עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק סט

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

הייחוד האמיתי שהוא שרש הדת והאמונה שנצטוינו עליו בתורה בפסוק שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, באה בו הקבלה האמיתית שהכוונה בו לקשור וליחד האצילות שהוא האלהות והם הכחות הנכללים בשם המיוחד באחד ולשון שמע אסיפה וחבור כמו וישמע שאול, והענין שצריך לקשור וליחד הענפים בשרש וצריך ליחד בכוונה ובמחשבה נקיה משום הרהור אחר שלא להראות שום קצוץ ופרוד חלילה, לפי שעדו בצדו לבחון ולדעת היאך הוא מיחד את השם הנכבד והנורא, ולהעיר על זה עי"ן שבמלת שמע, ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות, והרי עד יי' בוחן לבות וכליות וחוקר כוונתו ומחשבתו בייחוד ההוא שהוא מיחד, לפי שהייחוד עקר התורה ושרש האמונה ותכלית האדם עדיו יגיע ואליו יכלה והוא הייחוד כוונת התורה כלה ופרי המצות, והוא הדעת את יי' ולזה אותיות עד למפרע דע, כלומר דע איך תיחד כי הייחוד הוא הידיעה האמיתית הנדרשת מכל האדם ועליו בא הרמז באמרו אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו, וכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ועליו אמר דוד המלך ע"ה דעו כי יי' הוא אלהים וגו' ועוד צוה עליו לבנו, ואמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וכלל בצוואתו זאת הידיעה והייחוד יחד, והכוונה ליחד מדתו סוד אלהי אביו בדעת ולהורות עוד שזה הוא הדעת האמיתי כללם יחד:

ועל זה הדרך בא במקום אחר והוא אמרו אשגבהו כי ידע שמי והוא כולל הידיעה והייחוד להודיע כי הייחוד הוא הדעת את יי' והדעת הוא הייחוד והכוונה בכי ידע שמי ייחוד השם שהיא ה"א אחרונה בסוד דעת שהוא וא"ו שבשם, ואמר ידע שמי כלומר משך הדעת וייחדו בשם וזה תכלית הייחוד הוא ושמו אחד, והוא שבא עליו הצווי בפסוק שמע ישראל ליחדו בשמו ושמו בו, וזה יעלה ביד המיחד כשיכוין זאת הכוונה והיא כי בשם הראשון יכוין היו"ד עם קוצה. שאין הקוץ מהיו"ד נפרד כלל, והכוונה עם זה לכלול השרש הנעלם שתהיה פנימיות המחשבה בו בייחוד שהוא מייחד אלהינו ה"א ראשונה, יי' אמת ושלום עם ענפיהם כלולים ומיוחדים וזה כלל וא"ו שבשם, אחד מקום שלמות הייחוד ה"א אחרונה שאין ייחוד אלא בה, ויאריך בדלת אחד שהיא כנסת ישראל ויעלנה במחשבתו בדרך ההוא עצמו שבא בו ויקשרנה למעלה עד אין סוף, והרי הייחוד תקוע במקום נאמן שם תקיעת הרעיון והמחשבה כי הוא הכל, והכל הוא כי אל מי כל חמדת פנימיות הייחוד הלא אליו והרי הוא מיוחד בשמו ושמו בו, ואחר כך ימשיך האור מלמעלה למטה מראש המחשבה עד סופה, ברוך סוד העדן המשכת החפץ מן האי"ן מקור הברכות, שם אם הבנים, כבוד סוד וא"ו שבשם מלכותו הכלה הכלולה מכל מה שעליה להשפיע ברכה לכל מה שתחתיה סוד לעולם ועד:

ובספר תולעת יעקב הארכתי עוד בסוד הייחוד בסייעתא דשמיא. וכבר כתבתי שצריך לכוין ולכלול השרש הנעלם בייחוד כי הוא נשמה למדותיו הנאצלים מאורו ויצטרך המיחד האמיתי לשלוף ולהביא במחשבתו הנשמה ההיא מראש המחשבה עד סופה להיותה נמצאת בכלם להודיע ולהעיד שהוא הנעלם יתברך הכל ואין עוד מלבדו, והמיחד בידיעה ובכוונה הראויה וההגונה ועל הדרך שכתבתי הוא העושה הטוב בעיני יי, וממלא הרצון העליון ומשלים כוונתו בבריאה ושמחה מזומנת לו מלמעלה:

וכן אמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ח"ג רל"ו ע"ב) רב המנונא סבא אמר, כל מאן דמייחד ייחודא דא בכל יומא חדווא זמינא ליה מלעילא מהכא מדאתוון אלין ש"מ מהאי סטרא א"ח מהאי סטרא ומצרף אתוון למפרע שד"י וכמיישר חיים וסימניך אשמח דכתיב אנכי אשמח ביי' ביי' ממש דא ייחודא קדישא, ושפיר איהו והכי אשכחנא בספרא דחנוך דאמר כי האי גוונא דמאן דמייחד יחודא בכל יומא חדווא זמינא ליה מלעילא עד כאן, והטעם כי בייחוד שהוא מייחד משמח אלהים והרי היא מזומנת לו ומפרי מעשיו ישביעוהו, ולהיות הייחוד שרש האמונה באה המצוה לקרא קריאת שמע בבקר ובערב, כנגד מדת יום ומדת לילה, וכדי ליחד מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, כי צד הייחוד שוה בהם להורות כי הכל אחד ושל יום מצותה עם הנץ החמה, דתניא ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדאיתא פרק קמא דברכות וזה למצוה מן המובחר, לפי שאז תחלת ממשלת היום והעת ההיא עונת אשה בבעלה, והסוד שארה כסותה ועונתה לא יגרע, שארה אלו מזונות, הוא השולחן אשר לפני יי' הקרבנות קרוב הכחות ריח ואחר כך ניחח, נחת רוח הרוח הקדוש יורד ומתאצל, ולסוד זה תקנו פרק הקרבנות וזה מזון השכינה, כסותה כסות של מצות עטיפת הציצת והנחת תפלין וזה כסות השכינה, עונתה זו קריאת שמע שהוא הייחוד השלם, וכמו שרמז זה המאור הקדוש ע"ה בספר התקונין (ת"ז ת' ס"ט קי ע"א) ומזה אמרו קריאת שמע בעונתה וליוקר הייחוד וחשיבותו וצרכו אמרו גדול הקורא קריאת שמע בעונתה מן העוסק בתורה, כדאיתא פרק קמא דברכות, ופירשו התוספות מן העוסק בתורה שלא בשעת קריאת שמע:

הנה שעם שאין דבר חשוב לפני המקום כעסק התורה היה הייחוד בעונתו יותר גדול, והקורא קריאת שמע אחר סוף זמנה שהוא משלש שעות ולמעלה אינו אלא כעוסק בתורה, וכמו ששנינו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. ומשמע שקורא קריאת שמע שלא בעונתה אף אם כוון ויחד כראוי אינו אלא כקורא בתורה, והטעם בזה כי המיחד בעונתו הרי זה כבנין העולם בשעתו, כי הייחוד הוא בנין העולמות ובנין העולם צריך סבה להמשכת קיומו משם ואילך, אבל אין כח קיומו אחר שנברא ככחו בשעה שנברא, וכן בייחוד שהוא בנין העולמות צריך סבה לקיומו שימשך ויתמיד על אפנו והסבה להתמדתו וקיומו הוא עסק התורה, תורה שבכתב ולזה היה קריאת שמע שלא בעונתה כעסק התורה המתמיד הייחוד לא כייחוד עצמו אחר שעבר זמנו המיוחד לו כי בשעה ההיא זמן הייחוד למעלה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קע"ח ע"א) בשעתא דקדרותא דצפרא אשתכח אתתא אשתעיאת בבעלה ואינון ברזא בחדא דבעיא איהי למהך למשכנהא עם עולימתהא דיתבין בהדה, ובגין כך לא ליבעי ליה לבר נש למפסק בעניניהו דמחברן כחדא, ולא עלה מלה אחרא ביניהו עד דנהיר שמשא דהוא עדן לצלאה דכתיב יראוך עם שמש לחברא יראה גבי שמשא עד כאן, וצריך לעוררו למטה בעונתו וליחד בדוגמת הייחוד ההוא, אבל אחר שנשלם הייחוד למעלה ועבר זמנו ויחד אחר כך אין זה אלא כמתמיד וממשיך הייחוד ההוא של מעלה, ולזה אמרו שאינו אלא כקורא בתורה:

ואמנם העוסק בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה יחד הנה זה מיחד תורה של מעלה להקב"ה, וכמו שאמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה ומה היה מחבר תורה של מעלה היה מחבר להקב"ה, והנה זה מטיל שלום בין שני דודים ומיחדם ואין זה הייחוד כייחוד קריאת שמע בעונתה, ולהורות על זה הסוד פסקינן פרק קמא דשבת דחברים שתורתן אומנתן מפסיקין לקריאת שמע, דאמרינן התם ומפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לתפלה בין לקריאת שמע:

ובפרק היה קורא אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה עול מלכות שמים, אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים מכל זה יתבאר כי הייחוד הזה של קריאת שמע יותר יקר וחשוב מאד כידוע מעניינו, וכמו שכתבתי מייחוד עסק התורה עם שהוא חביב מאד שגורם העוסק אהבה ואחוה בין איש לאשתו סוד דו פרצופין, כי על ייחודם נאמר והגית בו יומם ולילה כדי ליחד מדת יום ומדת לילה כאחד שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולסוד זה צריך שיהיה העסק בשתיהם יחד כדי לחבר את האהל להיות אחד, וכל שכן אם העוסק מכוין אל זה כי אז תורתו תורת אמת ושלימה ועולה לרצון כי הכל הולך אחר כוונת הייחוד וזה דרך שני בייחוד:

עוד יש דרך שלישי בייחוד נדרש לעצמו והוא פרי התורה ותכליתה, והוא המעשה קיום המצות בפועל והוא דרך מכוון לעצמו יש בהן סגולה נפלאה, והיא הכשר ותיקון השם וייחודו בכבודו כי כל מצוה ומצוה ממצות התורה חלק מחלקי האדם העליון וכמו שהתבאר בזה הספר. וכבר התבאר גם כן כי האדם התחתון נתקן בדמות העליון לתבנית פרקי המרכבה, ולזה באו מצות עשה בכוון נפלא למספר איברי האדם עליון ותחתון, כמו שכתבנו וכשהאדם למטה מקיים מצוה אחת הנה הוא נותן כח ואון וחיל ומקיים ומחזיק האבר והחלק העליון שכנגד המצוה ההיא, ומיחדו במקומו והסימן אבר מחזיק אבר, וכבר כתבנו זה ומשל זה ממקצת המצות ומהם תלקח ראיה על השאר, כי הנה המניח תפלין נעשה כסא ומעון לשכינה ומיחד את השם הגדול בכבודו, והוא דוגמא עליונה דוגמת האדם היושב על הכסא המניח תפלין בסוד שאמרו, מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין כי תפלין של ראש בארבע פרשיות, סוד חכמ"ה ובינ"ה חס"ד גבור"ה מתיחדים וחלים על ראש דברך אמת סוד וא"ו שבשם, סוד המניח תפלין מתקשר ומתייחד ועולה עד המוח המוח הסתום באמצעות זה הפאר סוד ארבע פרשיות אלו, ותפלין של יד בשמאל סוד יד כהה זרוע עוזו נכללת מארבע פרשיות אלו בבית אחד להורות על שכלם מתיחדים בה, והיא מתיחדת בהם על יד הצדיק סוד יוד זעירא, והנה היא קשר וייחוד יסו"ד הו"ד נצ"ח תפאר"ת סוד פרשיות תפלין של יד, והנה המתפאר במצוה זו ומניח תפלין בראש וקושרן על ידו, נמצא מעורר האהבה והייחוד למעלה במעשה הזה הנעשה למטה, וכבר כתבתי כי המעשה הנעשה למטה מעורר דוגמתו למעלה, ולסוד זה צריך לדקדק מאד במעשה המצוה ולכוין בה הכוונה הראויה, ובזה תעלה לרצון ובזה היא מכוונת כנגד האבר והחלק ההוא שכנגדה למעלה ועולה למעלה שלימה ומתיחדת במקומה ומיחדת הצורות הקדושות, ועל דרך זה שאר מצות התורה כל אחת ואחת מכוונת אל זה התכלית עם חלופיהן שאין זו דומה לזו, הנה כולן פונות לכוונה אחת הוא הצד השוה שבהן שכולן הכשר ותיקון השם הגדול וייחודו בכבודו, ולזה התקון רמזה תורה בעשייתם באמרם ועשיתם אותם ועשיתם את כל מצותי, כוללת העשיה למטה והעשיה למעלה, ובשלמות כל המצות על דרך זה נשלם האדם התחתון ונתקן העליון:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קי"ג ע"א) מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פקודי אוריתא ואזיל בארחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקדוש ברוך הוא כאלו עשאני, ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם ועשיתם ודאי הואיל ומתערי עליכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות ועשיתם אותם ודאי, כגוונא דא אמר רבי שמעון ויעש דוד שם וכו', וכבר כתבתי זה:

ולפי שענין זה יקר ונפלא עד מאד צריך עזר מלמעלה לפקוח עינים עורות לראות נפלאות מהתורה והמצות היה דוד המלך ע"ה מבקש עליו כאמרו, גל עיני ואכיטה נפלאות מתורתך, ועל זה אנו מתחננים באמרנו והאר עינינו במצותיך, ומאהבת יי' אותנו נתן לנו תורה ומצות אצולים מרצונו לדעת ייחודו ולעבדו, ובברכה שניה משתים שלפני קריאת שמע בשחר קודם פרשת הייחוד אנו מזכירים אהבה זו, ומבקשים מלפניו יתן בלבנו בינה לדעת ייחודו ולהסיר כל הדברים המונעים זה ולסלקם מעלינו. והוא שהקדים באמרו אהבת עולם אהבתנו שאין לאהבה זו הפסק ולא תעבור ממנו לאומה אחרת כלל, חמלה גדולה חמלת עלינו להביא אותנו בעול מלכותך ואלהותיך אבינו כי אנו בניו הנולדים לו בביתו וכבר כתבתי זה, מלכנו אנו עכדיו שמלך עלינו יום אשר קבלנו תורתו ומצותיו נשעבדנו לו, כי לזה בראנו והוציאנו מכור הברזל ממצרים מבית עבדים ולזה נתיחדנו לו מכל אומה ולשון, בעבור שמך הגדול כי זה שאנו שואלים צרך גבוה הוא גם כן, ובעבור אבתינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים חוקים חיים חוקים נחקקים ממקור החיים, כן תחננו וכו' ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו' כי התלמוד מביא לידי מעשה:

ואמר לשמור ולעשות שהם שני חלקי התורה מצות עשה ומצות לא תעשה, ולקיים כי בשמירה ובעשייה יש קיום למעלה, את כל דברי תלמוד תורתך תורה העליונה והמצוה למטה נותנת קיום ומשלמת דוגמתה למעלה באהבה, כי העבודה השלמה היא האהבה והייחוד, וכבר כתבנו סודה בחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא. והאר עינינו במצותיך דבר זה לנשמת התורה והמצות הוא עולה, כי מה חסרנו במה שאמרנו ותן בלבנו בינה וכו' לשמור ולעשות אלא ודאי אין זה כי אם על סתרי התורה והמצות וטעמיהם הנעלמים, וסוד הייחוד שהוא תכלית התלמוד והמעשה והוא שלמות העבודה ולזה שאלנו בתחלה על התלמוד שממנה נבא אל המעשה, ואחר כן על החכמה האמיתית חכמת הייחוד שממנו נדע מה הרצון בעבודה ותכליתה ושלמותה שהוא הייחוד, כי זהו התקון והעשיה וגמר השלמות אל התלמוד והמעשה וזולתו הם כגולם שאין לו צורה, וכמו שכתבתי כבר וזה מביא אל הדבקות בתורה עד שיחשבו שניהם בדבר אחד, ומזה ישגה בכל שאר הדברים זולתה כענין באהבתה תשגה תמיד, וזה אמרו ודבק לבנו בתורתך ואמרו ויחד לבבינו וכו' כי מזה יבא ליחד היצר הרע ביצר הטוב, עד שיהיו לאחדים ויהפוך המר שבו למתוק והרע לטוב, וכמו ששנינו בכל לבבך בשני יצריך וזה תכלית הטוב והשלמות הנדרש, והוא לתקן כל ההפכים לכוונם ולישרם כמו שהיו בשלמות ההוא במחשבה קודם שיצאו, שלא יהיו מנגדים איש אחיו אלא שתהיה כוונת כלם דבר אחד ודרך אחד שהוא הייחוד וכבר כתבתי זה:

ואמר למען לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, כי כשנסע מאלה החיים בשלמות הזה אשר אמרנו הנה השלמנו הכוונה אשר להשלימה באנו והוא תקון הכבוד כמו שכתבנו כבר, הנה לא נבוש ולא נכלם לעולם הבא בתקון ההוא ובזה עשינו שליחותינו והשלמנו הרצון העליון אשר להשלימו בראנו, כי מי שלא השלים הכוונה אשר בעבורה נברא שהוא תקון הכבוד וייחודו הנה זה יכלם ויבוש לעולם הבא כי לא עשה שליחותו, וזה כענין אמרם ז"ל ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך:

ועל הדרך שפירשתי בפרק ז' מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, כי בשם קדשך וכו' בטחנו בעסק התקון ההוא להאמיננו כי בו אנו עושים רצונך, נגילה ונשמחה בישועתך עתה שאלנו על המצאת מקום ונתינת יד להשלים זה התקון שהיא הישועה שאנו מקוים שיגיע הזמן שנאמר בו כי מלאה הארץ דעה את יי, ויהיה סיפוק בידינו להשלים הכוונה שבעבורה בראנו ואמרנו בישועתך כטעם כי הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע וכבר בארנו סודו, והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות כל הארץ, צדי"ק וצדי"ק כטעם ובאו האובדים בארץ אשור וגו' צדיק אובד בצדקו, אחר כך שאלנו על הסרת המונעים והמעכבים זה השלמות שהוא עולם של גוים אשר על צוארינו, כטעם בעלונו אדונים זולתך וזה אמרו ושבור עול הגוים וכו' ואתה יכול על זה לפעול ישועות ולחדש נפלאות כמו שכן פעלת מקדם, כי בנו בחרת מכל עם ולשון ולזה יתחייב שתעשה לנו כל זה, ועוד כי קרבתנו לשמך הגדול באהבה כמו שכתבנו, ותכלית זה כלו להודות לך וליחדך כי זה רצונך וחפצך ממנו, ולזה בחרת בנו וקרבתנו לשמך הגדול ליחדו בכבודו, והוא השלמות הנדרש מהנברא וזה תכלית התורה ופרי המצות כמו שכתבנו, ובו נשלם מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: