ופניו לדרום דהיינו דרומית מערבית כדי שיהי' מוכן להוליך הדם למזבח ולזורקו דהמקבל הוא הזורק (ת״י מ״א פ״ד דתמיד):

[6] כשר. בדוק שלא יהא בו פגימה כל שהיא:

[7] מכלי שרת. ואיתא בהרמב״ם פ״ד הל״ז מהל׳ מעה״ק דהוא דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם שחט קדשים בכל דבר ששוחטין בו את החולין כשר בדיעבד כגון ששחט בקרומית של קנה:

[8] כדכתיב בראשית כ״ב בעולת יצחק דהתם היה עולה כדכתיב ויעליהו לעולה תחת בנו וה״ה בכל הקדשים דילפינן מעולה (זבחים צ״ז מנחות פ״ב) דבעינן סכין כלי שרת:

[9] המאכלת. ואמרינן שם בתוס' (מנחות פ״ב) ד״ה ויקח מדלא כתיב ויקח את המחתוך משמע שהוא מכלי שרת:

[10] מכלי שרת. כדכתיב בקרא וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבח וגו' ויקח משה חצי הדם וישם באגנות דהוא מזרק וגו׳ וחצי הדם זרק על המזבח ומשמע מזה דגם שלמים טעונים מזרק דהא שלמים ג״כ כתיב בקרא וכן הדין בשאר קדשים דהא ילפינן כולה משלמים מזאת התורה ועיי״ש (זבחים מנחות) והכי איתא בספרא (ויקרא ז׳) על פסוק זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ רבי ישמעאל בנו של ריב״ב אומר הרי הוא אומר (שמות נ״ ד) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות למדנו לעולת סיני שטעונה כלי ומניין לעולת הדורות שטעונה כלי ת״ל עולת תמיד לדורותיכם (שמות כ״ט) בעולת תמיד וכתיב (במדבר כ׳׳ט) בעולת תמיד עולת תמיד העשויה בהר סיני מקיש עולת הדורות לעולת סיני מה עולת הר סיני טעונה כלי אף עולת הדורות טעונה כלי אין לי אלא עולה מנין לרבות את כולם ת״ל זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ לרבות את כולם שטעונה כלי והכהן המקבל הדם צריך שיהיה כהן כשר בלי מום (זבחים י״ג תוספתא ראש פ״ק דזבחים) ובכלי שרת היינו בגדי כהונה (רש״י זבחים י״ג) דכתיב (ויקרא א׳) והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם מדכתיב (במדבר ג׳) אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת:

[11] לאחוז. והיה אוזן במזרק לאחוז בו כמו שעושין לכדים של חרס עיי׳ רש״י זבחים כ״ד ד״ה אוזן ובההוא אוזן תוחב המקבל אצבעותיו שם לנושא את המזרק ומקבל דם השחיטה בתוכה [ועיין בזבחים מ״ז בתוס' ד״ה אף ובתוספתא פ״ק דזבחים משמע דאם קבל בשתי ידיו פסול ואפשר דמה שהשמאל אינו אלא מסייעו אין בכך כלום]:

[12] ולא בשמאל. והיינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם השמאל מסייעתו עבודתו כשרה כיון דעיקר הקבלה בימין [ועיין בהגהות הגר״א על משניות זבחים]:

[13] אלא בימין. וילפינן בזבחים כ״ב ע״א דדרשינן אצבעו על לפניו על ולקח וילפינן זה מאשם מצורע דכתיב (ויקרא י״ד) וטבל הכהן את אצבעו הימנית מה להלן ימין אף כל מקום שנא׳ אצבע או כהונה אינה אלא ימין:

[14] חציצה. ועניני חציצה עיין לעיל בלבישת הבגדים סימן י״ג מה שביארנו שם ועיי׳ רש״י זבחים כ״ד ד״ה לא יהא [עיי׳ שם מ׳ ע״ב גמרא ד״ה דתניא ולקח. יכול בכלי כו׳ ובתוס׳ שם ד״ה אף]:

[15] וקודם ששוחטין. כאשר יתבאר בסמוך דילפינן כל הקרבנות משלמים דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שההיכל פתוח דוקא אבל לא קודם פתיחת השער: [כל הביאור נלקח מפ״ג מ״ו מפירוש הראב״ד שם ומת״י]:

[16] מקדימין. ר״ל קודם שישחטו את התמיד דשחיטה היתה בזמן דישון מזבח הפנימי ואע״ג דהטבת ה׳ נרות היה אחר זריקת הדם אפ״ה גם המטיב הנרות היה מקדים לילך לשם מדמהרים לזרוק הדם מיד אחר השחיטה כדי שלא יקרש הדם ביני וביני והרי צריך להטיב מיד אחר זריקה דמצוה שבאה לידך אל תחמיצנה (מכלתא בא):

[17] טני. הוא סל גדול והיה דומה במראיתו מבחוץ לכלי המדה של ג׳ קבים ובתוכו לא היה מחזיק כ״א שני קבים ומחצה כדי שיהא נראה שהוא מלא שזהו דרך כבוד:

[18] כוז. הוא קרוג של זהב:

[19] ושני מפתחות. שבהם היו הלוים פותחים. ואיתא במשנה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון, כאשר יתבאר בסמוך:

[20] מסרו וכו'. וזהו היו עושין על פי ציווי בן גבר שהיה ממונה על פתיחת ונעילת השערים שבמקדש (שקלים פ״ה מ״א) שעל ידו היו מוסרים הכהנים הנ״ל ב׳ המפתחות להלוי שיפתח ההיכל (ת״י שם) [ועיין בערכין י״א ע״ב דכהן אסור לעשות משירות הלוים. אך הרב במ״ו פ״ג דתמיד וכן בסדר יעב״ץ משמע דהכהן המדשן היה בעצמו פותח השערים וכן הוא בהראב״ד]:

[21] שער הגדול. ונקרא שער הגדול מפני חשיבותו אף ששער האולם היה גבוה ורחב ממנו (ת״י שם) וכן היה סדר פתיחת השער. בא הלוי עם המפתח להפשפש. פשפש הוא פתח קטן שהיה בצפון. שהיו שם שני פתחים קטנים שהיו נפתחים לשני תאים משני צדדי ההיכל אחד לצד דרום ואחד לצד צפון השער [פתח הקטן שהיה בצד דרום היה סגור תמיד ולא היה נכנס בו אדם מעולם ועליו מפורש ביחזקאל ויאמר אלי ה׳ השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ד׳ אלקי ישראל בא בו] והפתח הקטן שבצפון עשוי לכניסה לתא הקטן שהיה שם סמוך לכותל צפוני של ההיכל מבחוץ והיה לתא זה ב׳ פתחים פתח אחד לכנוס לתוכו מהחוץ כנ״ל ופתח אחד להיכל וכשרוצה הלוי לפתוח שער ההיכל שסגור מבפנים פותח פתח החיצון של התא ע״י שמכניס אמת ידו עם המפתח בחור שבכותל בצד הפתח הקטן הזה עד השחי דהיינו עד תחת הכתף ושוחה ופותח מנעול שבפנים עם מפתח זה [ולכן נקרא מפתח זה מפתח אמת השחי מדצריך הפותח בו לשחות ולהושיט אמת ידו דרך השחי עד החור הנ״ל [וכשנכנס לתא חוזר ולוקח מפתח השני ופותח בו הדלת שבין תא להיכל [אותו המפתח נקרא פותח כיון ר״ל מהר דע״י שהיה זה המסגר לפניו נפתח מהר בלי טורח ועיי׳ רש״י במס׳ ב״מ ל״ג]. ונכנס להתא וכיון שנכנס להתא היה פותח פתח התא הנכנס לההיכל כנ״ל והולך עד שמגיע להשער הגדול העביר את הנגר (הריגעל) ואת הפותחת (השלאס) ופותח שער הגדול:

[22] שוחט מיד. דקודם שנפתח אסור לשחוט שום קרבן כאשר בארנו לעיל:

[23] כל הדם. לאו דוקא כל הדם דהא אמרינן (בזבחים ל״ד) כתיב את כל דמו ישפך. ולמטה הוא אומר ואת כל דמו ישפך ומסיק שם דההיא למעוטי שיריים שבצואר בהמה שהן נעשין שיריי׳ ע״י הדם שנתקבל וישפכו לאמה ופירשו התוס׳ שם דהא דאמרינן שיקבל כל דמו של הפר היינו למצוה אבל בדיעבד יקבל בהכלי לא פחות מכדי הזיה (שם פ״ד הל״ח מה׳ מעה״ק):

[24] ואע״ג דקרא מיירי בחטאת ה״ה לכל הקרבנות (מל״מ שם) ואע״ג דקרא בשפיכת שיריים כתיב ולא בקבלה אמרינן בגמ׳ (זבחים כ״ה) דאם אינו ענין לשיריים דהא ליתא לכוליה דם דהא כבר נתן ממנו על הקרנות תנהו ענין לקבלה [כן פי' הראב״ד בהספרא שם על פסוק זה] ר״ל שצריך שיקבל כל שיעור ההזיה בהכלי בבת אחת ולא יוסיף בה מעט מעט:

[25] לתוך המזרק . דנהוי קבלה מהפר שפיר ולאו דוקא לתוך המזרק דהא אי אפשר אלא ר״ל כנגד אוירו של תוך הכלי ואויר הכלי הרי הוא ככלי:

[26] שיתקבל. משום דצריך שיתקבל כל הדם לכן צריך לאחוז הסימנין עם הוורידין למעלה נגד תוך הכלי והא דצריך שישחוט שנים או רוב שנים ילפינן (בחולין כ״ז) מדכתיב (דברים י״ב) וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

[27] ומגביה. הסכין למעלה כדי שלא יפול מן הסכין הדם אל המזרק:

[28] עור הצואר. דבעינן דם הנפש דוקא כדכתיב ולקח הכהן המשוח מדם הפר ר״ל מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצות. וכן הוא בפי׳ הראב״ד על הספרא מדכתיב מדם הפר משמע מעיקרו של פר ולא מדם המובא מחתיכות העור בתחילת שחיטה:

[29] מבחוץ. פי׳ שיפול מבחוץ ולא בתוך המזרק דא״כ הוי ליה דבר אחר. תוס':

[30] כפורי זהב. קרי למזרקי יין בספר עזרא על שם קנוח כמבואר במס׳ חולין ח׳ אי איכא בליתא דפריסא למכפרא:

[31] כל מחשבה שבקדשים צריך שיאמר בפירוש בפה [כן הוא בפירוש רש״י פסחים נ׳ ד״ה והכי במאי עסקינן. ובתוס׳ ב״מ מ״ג וכן משמע בזבחים מדהיה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט וכו׳ א״כ הכי נמי בענינינו הששה דברים צריך שיאמר בפה]:

[32] שחיטה. מלשון הרמב״ם משמע (מהלי״א שם) דדוקא בשעת שחיטה בעינן כונה לשם ששה דברים אבל בשאר עבודות קבלה הולכה זריקה לא בעינן שיתכוין לשם ששה דברים וכש״כ בשעת הקטרה אבל כונת הזבח והזובח צריך בכל ד׳ עבודות דהיינו שחיטה קבלה הולכה זריקה שנא׳ ובשר זבח תודת שלמיו. שתהא הזביחה עם שאר ארבעה עבודות לשם שלמים וכן בשאר הקרבנות (ועיי׳ במל״מ ובל״מ שם ובהתורה ובמצוה ויקרא נ״ח) אבל דעת התוס' ריש פ״ק דזבחים (וכן משמע מרש״י). שגם בשעת הקטרה צריך כונות אלו [חוץ כונת הזובח דלא שייך בהקטרה כי אם בד׳ עבודות] ואע״ג דקתני במתני׳ לשם ששה דברים הזבח נזבח ה״ה הזבח נקטר דעיקר פשטות הקרא אשה ריח ניחח כתיב בהקטרה. ומ׳׳מ [ועיין בתוס׳ ריש זבחים ד״ה כל הזבחים ורש״י מ״ז ד״ה עולה לשם עולה] ילפינן מקרא זה (האמור בהקטרה) שצריך זביחה לשם ששה דברים. מדאיתקש אל שם זבח [דבשלמים כתיב (ויקרא ג׳) והקריב מזבח השלמים אשה לה׳] דלשם זבח דהיינו שינוי קדש הוי בין בעבודת הדם בין בהקטרה כדילפינן מקראי (זבחים ד׳) וה״ה שאר הה׳ דברים שייך בזביחה כמו בהקטרה. ודע (מל״מ שם פ״ד הלי״א) דלכו״ע אם כיון בד׳ עבודות שלא לשם השם ושלא לשם האישים ושלא לשם ריח ושלא לשם הניחח מ״מ הזבח כשר ועלו לבעלים ולא היו צריכין אלו הכונות אלא למצוה בעלמא וכן משמע מתוס׳ ריש פ״ק דזבחים מדילפינן אלו מהקטרת האימורים והאימורים עצמן אם לא הקטירו כשר אבל לשם זבח אם שינה הכונה לא עלה לשם חובה (כדאיתא בהרמב״ם הל״א פ״ט מפסוה״מ) ועיי׳ במל״מ ועיי׳ פי׳ הרב ות״י מ״א פ״א דזבחים) אבל שינוי בעלים ליכא בציבור (כדמשמע בזבחים ד׳ ודף ו') דהכל בעליו ולב ב״ד מתנה עליהן דסכין מושכתן למה שהוא:

[33] קרבן תמיד. וה״ה בשאר הקרבנות צריך לכוין הו׳ דברים כדאיתא במשנה זבחים מ״ו לשם ו׳ דברים הזבח נזבח:

[34] לשם הזבח. דכתיב בזבח שלמים (ויקרא ג) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים וילפינן כל הקרבנות משלמים דכתיב (ויקרא ז') זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים הקישן הכתוב לשלמים [ואע״ג דבזבחים מ״ו דרשינן מדכתיב עולה אשה ריח וכו׳ עולה לשם עולה לאפוקי אם חשב לשם קרבן אחר (דהיינו שינוי קודש) התם איריי הקרא בהקטרת אימורין והכא איירי הקרא בעבודת הדם:

[35] לשם זובח וכו׳. דהיינו לשם הציבור דהבעלים כאן הם הציבור דכתיב (במדבר ו') ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קודש דנפקא לן מאם זבח שלמים תניהו ענין לשינוי בעלים וילפינן עולה משלמים מזאת התורה וכנ״ל. וצריך שיאמר בפה ששוחט ע״מ שיתכפרו בו הציבור היינו שיזרוק הדם לשם צבור דהכשרה הוא בזריקת הדם לאפוקי שינוי בעלים כגון שחשב שיתכפר בו אחר ודע דשינוי בעלים ליתא אלא בזריקה כגון ששוחט או מקבל או הולך ע״מ לזרוק דמו שלא לשם בעלים אבל אם שחט או קבל או הלך שלא לשם בעלים לא הוי שינוי בעלים דשינוי בעלים לא הוי אלא בכפרה וכפרה לא הוי אלא בזריקה כן הוא בזבחים דף י׳ ובתוס׳ ריש פ״ק וכן משמע פסחים דף ס״א וז״ל וכי מרבינן שאר עבודות לפוסלה בשינוי בעלים לא מרבינן אלא שוחט ר״ל להתכפר בו אחר בזריקת הדם כו' עי״ש אבל כל זה שייך בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור לא שייך שינוי בעלים דהכל בעליו אלא לכתחלה צריך שיכוין לשם צבור כנ״ל (ועיין מל״מ ה״א מהל׳ פסוהמ״ק): ודע דלכו״ע בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי אלא בד׳ עבודות אבל אם חשב בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה להקטיר שלא לשמן בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי ולא כלום ולא עושה שום פסול בזה כי היכא דמחשב בשעת הקטרה לא הוי מחשבה הכי נמי כי מחשב בד' עבודות על שעת הקטרה לא הוי מחשבה לענין שלא לשמה דדוקא למחשבת הזמן או מקום איתרבי הקטרה ושפיכת שיריים למחשבה בד' עבודות להקטיר או לשפוך. חוץ לזמנה או חוץ למקומה משום דמקרא דאם האכל יאכל מרבינין מיניה אכילת הדם ואכילת מזבח [אכילת מזבח הוי זריקה והקטרה ושפיכת שיריים.] אבל בשינוי קודש לא הוי שינוי השם אלא בד׳ עבודות דוקא:

[36] לשם השם. ושיאמר שעושה עבודה זו לשם השם ב״ה ואיתא בגמ׳ לשם מי שאמר והיה העולם לאפוקי שלא יחשב לשם חולין:

[37] ושיקטירו לשם אישים. ר״ל שיעלה הנתחים על גבי האש לאפוקי שלא יחשב שלא יעלו הנתחים על גבי הגחלים לעשות חתיכות צלויות מגחלים:

[38] לשם ריח. ר״ל שיעלה ריח לאפוקי שאם חשב לצלותן תחלה חוץ למערכה ולעלותה אח״כ למערכה תו לא מסקי ריח:

[39] ניחח. ר״ל שיחשב בשעח עבודה שעושה עבודה זו ע״מ לעשות נחת רוח לפני הקב״ה שאמר ונעשה רצונו:

[40] שזכה. בסימן ל״ו מסדר הפייסין ביארנו דמי שזכה בפייס לזרוק הדם היה הוא המקבל הדם:

[41] לקבל הדם. עיין בסימן מ״ח משחיטת התמיד דצריך שיקבל כל שיעור ההזייה בבת אחת ולא מעט מעט דכתיב ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העולה (ויקרא ד') ואע״ג דהאי קרא בשפיכת שיריים כתיב מדאינו ענין לשפיכת שיריים דהא ליתא לכוליה דם תניהו ענין לקבלה:

[42] עומד בצפון. (לאפוקי שלא יעמוד בדרום, ויושיט ידו סמוך לו אצל אמצע העזרה שהדרום והצפון נחלקו שם ולקבל שם הדם) דכתיב (ויקרא ד׳) בשעיר חטאת ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון. [פי׳ עיקר הדרש לא למעוטי דאין שוחט עומד בצפון דהא מאותו דכתיב גבי עולה נפקא לן דכתיב בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה דרשינן אותו בצפון ואין השוחט בצפון אלא לרבויי ממעוטי דהכא דאין שוחט בצפון דהמקבל צריך לעמוד בצפון והכי דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל המקבל בצפון (רש״י זבחים מ״ח ד״ה קבלה אשכחן ותוס' ד״ה קבלה והגהות הגר"א על המשניות שם):

[43] באלכסון. שלא יהא אחוריו נגד ההיכל:

[44] במזרק. שהוא כלי שרת כדכתיב (שמות ד׳) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות:

[45] כדכתיב. ותניא (בספרא ויקרא א׳ זבחים ד') שזו קבלת הדם דהא בתר שחיטה כתיב (ויקרא א׳) ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם ואיזה עבודה שהיא אחר השחיטה לאלתר הוי אומר שזו קבלה (תוס׳ יומא כ״ז ד״ה והקריבו וללמוד שצריך לקבלו בכלי זבחים י״ג) ובשעת הקבלה צריך המקבל לומר שהוא מקבל הדם לשם עולה כדכתיב בשלמים (ויקרא ז׳) המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים וילפינן עולה משלמים מדכתיב (ויקרא ז׳) זאת התורה לעולה וגו׳ ולשם זובח מדכתיב (כמדבר ו') ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קודש דילפי׳ כל אחד מקרא תנהו ענין לשינוי בעלים וילפינן כל הקרבנו׳ מדרשה דזאת התורה ולשם זבח ולשם זובח. צריך לחשב בכל ד׳ עבודות אפילו לדעת הרמב״ם אבל מה שחשב במתני׳ (זבחים מ״ז) לצריך לחשב לשם ששה דברים לדעת הרמב״ם בפ״ד הל׳ י״א מהל׳ מעה״ק הוא דוקא בשחיטה ולא בשאר עבודות ועיין מה שכתבנו בזה בסימן מ״ט. וצריך לאומרו בפה שהוא עושה מעשה העבודה לשם זה. ובכלל ילפינן בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בכל הקרבנות משלמים:

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[1]

[2]

[3]

[4]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]