עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק כח
כתב ה"ר יצחק עראמה ז"ל בזה הלשון אמנם במה שתרגם אנקלוס אנא אחות עמך בלי שום כנוי, כבר נודע מה שכתב עליו הרב מורה פרק כ"ז חלק ראשון, כי מפני היותו ספור מה שנדמה אליו במראות החלום, לא ספור מה שנראה אליו בהקיץ ובנבואה גמורה, לא נשמר מיחס אליו התנועה כמנהגו או מפני היותו מלאך. וגם ראינו את תפיסות הרמב"ן ז"ל עליו כי רבו לפי הטענה הראשונה ואולם החזקה שבהם מה שנמצא בחלום הסלם שכנה אנקלוס ואמר והא יקרא דיי' מעתד עלווהי. גם כי תרגם יי' אלהך הוא עבר קדמך, שודאי אין עליהם תשובה נכונה לפי דעת הרב המורה, מלבד מה שהשיג הוא על עצמו בפרק מ"ח חלק א' בתרגום של ראה, שודאי נראין בו דברי הרמב"ן ז"ל:
והנראה אלי בזה, כי הנה אנקלוס ע"ה לא תלה עצמו בכל אלה הלשונות על יתד אחת, אבל כוון אל בחינות רבות מתחלפות, יש להרחקת הגשמות, ויש להרחקת הפעלות, ויש לדרך כבוד ויש להתמדת הענין והתיחדותו. ובכל אחד מהם יתחלף מצד הצדדים אשר יאות לפי הפרישה, כמו שיתבאר כל זה מהחלופים הנמצאים לו ואשר זכרם הרמב"ן ז"ל בפירוש הנה. ואני אומר שאם קבלה היא בידו מה שירמוז בהם נקבל ולא נטה ימין ושמאל, ואף על פי שלא יבין איש אשר כמוני, ואם יש רשות לדבר בשקול הדעת באלו העניינים, שכבר נוכל לתת טוב טעם ודעת בתרגום הכתוב הזה והדומה לו, מבלי שנתרחק משקול השכל וכיוצא בזה בכשנתבונן בשלשה הכנויים הנוהגים אצלו תדיר וזכר אותם הרב המורה שם, שהם יקרא דיי', מימרא דיי', שכינתא דיי', וטעמם המפורסם לפי שרשי הלשון ושמושו בלי התלות בסודות גדולות ונפלאות ממני. וזה כי הנראה מכללם הוא, ליחס לו יתברך העניינים הנסמכים אליו לכבוד ותהלה, אמנם כל אחד לפי עניינו, והוא כי כשייחס הכתוב אליו יתברך רצוני לעצמו דבר מהדברים כמו שבא ונראה או נצב ועלה וכדומה, יראה בהם יקרא דיי' יקרא דיי' מעתד עלווהי, אתגלי יקרא, ואסתלק יקרא דיי', ויראו את אלהי ישראל וחזו ית יקר אלהא דישראל, וכן כלם כי הם כנוי אל עצמו יתברך בדרך כבוד, כנהוג בכל הלשונות בדבור עם הגדולים יודע לכבודך, או למעלתך, או לגדולתך, הכל כפי מה שהוא איש שר וגדול עד שאמר הכתוב וכבוד יי מלא. וישכון כבוד יי'. וירא כבוד יי'. וזה הכנוי לא ימצא בשום מקום במדבר בעדו. והא יקרי בסעדך, או יקרי יחות עמך, וכיוצא כי לא יתכן מדרך המוסר. ומאמר בעבור כבודי הוא ענין אחר, מוסב למה שאמר הראני נא את כבודך לא שיאמר בדרך כנוי כמו שיתבאר במקומו ב"ה:
אמנם כאשר יבא בענין ההשגחה ממנו יתברך יכנה בתרגום מימרא דיי' ויחדה לזה כי במאמר ישגיח המשגיח על המושגח, כמו שאמר דוד אנכי אצוה עליך וגו' ונאמר בדבר יי שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, כמו שתרגם לקול יי' אלהיך למימרא דיי' ותרגם לקדמות מימרא דיי' כי לקראת צוויו ומאמרו יצאו ומזה אמר והא מימרי בסעדך אם יהא מימרא דיי' בסעדי, מימרא דיי' בסעדיה דיוסף, ולזה תרגם ואתרעם עמא על מימרא דיי', כי על הנהגתו נתרעמו כמו שאמר ובפתגמא הדין ליתיכון מהימנין במימרא וכו', ומזה אמר מימרא דיי' סהיד וכו', לומר שהשגחתו ועיונו בו יהיה העד הנאמן ביניהם לתת לאיש כמעשהו, וכן בין מימרי וביניכון בין השגחתי וביניכם, וכן קיים לי במימרא דיי', שישבע לו באותה ההשגחה הנמצאת אתו כי דבר יי' היה יקר לו:
אמנם כאשר יכוון בדבור התמדת אלו העניינים והמשכם בייחוד יכנה בשם שכינה, כענין ועשו לי מקדש ושכנתי וגו', וכמו שאמר יונתן בן עוזיאל בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתיה, ומזה תרגם היש יי' בקרבנו האית שכנתא דיי' וכו', פני ילכו שכינתי תהך, אם אין פניך הולכים אם לית שכנתך, ילך נא יי' יהך כען שכינתא דיי', לפי שהכוונה בכולן המשך ענין לא לשעה. ולזה תרגם לא תיכול למיחזי אפי שכנתי, ואעבר יי' שכינתיה, כי על הענין עצמו שהיו דנין עליו עד עתה מהמשך אור השפע ההוא עליו היה מדבר:
ואחר שבררנו אלה ההבדלים שיראה מהם שהם נכונים וכמעט יכלול כל העניינים האלו, נקל הוא לתת טעם למה לא כנה אנקלוס ע"ה במאמר הזה וכיוצא. והוא כי באמרו אנכי ארד לא יוכל לתרגם אנא אתגלי כמו שתרגם וירד יי', כי אין הכוונה עתה על הגלוי וההראות כמו שהיה בסיני ובזולתו מהמקומות, כי אם על השמירה וההשגחה, ומזה הטעם לא יוכל לתרגם יקרי יחות עמך מלבד הסבה שקדמה. גם אין לו לומר שכנתי תחות עמך, שאין אז הכוונה על הבטחת ההמשך כי אם על ענין השמירה כמו שאמרנו, והלשון המיוחד לזה לפי מנהגו היה מימרי יחות עמך, אלא שראה שאין ליחס העליה והירידה, ולא שום תנועת העתק אל ההשגחה והמאמר, כי הדבור אינו עולה ולא יורד, ושלא היה לו מקום לכנות שם במלה זו, אלא אם ישבש כל הכתוב ויאמר מימרי יהא בסעדך כד תחות למצרים ובמימרי וכו', וכבר יצא מכלל מעתיק. ולזה בחר בקצור וסמך בזה כל מה שסמך המקרא עצמו, כמו שעשה בתרגום ויראו את אלהי ישראל וחזו, כי לא היה לו לתרגם ואתגלי להון כמו שמדקדק הרמב"ן ז"ל שם במקומו, שהרי אז היה מוסב לשון ההראות אל אלהי ישראל הפך מה שכתוב ויראו את אלהי ישראל, ואין למעתיק לשבש הכתוב בזה השעור. וכזה הענין היה בתרגמו יי' אלהך הוא עבר קדמך, כי הכוונה שם על ההשגחה והסיוע בייחוד, והיה לו לומר מימרא דיי', אלא שלא לכנות ההעברה אל הדבור כמו שקדם. גם לא אמר יקרא דיי', כי זה הכנוי לא יאמר רק כשיכוין על עצמיותו ולזה הניחו בצורתו:
אמנם אמר הוא עבר קדמך מימריה, אש אכלה הוא, לכנות אל ההשגחה המכוונת לשם, כמו שאמר במקום אחר יי' אלהכון דמדבר קדמיכון מימריה יגיח לכון קרב, וראה כי לא אמר יקרא ולא מימרא ולא שכינתא ומזה הענין אמר אנא אהא עם פומך:
ואחשוב כי כזה וכזה יצדק בכל אלו העניינים, מבלי שנצטרך להתלות בפלוסופיא גם לא בדברים סתומים וחתומים עד כאן דבריו:
ואין טעמו כלום גם הבדליו אינם נכונים, כי אוכיח בראיות הפך הבדליו וטעמו, עד שיודה שיצטרך להתרחק משקול השכל הרבה באלו העניינים, ובזולתם, ואפריד לזה פרק בפני עצמו, ואשוב אל הכוונה להורות כי כל זה אי איפשר להולמו, כי אם בנשמת התורה היא החכמה האמיתית, ועל דרך רבינו הגדול עם שהרבה חכמה בזה כפי הקבלה אשר בידו אשר אי איפשר לנטות ממנה ימין ושמאל, ואין רשות אל שום דעת להתחכם על מנהג אנקלוס ע"ה, אם לא בדרך אשר דרך הוא בה, בתרגמו התורה מפי אבות העולם כפי קבלתם מסיני, ומי שנשא פנים אל שקול הדעת, ובפרט בזה, לריק יגע ולתוהו והבל כחו כלה, ועתיד ליתן את הדין על הוצאת זמנו ללא תורת אמת: