עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק נה
שכ"ן. יעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וישכון כבוד יי' לשכני בתוכם ורצון שוכני סנה, הוא הכבוד שנאמר עליו ומראה כבוד יי. וישכון כבוד יי, ואין כבודו דבר נפרד ממנו ולא חוצה לו חלילה שיהיה הכבוד המיוחס לו יתברך נברא חוין מעצמו כדעת הרב המורה ז"ל בשתופו הראשון, וכבר התבאר תכלית הביאור בזה החלק. והתבאר עוד כי היה זה מקום טעות והמעדת רגל אם יאמן שיהיה האור הנברא הוא השוכן במשכן ובמקדש:
וגם השתוף השני שהביא הרב ז"ל שהוא ההשגחה, התבאר גם כן שהוא דבר נמשך משרות הכבוד והשכינה בישראל כי בהיותה בקרבם היא ההשגחה המעולה בהם ובענייניהם, והוא אשר נאמר בנבואה לשלמה ע"ה אחר בנין הבית הקדשתי את הבית הזה אשר בניתה לשום שמי שם עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים. הנה גלה כי מהיות שמו שוכן בבית ימשך שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים. כי בהיות שמו בישראל הנה הם מושגחים ממנו. ובהסתלקו מהם הנה תסתלק השגחתו, וזו היא הסתרת פנים האמורה בתורה. וזה סוד אמרו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ותרגם אנקלוס וארחקינון ואסלק שכינתי מנהון ויהון למיכל. הנה הם רחוקים ונעזבים בהסתיר פנים מהם, והנה אין פני האדם דבר זולתו נמצא אם כן שאין השכינה דבר זולתו, ובהסתלק השכינה מקרבם הנה זה הסתרת ההשגחה מהם כי זה תלוי בזה, ולזה והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות. ואמר עוד ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגומר ותרגם אנקלוס ואנא סלקא אסלק שכינתי מנהון, כל זה עדות יי' נאמנה כי אין השכינה אור נברא חלילה, כי איך יאמר על האור הנברא שהוא דבר נפרד ממנו פני ואין פניו דבר חוצה לו:
וגם בהיות פניו מאירים הנה השגחתו מתמדת בהם. וכבר גילה סוד זה באמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וקבלו חכמי האמת בפירוש זה אבל פני יהיו לך לאלהים. ולא הניח אנקלוס הגר ע"ה צד התחכמות בפירוש פני בתרגומו בר מיני, הנה ביאר ע"ה בקבלתו האמיתית כי אין פניו דבר זולתו ולזה תרגם בכל מקום פני שכינתי:
ואחר הדברים והאמת האלה אביא פה דברי ה"ר אברהם ביבאג"י להרים מכשולו מדרך עמי. יען היה חכם בעיניו לחלוק על הקבלה האמיתית בשקול דעתו, כתב במאמר השני שער ב' מספר דרך אמונה שלו בזה הלשון ונקרא שכינה מהשתוף ה"א של הרב ז"ל בשם השכינה פרק כ"ה חלק א' שהרמב"ן מפרש התורה חלק עליו מבלי הבדילו השתוף ההוא, כי הרב ז"ל אמר היות שם השכינה נאמר אם על האור הנברא שהוא אור אלהי מורה על היות השם יתברך נראה במקום ההוא וכשיראה שם הוא כמו שכתוב ושכנתי בתוך בני ישראל. וישכון כבוד יי, ומראה כבוד יי, אבל הדברים שאינם גשמיים הנה מציאותם הוא בשכל הוא מציאותם חוץ לשכל. וגם מציאותם במקום מה הוא מציאותם בבלתי מקום, כי הם בלתי מתחלקים ובלתי מוקפים במקום, על דרך אמרו יי' בשמים הכין כסאו. כי הוא יושב בשמים כמו שהוא ראוי להיות המניע מיוחס אל המתנועע שיניע, אבל מלכותו ושלמותו בכל העולם הן שפל הן עליון מושלת. ולכן כאשר ישכון כבוד יי' אינו רחוק אבל מחוייב שיהיה שמה השם יתברך, ולכן אני אומר כי נקרא בשם ההוא ר"ל שכינה שהוא שוכן בכבודו על הפנים האמורים, וזה הרשום באור הנברא שרצה הרב עם היות שיראה ויהי כן אור בראו השם יתברך להורות על מציאותו יתברך שמה, וזה דרוש עמוק ראוי להבינו. והשתוף השני ההשגחה הנקראת במקומות מה שכינה בלשון, כי בהיות ההשגחה דבקה עם איש מה או אומה מה, הנה השם יתברך שוכן בשכל המושגח, ולמה שההשגחה כפי השכל כמו שביארתי למעלה באר היטב, הנה השם יתברך שוכן בשכל המושגח או המושגחים ההם מבלי שנוי ורבוי כלל. ולזה כשאמר הרמב"ן ונפלא על הרב ז"ל בפסוק ילך נא יי' בקרבנו שתרגם אנקלוס תהך כען שכינתא דיי' וכו', ואמר כי למה יצטרך משה רבינו ע"ה אל האור הנברא. הנה יש להפלא יותר ממנו כי לא רצה הרב אלא ההשגחה, והוא שאמר אנקלוס ששאלת משה היתה על ההשגחה והוא השתוף הב'. וירא כי יושגחו מהאל אף על פי שחטאו ואז יהיה דרכם טוב ומוצלח. ומזה השתוף לקח אנקלוס הנה שכינתא עד כאן דבריו:
ויש לתמוה עליו מה ירצה באור הנברא ובהכרח יודה שהוא שכל נבדל, וכמו שהוא מבין שהאור הנזכר במעשה בראשית באמרו ויאמר אלהים יהי אור הוא אור השכל, ואם כן שכח ונסתר מעיניו אמרו על מעשה העגל כמעניש אותם ושלחתי לפניך מלאך וגו' כי לא אעלה בקרבך, ואיה פיו האומר כי במקום אשר ישכון האור הנברא ויראה בו מחוייב שיהיה שמה השם יתברך. ובוחן לבות וכליות יודע מה בלבו באמרו וזה דרוש עמוק ראוי להבינו, ואם במקום הראות האור הנברא שמה השם יתברך, אם כן במה הענישם באמרו כי לא אעלה בקרבך אחר יעדו ושלחתי לפניך מלאך מי יתן ואדע. ואם במקום אשר יראה שמה האור הנברא השם יתברך שמה, אם כן מה זה שאל אדון הנביאים באמרו ילך נא יי' בקרבנו. ואם על ההשגחה שאל, הרי בהיות ביניהם האור הנברא הם מושגחים ואין שם חסרון כל:
כללו של דבר אין זה ממנו כי אם קריאה אל תואנות לחלוק על האמת, באמרו כי חלק על הרב המורה רבינו הגדול הרמב"ן, מבלי הבדילו השותף ההוא, ואיך יבדיל והא בהא תליא כמו שכתבתי. והרב המורה עצמו אמר פרק כ"ג חלק א' הענין העלות השכינה אשר היתה בתוכנו מעלינו אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כמו שאמר מיעד רע והסתרתי פני מהם והיה לאכול וכו' הנה הורה בפירוש שאינם שני שותפים. ומה שאמר פרק כ"ה כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באי זה מקום שהתמידה בו השכינה או לכל דבר שהתמידה בו ההשגחה ונאמר וישכון כבוד יי' וכו' וכפל ואמר הוא בענין התמדת שכינתו כלומר אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד וכו', אין כוונתו לומר שהם שני שותפים. אבל כוונתו כי בהיות השכינה במקום הוא מושגח, ואם כן היא השכינה והיא ההשגחה וזה תלוי בזה ובהעדר זה יעדר זה. והאמת המקובל בזה כבר התבאר תכלית הבאור ואין צריך לשנות הדברים. וזה שעור מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק: