עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק לא
אנקלוס הגר ע"ה מתרגם התורה, שלם מאד בחכמת האמת המקובלת באומה, וכל שכן שתרגם התורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, והכתובים שהכניס בהם אלו הכנויים, יקרא, שכינתא מימרא, וכתובים לא הזכירם בהם, וכן הכתובים שנשתמש בהם בלשון גלוי, שאמר בהם ואתגלי בראיית מלאך, כגון במראה הסנה, או בלשון חזיון כגון ביעקב, או הכתובים שבא בהם ראיה לאדון העולם שתרגמם בלשון גלוי, וכתובים אחרים שתרגמם בלשון חזיון, או הכתובים שבא בהם ירידה שתרגמם בלשון גלוי, וכתובים אחרים כגון אנכי ארד עמך מצרימה שתרגמו אנא אחות, לא היה זה ממנו ע"ה הרחקת גשמות או בריחה ממנו כמו שחשב הרב המורה ז"ל, שאם כן למה יברח וירחיק הגשמות במקומות, ובמקומות לא יחוש לו, וכמו שהאריך בהם רבינו הגדול ז"ל בהשגותיו עליו, אשר אין לו עליהם תשובה. ולא יחוש אנקלוס ע"ה למה שלא חששה התורה וירחיק מה שלא הרחיקה כי מי יחוש ומי ירחיק חוץ ממנה, כי עץ חיים היא, ולקח טוב, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ושלמות הגוף והנפש, ותרים המכשולות מדרך עמה, ואיך תביא בנתיבותיה השלמים, מקום טעות חלילה. שהרי לא חששה ואמרה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כי מה היתה הבריאה חסרה אם אמרה נעשה אדם בצלם ודמות, או ויאמר אלהים לעליונים ולתחתונים נעשה אדם בצלמכם כדמותכם, ולמה לא הוקשה לאדון הנביאים ע"ה אמרו יתברך בצלמנו כדמותנו, כמו שהוקשה לו ע"ה אמרו נעשה:
וכמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה פרשה ה' ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן אמר, בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק זה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם וגומר, אמר לפניו רבש"ע מה אתה נותן פתחון פה לאפיקורוס אתמהה, אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקב"ה משה האדם הזה שבראתי לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו הוא אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני, והם אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים וכיון שבא לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת עד כאן. וכמו שהוקשה לו ע"ה על נתינת פתחון פה לאפיקורוס לטעות ולומר שתי רשויות יש, ולמה לא הוקשה לו ע"ה הכתוב המורה על ההגשמה, וגם הוא יתברך למה לא יחוש לכל זה, אבל סבל הוא יתברך נזק טעות האפיקורוס וכתב לשון שילמדו הבריות ממנו תורה ללכת בדרכיו ולדמות אליו, וכן אני אומר על דרך נשמת התורה, אשר כתבתי למעלה פרק כ"ה בסוד נעשה אדם וגו', ואלו כתב הוא יתברך אעשה היה בזה חס ושלום הכחשה בתורה העליונה אשר כן נעשתה והכל זה לעומת זה, והתורה באה רשומה וחקוקה מתורה של מעלה, ואין לשנות, וחלילה שיעשה הוא יתברך תורתו פלסתר. וכן ההקש במה שכתב בצלמנו כדמותנו וכמו שבא סודם על נכון במה שקדם, וכן בשאר כל הדברים הדומים לאלה:
ואחר בא הענין המופלא הזה על נכון, אשר בו הארת עינים אל החכמים התמימים אומר, כי כל זה לאנקלוס ע"ה חכמה גדולה מקובלת בידו, וכל מה שעשה בזה הכל בכוונה ובהשגחה, כדי להבדיל בשמות הקדש שמותיו יתברך, כידוע בקבלה הנאמנה כי לא באו בתורה הקדושה על דרך אחד, אבל תזכיר שמו יתברך פעם אדנ"י, ופעם אלהים, ופעם יהו"ה, ומשמשים זה במקום זה להורות על הייחוד הגמור, וגם הוא ע"ה אין בלשונו כנוי לשם אלהים כמו שכתב רבינו הגדול בפרשת וישמע יתרו והוא מתרגם אלהים בכל מקום יי' להורות על הייחוד ולפי שהוא ע"ה בא לפרש התורה, הוצרך לפרש אי זה הוא משמות הקדש השם הנכבד, ואי זה הוא השם המיוחד. כי במקום שרואה שתזכיר התורה שם אלהים, או שם יהו"ה, והוא בא במקום שם אלהים, יאמר ע"ה, מימרא, או יקרא, או קדם יי', לרמוז שאין זה השם הגדול ממש, אלא מדתו ששמו בקרבו, וכמו שאמרו שמו כשם רבו ומכניס אלו הכנויים הרומזים למדת אלהים להבדיל ביניהם:
ובמקום שרואה שתזכיר התורה שם יהו"ה, או שם אלהים והוא בא במקום שם יהו"ה, לא יכניס שום כנוי מאלה, כמו שמצינו במתן תורה, לפי שתורה בשמו הגדול נתנה. ולזה היתה חכמתו ע"ה גדולה, שתרגם ירד יי' לעיני כל העם יתגלי יי' ולא אמר יקרא דיי'. וכן וירד יי' על הר סיני ואתגלי יי'. וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומלל יי'. ותרגם ויוצא משה את העם לקראת האלהים לקדמות מימרא דיי', לרמוז על מה שהשיגו הם, ולקראת מה שהשיגו רמז היציאה, כי ישראל שומעים את הקול מתוך האש, והם אמרו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ותרגם אנקלוס ואל יתמלל עמנא מן קדם יי', לפי שאין בלשונו כנוי לשם אלהים כמו שכתבנו, ויצטרך לתרגם אלהים בשם יי'. ואולי יחשב שהשגתם כהשגת אדון הנביאים, לזה הכניס ביניהם מחיצה ואמר מן קדם יי' שהוא הקול שהשיגו ושמעו, והוא המדבר עמהם, ואף זה לא היו יכולים לסבול עד שאמרו דבר אתה עמנו. וכן דרכו במשנה תורה להכניס מחיצה, זולת במקומות שהדבר מפורש מן הכתובים ואין לטעות, כגון מה שכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ותרגם ע"ה ארי ימלל יי', והיה לו לתרגם יתמלל מן קדם יי', אבל לפי שאמר למעלה ואת קולו שמענו ותרגם וית קל מימריה שוב אין שם בית מיחוש וכן הרבה. וכבר רמז רבינו הגדול ז"ל בזה בפירושיו מה שיש בו די למתבונן בדבריו:
אבל הדבור למשה ע"ה בכל הפרשה בשם המיוחד מקום השגתו כתוב ויקרא יי' למשה וקרא יי' למשה, ויאמר יי' אל משה ואמר יי' למשה אין שם מחיצה, וכן בכל מקום הדבור והאמירה למשה ע"ה תרגמם בלא מחיצה. ומה שכתוב בפרשה משה ידבר והאלהים יעננו בקול, תרגמו ע"ה ומן קדם יי' מתעני ליה בקל, יראה ממה שרמז רבינו ז"ל כי זה היה קודם הירידה ולזה תרגמו כן, וכן הוא שהרי זה כסדר הפרשה, ולי נראה כי תרגם כן לפי שהקול הזה היה מגיע גם לישראל, וכמו שהוא כן דעת רבינו זכרונו לברכה וכנגד השגתם הוצרך לתרגם כן:
ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ג ז' ע"א) אמרו בזה הלשון משה ידבר והאלהים יעננו בקול משה ידבר דא קול של משה. והאלהים יעננו בקול דא גבו"רה דאודי ליה לההוא קול הה"ד יעננו בקול בההוא קול דמשה עד כאן, ולסוד זה לא היה איפשר לו ע"ה לתרגם והאלהים בלא מחיצה שהיה מחטיא הכוונה בסוד העולם הזה. ומחכמתו ע"ה כי בכל אמירה והראות הנזכרים באבות לא הכניס בהם שום מחיצה, לפי שהוא מקובל בידו מקום נבואתם ע"ה, וכמו שהעיד הוא יתברך בתורתו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם, הנה הבדיל בין נבואתם ונבואתו ע"ה, ואלו הכניס מחיצה היה זה מקום טעות לחשוב שהיתה השגתם דבר נברא ונפרד חלילה, וכל שכן באמירה הנזכרת בנח ובקין שאין לטעות שהשיגו למעלה מהשגת האבות. ולסוד זה כשהגיע לפסוק אנכי ארד עמך מצרימה וגו', תרגמו אנא אחות, כי מתחלה נאמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', ויאמר אנכי האל אלהי אביך והוא אלהים והוא מראות הלילה והוא אל בית אל, וכולם רומזים שהדבור לו במדת הדין רפ"ה, ומפני שהוא המדבר תרגמו כפשוטו כי אין זה גלוי שכינה שיתרגם אתגלי, אבל הוא לשון ירידה בסוד גלו למצרים שכינה עמהם ואלו הכניס מחיצה היה בזה מקום טעות, שיהיה היורד עמו דבר נברא ונפרד חלילה, כי איך יאמר מימרי או יקרי, והוא המימרא והוא הכבוד, כי הוא המדבר ואינו דבר נברא חוץ מהבורא חס ושלום, אם כן אינו מלאך מן הנפרדים כדעת הרב המורה שם בפרק כ"ז, כי לא יאמר הנפרד אנכי האל אלהי אביך:
ומה שכתוב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני, אין זה מן הנפרדים, אבל הוא המלאך הגואל אותו מכל רע, ולזה אמר אנכי האל בית אל, ונקרא מלאך לסוד שאבאר במה שיבא בסייעתא דשמיא. והוא הנאמר בו וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ולפי שהוא מלאך פניו ופני האדם עצמו, תרגם בו ואתגלי מלאכא דיי', שוה לאמרו וירא אליו יי' הנאמר באברהם ויצחק, ושוה לאמרו וירא אלהים אל יעקב. כי תחלת השגת אדון הנביאים נבואת האבות והשגתם והוא הנאמר בו ויסע מלאך האלהים מוכרח והוא מלאך הברית מוכרח. ואמנם אמרו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים הוא מלאך מן הנפרדים, וסודו ידוע לחכמים, ולזה נאמר בו בתחלה ויאבק איש עמו ותרגמו אנקלוס ע"ה כי ראיתי אלהים ארי חזיתי מלאכא. ואלו היה הנראה בסנה מן הנפרדים לא היה משה ע"ה מסתיר פניו ממנו. ובפרק קמא דברכות בזכות שלש זכה לשלש, ומה ענין הסתרת פניו מהביט אל ותמונת יי' יביט, אם היה מן הנפרדים, ויעקב אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים:
וגם בחלומות נזהר אנקלוס ע"ה ומכניס מחיצה שלא יטעו הרואים. בחלום הסלם נאמר והנה יי' נצב עליו ותרגם והא יקרא דיי מעתד עלווהי, וידוע לחכמי האמת כי גם לאבות הקדושים ע"ה, הדבור בא מן השם הגדול במדת הדין הרפה, אלא שהם ע"ה לא ישיגו השם הגדול כי לא הגיעו למעלת אדון הנביאים, וכענין ושמי יי' לא נודעתי להם. ומחכמת אנקלוס לרמוז זה שתרגם והנה אנכי עמך והא מימרי בסעדך, ואלו לא היה הדבור בא מהשם הגדול בשם הנכבד, היה לו לתרגם והא אנא עמך שוה לאנא אחות עמך. אבל נזהר ע"ה ותרגם והא מימרי בסעדך, שלא יאמר השם הגדול והנה אנכי עמך בלא מחיצה. והיה לו זה ע"ה לפי שנאמר בתחלה והנה יי' נצב עליו, ויבאו הרואים לטעות שהיה השם הגדול לכך תרגם יקרא דיי' ולפי שלא יטעו ויאמרו כי לא בא הדבור מהשם הגדול, לכך תרגם והנה אנכי עמך והא מימרי בסעדך, להורות כי האומר כן הוא השם הגדול במדת דינו:
ובחלומות אבימלך ולבן נזהר ע"ה ודקדק בהם בחכמתו ע"ה כפי מה שבאה לו הקבלה בהם, והבדיל ביניהם ובין חלום הסלם. שנאמר בהם ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה, ותרגם בשניהם ואתא מימר מן קדם יי', וזה מופלא מאד כי לא הספיק לו ע"ה לומר ואתא מימרא דיי'. והפלא אם מימרא הוא דבר נברא כדעת הרב המורה ז"ל, היה מספיק לו מימרא דיי' לבד, אבל הוסיף בהם מחיצה ואמר מימר שהיא מחיצה אחת, מן קדם הרי מחיצה שנית, לרמוז כי הבא אליו היה דבר נברא שהוא קדם יי', וכן היא קבלת קדושי עליון העומדים בסוד יי'. אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ח' ע"א) תנינן כל אלהים דהכא ההוא חילא רברבא דממנא ביה והוה כגוונא דא ויבא אלהים אל בלעם ההוא חילא דאתפקדא עליה עד כאן. ובאמרו יצף יי' ביני ובינך תרגם יסך מימרא דיי', ואין שם יראת גשם. אבל היה זה ממנו ע"ה חכמה, כי התורה לא תזכיר מה שלא היה מושג אז, ולא נגלה אף לאבות הקדושים, אבל תזכיר המושג להם כי כבר קדם שהשם הגדול בא הרבה במקום השם הנכבד, להורות על כי יי' אלהינו יי' אחד, וגם אמרו לא עלינו תלנתיכם כי על יי', ואין בזה יראת גשמות אפילו לדעת הרב המורה ז"ל, ותרגם בו ע"ה אלהין על מימרא דיי' בחכמה גדולה כי אמרת יי' היא ההולכת לפניהם במדבר, והיא אשר השיגו ביום הקהל כמו שקדם, והיא הפרנס הגדול בעליונים ובתחתונים ממה שמקבלת מן השמים ולזה הקדים הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ותרגום משמרת מטרת וממנה הפרנסה בסוד ותקם בעוד לילה וגומ', ועליה אמר מלך שהשלום שלו אחותי רעיתי ואז"ל במדרש חזית מפרנסותי לסוד נעלם ידוע לאשר זכו לו ולסוד זה באה פרשת המן בלשון אמירה ויאמר יי' אל משה הנני ממטיר וגו' והם תלונתם על הפרנס. ותרגם וישמע אלהים ושמיע קדם יי', והרמז על מדת דינו הרפה שהיא קדם יי' כי השמיעה אליה. וגם הראיה אליה:
ומה שתרגם ע"ה במקומות וירא וחזא, ובמקומות וגלי קדם יי', הכל עשה בחכמה ויש לכל אחד ענין כמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא. ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב הא אנא קאים וכו' על טינרא, ולא הכניס שם שום מחיצה. כי סוד הכתוב לרמוז כי שמו הגדול שם על הצור שהוא צור ישראל, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, ואם כן אין העמידה בדבר שהוא חוץ מעצמו. ותרגם ויעבר יי' על פניו ואעבר יי' שכינתיה, לרמוז כי העובר אינו השם הגדול אבל הוא המעביר, כי קיים לו אני אעביר כל טובי וטוב האדם ביתו. ותרגם יי' אלהיך הוא עובר לפניך עכר קדמך, לפי שאין שם מקום לטעות כי קבלה בידו ע"ה כי כל יי' אלהיך האמור במשנה תורה הוא מדת דינו. והיד הגדולה ואצבע אלהים וימינך יי' ומימינו אש דת למו וידך החזקה וזרועך הנטויה. ותאחז במשפט ידי. עיני יי' אלהיך בה. כל אלה תרגם ע"ה כמשמען, כי ידע סוד הענין כי כל אלו הכנויין כלם שמות למדת הדין כידוע לחכמי לב, ואלו היה משנה היד ושאר הכנויין היה תרגומו ללא תורת אמת חלילה לו, כי הכל חכמה גדולה ממנו כפי מה שקבל מאבות העולם ע"ה רבי אליעזר ורבי יהושע, לא בריחה מהגשמות כמו שחשב הרב המורה, וכמו שהתבאר במה שקדם ודי בזה כפי כוונת זה הפרק: