עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק מז
כבר התבאר בזה הספר כי כפי התעוררות העולה ומתעורר למטה דוגמתו מתעורר למעלה בסוד בנין השם הגדול, כי זה הכח נמסר ביד התחתונים לתקן ולפאר מקום המקדש העליון במעשיהם. ולהיות זה כן, נתקן ונעשה האדם התחתון דוגמת האדם העליון, ולא עוד אלא שבזה התחתון תלוי שלמות וצורך העליון, ולזה לא נתגלה העליון עד שנברא התחתון כי בו השלמות, וכשנברא ונעשה התחתון נראה ונתגלה שלמות העליון ונשתכללו עליונים ותחתונים. והסוד המופלא הזה נרמז במעשה בראשית באמרו וכל שיח השדה וגו', כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"א) אמרו בזה הלשון, תא חזי אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו מ"ט לא אתבריאו אפין באפין דכתיב כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ וזווגא לא אשתכח בתקוניה כדקא יאות, וכד אתתקן הא דלתתא ואתהדרו אפין באפין כדין אשתכח לעילא, מנא לן ממשכן דכתיב הוקם המשכן ילפינן דמשכן אחרא אתוקם עמיה ועד לא אתקם לתתא לא אתקם לעילא, אוף הכא כד אתתקן לתתא אתתקן לעילא, ובגין דעד לא אתתקן לעילא לא אתבריאו אפין באפין וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ ובגין כך ואדם אין, דלא הוה בתקוניה ורזא דא דעד הכא לא אית סמ"ך בפרשתא ואע"ג דחברייא אמרו אבל סמ"ך דא עזר ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אפין באפין דכר ונוקבא אסתמיך דא לקבל דא ודאי סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר סמוכים דא זכר ונקבה סמוכים כחדא. ד"א סמוכים עולם תתאה בעולם דלעילא דכד לא אתתקן עולם דלתתא לא אתתקן עולם דלעילא דקאמר כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ דהא דא בדא סמיך ועולם דא תתאה כד אתתקן ואתהדר אפין באפין ואתתקנו אשתכח סמך לעילא דהא מקדמת דנא לא הוה עלמא בתקוניה עד כאן:
הנה בארו כי העליונים צריכים בגלויין ובתיקונן אל תקון התחתונים, שהרי בתחלת הבריאה לא נראה שלימות המרכבה העליונה ושלימות שאר כל הנבראים עד שנתקנה ובאה ונראית צורת האדם התחתון שנקרא עולם קטן, וכמו שהוצרך התקון העליון אל תקון זה התחתון בתחלת הבריאה לא שקט ולא נח זה הצורך בתקון ההוא לבדו אז, כי כן תמיד כל המרכבות העליונות צריכות בקיומן לצורת אדם ולשלמותו, וכפי עשות האדם התחתון צורות דומות לתחלת הבריאה שהם פעולות היושר והצדק על פי התורה יוסיף און וחיל ותוספת שפע ורבוי אור וברכה באדם העליון שהוא דוגמתו שהרי הכל נמשך ובא אחריו:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"א) ואד יעלה מן הארץ מן ארעא תתאה אתער עובדא לעילא, תא חזי תננא סליק מארעא בקדמיתא ועננא אתער וכלא אתחבר לבתר דא בדא, כגוונא דא תננא דקרבנא אתער מההוא ועביד שלימו לעילא ואתחבר כלא דא בדא ואשתלים כגוונא דא דלעילא אתערותא שרי מתתא ולבתר אשתלים כלא, ואלמלא דכ"י שריא באתערותא בקדמיתא לא אתער לקבלה ההוא דלעילא בתיאובתא דלתתא אשתלים כלא עד כאן:
אחר שגלה הכתוב כי לא נתקנו העליונים למעלה עד שנתקנו התחתונים למטה, וזה היה בכוונה ובהשגחה נפלאה ללמד דעת את בני אדם ולהורותם כמה כחם גדול, כי נמסר בידם בנין העולמות וחרבנן וזה בכתוב וכל שיח השדה חזר וגלה בכתוב הבא אחריו, כי ההתעוררות המתעורר למטה עושה רושם ומעורר דוגמתו למעלה, וכי שלמות העליונים תלוי בתחתונים ובפרט כ"י שלמותה תלוי בישראל, וזה כי לפי שהיא צריכה השקאה כי היא הארץ המקבלת התמונות, ולזה נקראת יבשה בסוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, וכתיב ועתה נפשנו יבשה, והטעם אין כ"ל דודה ואור עיניה איננו אתה בבית, ולזה היא משתוקקת אל מרכבה והם הצדיקים אשר תסמך על ידם והם המדמים צורה ליוצרה, כי על ידי שמדבקים רצונם ברצון צדיק של מעלה היא מתעוררת להתייחד עמו ומקבלה באהבה כלולה, ואומר לה בואי כלה בואי כלה:
וזה סוד ואד יעלה מן הארץ תורה ומעשים טובים ותפלות וברכות מן הצדיקים אשר בארץ, כי בהם מעוררים הצדיק ובא והשקה את כל פני האדמה, וכמו שהארץ התחתונה לא תקבל ההשקאה כי אם מהאדים העולים ממנה ומהם יתהוו העננים, ועליה יריקו, כן הצדיקים אשר בארץ מעלים האדים אל הארץ העליונה מצד תורתם ומעשיהם הטובים ותפלותיהם וממשיכים אליה ההשקאה ומוסיפים בה כח ורבוי לעלות, ואז הצדיק מתעורר ובא ומקבלה בחיקו בחבה רבה, ובזה עושים רצון אביהם שבשמים ומדמים הצורה ליוצרה, וזה סוד ובו תדבק וגם הוא דבק בהם, והרי הם כאבן השואבת את הברזל שזה מושך את זה, וזה נאחז מזה ואינם נעזבים זה מזה, אם לא יהיה שם גורם מבחוץ יגרום שיעזבו זה מזה, כן הצדיקים דבקים ונקשרים במחשבתם ולבותם בלב הצדיק של מעלה מצד צדקותיהם ומעשיהם הטובים, כי הם סבת הדבוק והקשר האמיץ ביניהם ואינם נעזבים זה מזה אם לא יהיה שם גורם מבחוץ יגרום העזיבה והפרוד ביניהם:
ובפרק י"ח מפרקי היכלות דר' ישמעאל ע"ה אמרו בזה הלשון א"ר ישמעאל אמרה לי כל חבורה בן גאים אתה שאתה מושל באור הגדול באורה של תורה ב"ר נחוניא בן הקנה הראה אותו החזר אותו וישב אצלנו מצפיה שהוא מציץ בצפיית המרכבה וכו', א"ר ישמעאל מיד נטלתי מטלת של מילת פורחבא ונתתי אותה לר' עקיבא, ור' עקיבא נתנה לשמש והשמש נתנה לעבד שלנו לומר לך והעמד מטלת זו אצל אשה שטבלה ולא עלתה לה טבילה והטבילה שאם תבא אותה האשה ותאמר מדות וסתה לפני חבורה בידוע שאחד אוסר והרוב מתירין ואמרו לאותה האשה געי בה במטלת זו בראש אצבע צרדה שליך עליה, ואמרו לה אל תדרכי ראש אצבע צרדה שליך עליה, אלא כאדם שנוטל נימא מגלגל עיניו שנפלה לו ומדחיף אותה ברמיזה, הלכו ועשו כן והניחו את המטלת לפני ר' ישמעאל נעץ בה מורביה של הדס מלאה פלייטון ששרוי באפלסמון נקי והניחו אותה על ארכובותיו של ר' נחוניא בן הקנה, ומיד פטרוהו מלפני כסא כבוד שהיה יושב ורואה בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשת לפני כסא כבוד ג' פעמים בכל יום ויום במרום מיום שנברא העולם ועד עכשו לשבח עד כאן:
הנה החסיד הזה מצד קדושתו וטוהר מעשיו היה יושב וצופה במרכבה והיתה מחשבתו דבקה וקשורה בעליונים והם בו ולא היה נעזב מהם ולא הם ממנו, כי היו מושכים זה את זה עד שהוצרכה החבורה קדושה אליו וסבבו באמצעות גורם מבחוץ להפריד בין החשוקים ונתפרדה חבילה, אשר יתבאר ממה שכתבנו בזה הפרק למתבונן בו, כי תורה ומעשים טובים הגורם הגדול בייחוד השם הגדול בכבודו והגורמים זה הייחוד דבקים בו וקרובים אליו ואל זה היתה הכוונה בזה הפרק: