עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק ע

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

ההצלחה והאושר האמיתיים אשר הם פרי כל הבריאה וכל חפץ וכל ישע הם ידיעת הייחוד שכתבנו, כי הוא הדעת את יי' וכל מה שיוסף המיחד ידיעה והשגה בייחוד הנה הוא מוסיף דעת והתורה ומצותיה סובבות על זה, והם הדרך לידיעה זו שהוא הייחוד וזולתם אין שם ייחוד ולא דעת את יי', ואי איפשר להשיג זה הדעת כי אם בעסק התורה ומצותיה ומהם נשכיל אופן העשייה שהוא תקון הכבוד והוא הייחוד כמו שכתבנו, וזה רמזו אדון הנביאים ע"ה באמרו ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון:

והכוונה כי השמירה שהוא העסק בפירוש התורה שהוא תורה שבעל פה וכאמרם ז"ל ושמרתם זו משנה, ועשיתם שהוא קיום המצות בפועל, הראוי מתוך שניהם נשכיל את אשר נעשה שהוא הפרי היוצא משנים אלה, וזאת העשייה לשון תקון הוא והוא תקון הכבוד ואין תקונו כי אם הייחוד ועל הדרך שהתבאר כבר, ואי איפשר שיעלה ידיעת זה התקון ואופן עשייתו אם לא יהיה המתקן ממולא בנשמת התורה היא חכמת הקבלה העוסקת בהישרת הדעת את יי' שהוא ייחודו כידוע מעניינה למתהלכים בה וממנה יודעים, כי אי איפשר לראות אור הייחוד שהוא הדעת האמיתי כי אם באורה, לפי שחכמת האמת אין עסקה כי אם להישיר אל זה השלמות, ולזה היתה החכמה הזאת הפתח לדעת את השם הנכבד והנורא, וכל מי שפתח זה סגור בפניו, אי איפשר לו לדעת אותו ועליו נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב, והרי הרחוק מזה הדעת רחוק מן החיים האמיתיים. והנה כפי מה שתהיה הנפש נעדרת מן הדעת הזה בהיותה בגוף, הנה היא סבת הרחק והעדר דעת עליון סוד הרוח מן הנפש סוד נפש דוד, וזה סוד גם בלא דעת שהוא רוח חיים נפש לא טוב, כי הנפש הזאת אין קיומה כי אם ברוח ההוא שהיא הדעת שבו הייחוד תלוי, כן הנפש בהיותה בגוף אין קיומה ושלמותה כי אם בדוגמא זו, והוא שתהיה ממולא בדעת שהוא חכמת האמת, שאין קיום ושלמות אלא בה, לפי שהוא הפתח אל הייחוד שהוא הדעת את יי', ובזה הוא חלוף מדרגת השלמים ויתרונם זה על זה, לפי שחכמת האמת כוללת ותועלותיה רבים ויקרים ידועים, כי מלבד היות העוסק בה ומשיגה יודע את השם ומשיג סתרי התורה וטעמי המצות המתוקים מדבש ונופת צופים אשר מצדם היא משיבת נפש, וזה כי הנפש מתחזקת בהם ונדבקת עם קונה:

עוד ימשך ממנה עשיית המצות בתקנם באהבה רבה, כי היא המלהבת את לב יודעיה לעשותם בשלמותם כידוע זה מעניינה, ועוד ימשך ממנה תועלת נמרץ בענין העבודה והתפלות בקשר הייחוד והאמונה, וכענין שהתבאר בספר תולעת יעקב ובזה הספר בסייעתא דשמיא, עד שלזה היה העסק בחכמה זו עולה במקום העבודה והתפלה לחביבותה לפני המקום ברוך הוא:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה שאלו תלמידיו את רבי רחמאי מאי דכתיב תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, תפלה תהלה מיבעי ליה, אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומסתכל במעשה מרכבה מקובל לפני הקדוש ברוך הוא כאלו התפלל כל היום שנאמר תפלה לחבקוק, מאי על שגיונות כמה דאת אמר באהבתה תשגה תמיד ומאי ניהו מעשה מרכבה עד כאן:

והסוד במעשה מרכבה הוא הרכבת הכחות זה בזה, והוא הייחוד והחכמה האמיתית הוא המישרת לזה, ולזה היה העסק בה חביב מאד, ועם שאי איפשר מבלתי אי זו שגיאה ומכשול בה ליוקר הדברים ועלויים והעלמם, עם כל זה הם הדרך אל החיים האמתיים, וכמו שאמרו עוד שם מאי דכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר, מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי איפשר שלא יכשל, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידיך, אלו דברים שאין אדם יכול לעמוד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, והתורה אומרת תוכחות מוסר, אבל באמת זוכה לדרך חיים לפיכך מי שרוצה לזכות לדרך חיים יסבול תוכחות מוסר עד כאן:

והכוונה שעם שמצד המכשול בהם באים על עוסקיהם תוכחות מוסר אין להתרשל בהם, כי הפורש מהם כפורש מחייו ולטובתו מתכוונים כדי שיזכה לדרך חיים, ואם כן מי שירצה לזכות לדרך חיים מתוך העסק במעשה מרכבה שהוא הייחוד ובמעשה בראשית שהוא סוד אצילות הכחות, יסבול תוכחות מוסר ואל ירף ידיו מהם כלל, כי הם החיים ומהם ישיג וידע את השם הנכבד והנורא כי זה כל האדם, וההתרשלות בהם סבת חיובו לעולם הבא כשמכניסין אותו לדין תחלת דינו עליהם, וכמו שאמרו ז"ל במדרש משלי שואלין אותו צפית במרכבה צפית בשעור קומה שלי וכו', ולחשיבות מעלת זאת החכמה וחביבותה היו עוסקיה ובעליה חביבים מאד לאין שיעור יותר מבעלי מקרא ומשנה:

ובספר התקונין (ת"ז כ"א ע"ב) אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בזה הלשון, כי יקרא קן צפור לפניך וגו' אפרוחים אלין תלמידי חכמים דבגינהון שכינתא שריא על ארעא, או בצים אלין תנוקות של בית רבן דבגינהון שריא שכינתא עם ישראל, או בצים אלין אינון מארי מקרא בזמנא דאינון עסקין באוריתא, או במצוה דאינון קב"ה ושכינתא וגרמי לחברא לון כחדא וירתין מתמן נשמתין דאתקריאו צפרים בגין דמארי דמקרא ומארי דמשנה אינון גדפין דילה, ובגין דא והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים, איהי רביעא עליהו בארבע גדפין דילה, דאיתמר בהון וארבע כנפים ינוקין אנפי זוטרי, ואינון ארבע אנפין לכל חד ובהון אימא רביעא עליהו, וזמנין דאסתלקא מניהו אבל בנין מן מעוי דאיתמר בהון בנין דרחימו ואינון מארי דקבלה איתמר בהו לא תקח האם על הבנים דשכינתא לא זזה מניהו לעלם עד כאן:

והטעם כי הם עוסקים תמיד בייחוד שהוא הדעת את יי', ואי איפשר להשיגו ולדעת אתו כי אם בחכמה העליונה, ולפי שהעסק בה גורם שתתיחד השכינה עם הצדיק של מעלה הנה זה סבה שלא תזוז מן הצדיק של מטה הגורם זה הייחוד מדה כנגד מדה, ומשה אדון הנביאים ע"ה לדעתו כי הייחוד הוא הדעת את יי' סדר עליו שאלותיו, ועל הדרך שפירשתי בזה החלק בסייעתא דשמיא כי ראה בחכמתו ע"ה כי זה תכלית כל האדם, ובזה יתרון ועלוי מדרגות השלמים זה על זה, כי כפי מה שיוסיף השלם דעת והשגה בייחוד יוסיף דעת את יי' ועלוי מדרגה אצלו יתברך על הבלתי משיג ויודע כמוהו, הגיד לנו אדם העליון מה טוב ומה הוא יתברך דורש ממנו, כי אם עשות רצונו שהוא הייחוד והיא החכמה האמיתית וזה חפצו בבריאה זו שהוא האדם לא זולת, והוא שביאר הנביא ע"ה היטב בשמו יתברך באמרו כה אמר יי' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', והכוונה כי בעל אלו המעלות אין לו להשתמש בהם לצרכו, כי הוא נבנה ונשלם בהם לתקן בהם הכבוד, ולזה נתקן בתקונין אלו כמו שהם כלולים בכבוד העליון שבו חכמה גבורה עושר ומהם נתקן הכבוד התחתון, ובעל מעלות אלו נברא בצלם ודמות כדי להדמות אל בראו ולתקן הכבוד במעלות אלו שנכללו בו כדמות הכבוד העליון, וכשידמה בהן אל בראו וייחד בהם את השם הגדול בכבודו, הנה הוא השלים הכוונה בבריאתו, ובזאת יתהלל לא בהיותו משתמש במעלות אלו לצרכו ומכוין בהם לעצמו, וזהו אמרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כלומר כי על ידי שכל טוב שהוא צדיקו של עולם ידע אתי ייחד הדעת בה"א אחרונה הנקראת את, ומזה יאמר הוא יתברך אותי והמשלים זה הנה דומה במעשים אלה אלי כי אני יי' מתקן הכבוד במעלות אלו, והוא אמרו עשה חסד משפט וצדקה הרי שלשה אבות מתיחדים בבת יהודה ארץ חפץ, והוא התקון שהרצון בעשה הוא הייחוד והתקון שהכבוד נתקן בהם, וזה חפצו ורצונו בבריאה לא זולת, ולזה מה שחתם דבריו ואמר כי באלה חפצתי נאם יי', באלה חפצתי להיות ייחודי נגמר ונשלם בהם והוא הדעת אותי. התבאר אם כן שהייחוד הוא הדעת את יי' והוא חפצו ורצונו והוא ההלול שבו יתהללו השלמים זה על זה כפי יתרונם ומעלתם בדעת ההוא זה על זה. וכבר התבאר בתחלת זה החלק כי תכלית כל הנבראים הוא האדם השלם, ותכלית האדם השלם הוא הייחוד שהוא הדעת את יי', והחטא גרם העדר החכמה והידיעה הזאת, ולא נמצאת כי אם בבני עליה והם מועטים ובפרט בגלות הזה שנעלם הייחוד, ואין יודע ואין מבין ואין איש שם על לב וזה סבת אריכות הגלות והצרות בלי ספק, ואדם הראשון קודם החטא עיני שכלו פקוחות להשגיח ולהסתכל בייחוד העליון וכל פניותיו היו למעלה בחכמה לדעת את בראו, ואחר החטא כתיב ותפקחנה עיני שניהם, ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"ב) דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא מה דלא ידעו עד השתא כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש כדין ידעו דהא ערומים הם דאבדו זהרא עילאה דהוה חפי עליהו ואסתלק מניהו ואשתארו ערומים מניה. ועוד שם ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים בטפסא דהאי עלמא מה דלא הוי קודם משגיחין ופקחין לעילא עד כאן. ואמרו עוד שם כתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו' זמין קב"ה לאפקחא עינין דלא חכימין לאסתכלא בחכמתא עילאה ולאתדבקא במה דלא אתדבקו בהאי עלמא בגין דינדעון למאריהון זכאין אינון צדיקייא דיזכון לההיא חכמתא דלאו חכמתא כההיא חכמתא ולא ידיעה כאתדבקותא ההיא עד כאן. כי לפי שכוונתו יתברך בבריאה היתה הידיעה והדבקות בו ולא נשלמה עדין הוא עתיד להשלימה ולהחזיר עטרת החכמה אשר ממנה יודע הייחוד ליושנה ולהשלים כוונתו בבריאה. וזה סוד והולכתי עורים כי אין עורון כי אם הבלתי הסתכלות בחכמה לדעת אם השם בדרך לא ידעו והוא דרך יי' שהוא הייחוד. בנתיבות לא ידעו אדריכם הם ל"ב נתיבות החכמה העליונה שהייחוד תלוי בהם. אשים מחשך לפניהם לאור, הוא החשך המחשיך עיני השכל אשר החשיך עיניו של אדם הראשון ושללו מן האור העליון, והוא סבת העלם הייחוד והחכמה והדעת את יי', ועתיד הקב"ה לשים החשך ההוא לאור שלא יעלים עוד הייחוד ולא יעיק עוד השלמות והוא דרך מעקשים המעקש את הבריות ומכשילן ומוליכן בדרך לא טוב, ועתיד הקב"ה לישרו ואז ילכו דרך ישר לא יכשלו בנתיבות ההן שהם החכמה לדעת את יי'. אלה הדברים אשר עשיתים תקנתים להשלים בהם הכוונה בבריאה, ובסבת החטא לא נשלמה אבל לא עזבתים, כי אחזיר עטרה ליושנה כדי שתשלם הכוונה הראשונה שהוא הייחוד והוא הדעת את יי'. וזה שעור מה שרציתי לבארו בזה הפרק ובו נשלם החלק השלישי הזה. אברך את יי' אשר יעצני ועד כה עזרני הוא יעזרני על דבר כבוד שמו. בי"לאו:

תם ונשלם חלק התכלית. ההודאה לבלתי בעל תכלית: