עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק לב

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

יקרא, ושכינתא ומימרא כלם כנויין ושמות, יחסם אנקלוס כלם למדת הדין, וכלם משרש אחד יסתעפו ולא יתרבה בהם, וכלם זה כלול מזה, כי כן הכלה כלולה, ויבאו זה במקום זה וישמשו זה במקום זה, כמו שהתבאר למעלה בפרק כ"ט, וזה להורות על שרשם, אלא שכל אחד מאלו הכנויין מורה על עניינו בייחוד. וזה כי כשאדון כל המעשים יתברך מראה גדולתו וממשלתו ויכלתו בעולמו, ורצה לפרסם ולגלות אלהותו בפועל הפלאות לעשות בברואיו כרצונו, והנה הוא יתברך מתפאר ומתגדל ומתכבד לעין כל, הנה הכנוי המורה על כל זה הוא הנקרא כבוד בייחוד, כענין ונגלה כבוד יי' וראו כל בשר יחדו וגו', וכענין לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי וכתיב והגידו את כבודי בגוים, ומזה וכבוד יי' מלא את בית יי', וימלא כבודו את כל הארץ וגו'. כי הוא פרסום כבודו בעולמו, שהוא רשאי ושליט על כל לעשות בו כרצונו. ונאמר בפלא המן ובקר וראיתם את כבוד יי', יאמר כי בפלא אשר יעשה להם בקר, יתפרסם להם ויראו כבוד מלכותו וממשלתו, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כגבורותיו ונוראותיו, כי בגדולות ובנפלאות אשר יפליא לעשות יראה את כבודו לכל באי עולם:

וגם יראה כבודו להשגיח על הצדיקים ולשמרם כענין שהתבאר בפרק כ"ט, ומזה והנה יי נצב עליו להשגיח עליו ולשמרו, כדעת רז"ל במדרש, ולבסוף נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך ולזה תרגם אנקלוס ע"ה והא יקרא דיי' מעתד עלווהי, הנה שעם שזה הכנוי נתייחד לעניינו, עוד יורה על ההשגחה והשמירה אשר כנוי מימרא יורה גם על זה, ולזה תרגם אנקלוס והנה אנכי עמך והא מימרי בסעדך, כי אלו הכנויים כלולים זה בזה ומושכים זה מזה להורות על שרשם, וכמו שכתבתי למעלה אשר הענין אשר נתייחד בו כנוי מימרא, הוא האמירות והצווין אשר מפי הגבורה אמרת יי', אשר הם האמצעי אל שיושגח המקיימם ושומרם בקדושה ובטהרה ההשגחה המעולה התמידית, וכענין והיה אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך. למימרא דיי' אלהך. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי למימרי השמר מפניו ושמע בקלו וקבל לממריה והוא המלאך הגואל, ולזה נאמר בו כי שמי בקרבו ותרגם אנקלוס ארי בשמי ממריה. כלומר בשמי הגדול הוא דבורו. והוא הכבוד והוא המימרא והסימן אדנ"י יתן אמר:

והענין אשר בו נתייחד כנוי שכינתא הוא להיות השם שוכן בתוך בני ישראל וכענין ושכנתי בתוכם. לשכני בתוכם. ואז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה, כי בהיותה בתחתונים העולמות שקולים, כי בזה ייחוד וחבור העולמות כלם, והוא הרעיה הנזכרת בשיר המקודש, ועליה נאמר ותרועת מלך בו ותרגם אנקלוס ע"ה ושכינת מלכיהון ביניהון ועליה אז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם, כי לא תוכל האם לעזוב את בניה בין אויביהם, אבל גולה עמהם להשגיח עליה ולשמרם ולהגן עליהם וכבר התבאר למעלה בפרק כ"ט שגם זה הכנוי יורה גם על ההשגחה והשמירה:

וחלילה שיהיה השוכן בתוך בני ישראל דבר נברא, שהרי כתוב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם ותרגם אנקלוס דשכינתי שריא ביניהון. וכתיב ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני יי' שכן בתוך בני ישראל. ותרגם אנקלוס ארי אנא יי' שכינתי שריא וכו'. וכבר קדם שלא ייחס הוא יתברך עצמו בדבר נברא, ולא יאמר עליו אני יי' שכן ויהיה השוכן דבר נברא חלילה:

ובדברי רז"ל בספרי רבי אומר משל למלך שאמרו לעבדו אם בקשתני הרי אני אצל בני שנאמר השוכן אתם בתוך טמאתם. ובברכות פרק א' שלשה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו, והמופלא בחכמת אנקלוס ע"ה שתרגם במהכך שכנתך עמנא, להורות שאין שכינתו יתברך דבר חוץ ממנו. ואם השכינה דבר נברא חס ושלום, אם כן בקשת אדון הנביאים מה היא, ומה הכוונה באמרו הלוא בלכתך עמנו, וכבר אז"ל שלא נתרצה במלאך. ואמרו עוד שם בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך, ואם השכינה דבר נברא איך נתן לו זה, והרי בא בקבלה שהאומות יש להם שרים, וכענין שר מלכות פרס, שר מלכות יון, ואין הכוונה בשאלתו ע"ה שלא תחול הנבואה עליהם בלבד, אבל בקש על סבת חול הנבואה שהיא שריות השכינה ובהעדר הסבה יסתלק המסובב, ואין בקשתו שלא ישרה ביניהם ועליהם מלאך מן הנפרדים, אבל שאלתו ע"ה שלא יהיה חלקם במה שנתייחדו ישראל שהם מיוחדים לו יתברך לבדו, וכענין כי חלק יי' עמו וכתיב יי' בדד ינחנו וגו':

ומה נפלאו דברי רש"י ז"ל ופירושו בפרשה ההיא, ויאמר פני ילכו כתרגומו לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך כמו ופניך הולכים בקרב. ויאמר אליו בזה אני חפץ כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה. ובמה יודע איפה מציאת החן הלא בלכתך עמנו. ועוד דברים אחרים אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך על אומות העולם. ונפלינו אני ועמך ונהיה מובדלים בדבר זה מכל העם, כמו והפלה יי' בין מקנה ישראל וגו'. גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שלא אשרה שכינתי על אומות העולם, ואין דבריו של בלעם על ידי שריית השכינה אלא נופל וגלוי עינים כגון ואלי דבר יגונב שומעין על ידי שליח עד כאן דבריו. הנה שהרב ז"ל באמרו לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך וכו', לא הניח מקום ולא נתן רשות לשום אדם לפרש, כי על דבריו אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ובאמרו ואין דבריו של בלעם על ידי שריית השכינה וכו', שומעין על ידי שליח, הודיענו חלק האומות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא חלקנו וצורנו, יתעלה הדרו שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם:

ולהורות על שהכבוד והשכינה עצם הבורא יתברך, קבעה הנבואה ברכה בו ואמרה ברוך כבוד יי ממקומו. ואשר עמדו בסוד יי קבלו, כי באמרו ממקומו ולא במקומו כוון להורות שברכתו נבדלת משאר המבורכים והמתברכים, כי אי איפשר שיהיה האדם במקום אחד ויתברך במקום אחר, ואם יברכוהו בזולת מקומו אין זה מתברך כי אם מבורך או ברוך, והוא אמרו ממקומו רמז על התפשטות הדבר מענין לענין מתחלת הויתן עד השלמתו, להורות שאינו דבר אחד וברכתו דבר אחר, אלא הוא וברכתו דבר אחד וזהו ממקומו כאלו אמר מן החכמה שהיא מקומו:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה, ומאי דכתיב ממקומו מכלל דליכא דידע את מקומו, משל למה הדבר דומה לבת מלך שבאת מרחוק לא ידעו מאין באת עד שראו שהיא אשת חיל נאה והגונה בכל מעשיה אמרו ודאי זאת מצד האור נלקחה כי במעשיה יאור העולם, שאלו אותה מאין את אמרה ממקומי אמרו אם כן גדולים אנשי מקומך ברוכה תהיה ומבורכת ממקומך עד כאן. וכוונתם ע"ה באמרם מצד האור נלקחה, על חכמת אלהים כי חכמה מחכמה והוא מקום רחוק שבאת ונאצלה משם כי מרחוק יי' נראה ומשם מתברכת וזה סוד ברוך כבוד יי ממקומו. ועליו אמר יונתן בן עוזיאל ע"ה בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתיה והוא תוספת באור, כי יקרא ושכינתא הכוונה על ה"א אחרונה שבשם הגדול והוא הכבוד והשכינה, ואתר בית שכינתיה היא בית בראשית. וגם בית שכינתיה כי שם מקום האצילות והכל שוכן שם ומתיחד שם, כי הסוף נעוץ בראש והראש בסוף, וחכמה בראש וחכמה בסוף, להורות על כי הכל ייחוד אחד ומיוחד, ואם כן הכוונה האמיתית והסוד הנעלם באמרו ממקומו כאלו אמר מעצמו כי אין מקומו דבר זולתו, וצדיק מעצמו מתברך כי הוא מקור הברכה, ואין הכוונה ליונתן ע"ה באמרו אתר ובית, דבר זולת הכבוד ואין כל זה דבר זולת הבורא:

ובבראשית רבה פרשה מ"ו תני הנפטר מחבירו בין גדול בין קטון צריך ליטול ממנו רשות, ממי אתה למד מאברהם, פעם אחת היה אברהם מדבר עם הקב"ה באו מלאכי השרת לדבר עמו, אמר להם אפטר מן השכינה שהיא גדולה מכם תחלה אחר כך אני מדבר עמכם, כיון שדבר עם הקב"ה כל צרכו אמר לפניו רבש"ע צריך אני לדבר א"ל הפטר לשלום עד כאן. ואלו היתה השכינה כבוד נברא חס ושלום לא כנוה בשם הקב"ה ורבש"ע, כי אלו התארים לא יאותו לזולת העצם:

ובמדבר רבה פרשה י"ב תוכו רצוף אהבה זו השכינה כמה דתימא ואהבת את יי' אלהיך. ואין רשות לשום אדם להתחכם ולפרש דברי הנבואה וסתריה כפי השכל ושקול הדעת, כי לא יעלה בידו מהתחכמותו כי אם אשם. והרב המורה פירש ברוך כבוד יי' ממקומו, רצה לומר כפי מעלתו ועצם חלקו במציאות, ויצטרך לומר כי כבוד בכאן ירצה עצמו ואמתתו יתברך, וכמו שאמר בפרק ס"ד כי כבוד פעמים רוצים בו האור הנברא. ופעמים רוצים בו עצמו יתברך ואמתתו, כמו שאמר הראני נא את כבודך ובא המענה כי לא יראני האדם וחי, מורה כי הכבוד הנאמר הנה עצמו עד כאן. והיה לו לרב ז"ל להזכיר גם זה וכבר כתבנו כי אין דברי יונתן בן עוזיאל ע"ה מסכימים לפירושו, ואם הכבוד הנאמר כאן ירצה עצמו יתברך ואמתתו כמו שהוא מוכרח לומר כן, איך הזכיר בו אתר ובית. והאמת המקובל הוא מה שכתבנו בסוד הכתוב ובכוונת המתרגם ע"ה, והחכם המקובל האמיתי יבין מה בין השאלות הרב המורה בזה ובכיוצא בו, ובין מה שכתבנו, ויתבאר לו כי אין דבר יוצא מהייחוד האמיתי ולחוץ, אשר הוא האמת הנרצה והמכוון בכל מה שבא בדברי הנבואה מאלה הדברים, וכמו שעדיין אבאר בסייעתא דשמיא, ובכלל הנה התבאר כוונת אנקלוס ע"ה באלה הכנויין ושכלם כלולים זה בזה, וכלם חוזרים לדבר אחד, ושאין הכבוד והשכינה דבר נברא חס ושלום, אבל עצמו יתברך ואמתתו. ואל זה היתה הכוונה מתחלה בזה הפרק: