עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק כג

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

יש ספק עצום במה שהנחנו, וזה כי כבר כתבנו למעלה בפרק עשרים, שאסור לנו לשקול בדעתנו שום דבר מדברי התורה, ולהמשך אחר העיון השכלי לחקור בסתריה וטעמיה, והוכחנו כן בראיות חזקות אמתיות אשר אין בהם שום ספק, ובפרק הקודם לזה הוכחנו עוד היות זאת כוונת התורה, ועוד כי זה מחוייב ומוכרח מאד לטעם נפלא וסוד גנוז, והוא כי תכלית התורה והמכוון בה, הוא הפקת הרצון העליון שהוא הייחוד, והדרך לזה אי איפשר לשום שכל לשערו ולהשיגו, אם לא יהיה בעל הרצון יתברך מודיע זה ומגלהו, ולהיות הייחוד צורך גבוה גם כן כמו שהתבאר בזה הספר, והשכל לא יודה זה אבל יכחישהו וירחיקהו, ואם כן אין מקום כלל ולא דרך בו יושלם הצורך ההוא, אלו עוזב זה אל השכל האינושי, והיתה אם כן הבריאה לבטלה אחר שהתכלית אשר בעבורו היתה לא יושלם, ולהפיק הכוונה העליונה בבריאת האדם חוייב שהוא יתברך יודיע רצונו אל עמו בחירו, למען תשלם כוונתו במעשיו, ולפי שהתורה התמימה היא גלוי רצונו, הוצרך הוא עצמו להשמיעה ולהודיעה, כי מי זה יוכל להשיג רצונו אם לא יגלהו הוא בכבודו ובעצמו, וזה טעם וירד יי על הר סיני, וטעם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, כדי שישמעו ישראל מפיו כל עשרת הדברים הכוללים תרי"ג מצות שהם כל התורה, שהוא פרי הרצון העליון, ואחר שהשמיעם כלל התורה בכלל, חזר ופרטה להם על יד נביאו נאמן ביתו, וגם כל מה שהיו עתידים הנביאים והחכמים לחדש לתקן ולהורות בכל הדורות, גלה אדון העולם למשה ע"ה כמו שכתבנו בפרק הקודם לזה, והכל היה בכלל התורה, כי היה הרצון העליון לכלולהכל בקול ההוא שנתנה בו התורה, ולא רצה יתברך להניח שום דבר אל החקירה השכלית, כי ראה כי הוא נמנע בחוקה, למלאת צורך גבוה שהוא התכלית המכוון מאתו יתברך בבריאה ובקבלת התורה, וזה הטעם מספיק מאד לאסור ולהרחיק החקירה בפירוש המצות ובסתרי התורה כפי שקול הדעת והמחקר השכלי:

ואחר הדברים והאמת האלה, יש שאלה קשה וספק עצום במה שהונח בזה, והוא מה שבא בתורה שבעל פה היא המשנה והתלמוד שהוא פירוש המצות, בהוצאת הדינין על דרכי הסברא וההקש מעין החקירה והויכוח השכלי, ונפל בהם מחלוקת בין אנשי ההוראה והמה חכמים מחוכמים, ונמצאים חוקרים על טעם הסברא הגורם המחלוקת בין החולקים, ואומרים מאי טעמא דר' פלוני, מאי ביניהו, במאי קא מפלגי, והנה זה חלק גדול ונכבד מאד בדיני המצות מיוסד על דרך החקירה והסברא השכלית, אשר כבר הוכחנו היותו אסור כפי כוונת התורה:

עוד בגזרות והמשמרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל הדורות לעשות סייג לתורה, והוא שצוה עליהם אדון העולם לעשותם, והוא מה שכללו בתורתו באמרו ושמרתם את משמרתי, וקבלו ע"ה בפירושו עשו משמרת למשמרתי, נראה שנתן להם רשות על זה לחדש גזרות אחרות זולת מה שגזר עלינו הגוזר האמתי, וזה חלוף מה שהנחנו, וזה חלק שני גדול התועלת מאד, וגם בו נפל המחלוקת בין הגוזרים השלמים, שזה אוסר כך מפני כך ואין חברו מודה לו, וזה גוזר כך מפני כך וחברו אינו גוזר כן:

עוד יש דינים רבים בנויים ונעשים על דרך החקירה בדברים הנוהגים בין בני אדם ואין בהם תוספת ולא גרעון במצות או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראום תקנות ומנהגים, תקנום והנהיגום הנביאים והחכמים בכל הדורות, נראה שהותר להם כל זה, ולא עוד אלא שכביכול משמחים לבן של ישראל בתקנותיהם, דגרסינן בשבת פרק קמא ובערובין פרק עושין פסין אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתקן שלמה ערובין וידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. ובפרק עושין פסין חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, הללו דברי תורה והללו דברי סופרים, פירוש דברי סופרים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג. ובעבודה זרה פרק אין מעמידין כי טובים דודיך מיין, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם ערבים עלי דברי דודים פירוש דברי סופרים, יותר מיינה של תורה פירוש עקר תורה שבכתב. ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מדברי תורה, שנאמר כי טובים דודיך מיין, האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב, ר' אבא בר כהנא בשם ר' יהודה בן פזי שמע ליה מן הדא א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, את חמי אם לא קרא היה עובר על מצות עשה בלבד, עכשו שקרא נתחייב בנפשו הוי חביבין דברי סופרים מדברי תורה:

הרי עדים נאמנים בשם החכמה הנאמנה, כי הותר להם והורשו ממנה, על כל מה שגזרו ותקנו וחדשו והורו בכל הדורות, ולא עוד אלא שדבריהם אצל אדון העולם חביבין ועקר מדבריו, עם שדבריהם על דרך החקירה והסברא אשר הוכחנו והחמרנו באסורה:

ועוד יקשה, אמרם על כל חלקי הדעות והסברות הסותרות זו את זו, שכלם כנים ואמתיים, באמרם אלו ואלו דברי אלהים חיים. דגרסינן בערובין פרק קמא א"ר אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו, יצתה בת קול ואמרה להם אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כדברי בית הלל, והריטב"א ז"ל כתב בחדושיו, שאלו רבינו צרפת ז"ל, היאך איפשר שיהיו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה, קראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור, ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה ההכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר עד כאן:

ולי אני אלו היה איפשר להעמיד דברי שניהם, הנה יצדק אמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים ואמנם יצדק זה במעשה פלגש בגבעה בגיטין פרק קמא אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי קב"ה א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים, לפי שאיפשר להעמיד דברי שניהם, אבל זה אוסר וזה מתיר אי איפשר להעמיד דברי שניהם, ואם בשביל ההכרעה, אחר שאינה כי אם לצד האחד ואין אנו מקיימים דברי חברו, אם הם דברי אלהים חיים איך יפול דבר אחד מדבריו ארצה, והדעת אם כן לא ינוח בדברי רבני צרפת ז"ל כי אינן מספיקים בזה:

אבל ינוח בטעם וסוד שיש בו על דרך האמת המקובל, כמו שרמז הרב ז"ל, ובחגיגה פרק קמא, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר נתנו מרועה אחד כלן אל אחד נתנן, ופרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע, דברי המטמאין ודברי המטהרין, דברי האוסרין ודברי המתירין, דברי הפוסלין ודברי המכשירין. הנה העידו ע"ה כי כל חלוקי הדעות והסברות הסותרות זו את זו, אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן, וזה דבר רחוק מאד מן השכל האינושי נמנע בחוקו להולמו אם לא ילוה אליו דרך יי' סלולה דרך ישכון אור האמת כמו שיתבאר זה ממה שנאמר בהתר הספק לזוכה אליו:

ואמנם התר הספק הראשון כפי מה שאומר והוא, כי החכמה העליונה העדן העליון המקור האמתי, שממנו נאצלו ונחקקו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אינו פוסק אבל הא נובע ובא תמיד, ואלו היה פוסק אפילו רגע היו חוזרים כל הנבראים להעדרם, כי הנביעה סבת ייחוד השם הגדול בכבודו, ובו קיום כל הנבראים, ועליו נאמר כי עמך מקור החיים, והם חיים שאין להם קצבה ותכלית, ואין עמהם שום מות ושום הפסד, ולפי שטבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, חוייבה זאת ההוראה בתורה הנובלת משם שלא יראה בה הפסק לעולם, אבל יהיה מעינה נובע, להורות על המקור אשר חוצבה משם, ודבר זה למדנוהו מנותן התורה יתברך, כי הקול הגדול ההוא אשר נתנה בו לא פסק, כי אחר שנתן לנו והשמיענו דברות קדשו שהם כלל כל התורה, לא פסק מלהשמיענו הפרטים על יד נביאו נאמן ביתו ע"ה, והיא כוונת אנקלוס ע"ה שתרגם קול גדול ולא יסף, קול רב ולא פסק, שאין הפסק לקול הגדול ההוא, כי לעולם קורא בנצחיותו, וכל מה שהורו וחדשו ותקנו הנביאים והחכמים בכל הדורות, קבלוהו מן הקול ההוא שלא פסק, שבו נכללו כל הדינין והגזרות וההוראות, וכל מה שעתיד להתחדש, והם אל הקול ההוא בכל הדורות, כדמות החצוצרות אל פי האדם התוקע, או כדמות השופר המשמיע ומוציא קול התוקע לחוץ, ואין בזה שום חדוש מדעתם ומשכלם, כי אם מה שקבלו מן הקול ההוא בעמדם על הר סיני, הם מוציאים אותו עתה מן הכח אל הפועל, והכל נכלל במה שנאמר את כל הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף, וכענין שבארנו:

וזה עצמו כוונו בואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו, אמרו שם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהן ממש שלא נאמרה בהן עמידה, שאף על פי שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו, וכן הוא אומר משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות, וכן ישעיה אמר מעת היותה שם אני וגו', אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא ועתה יי' אלהים שלחני ורוחו ועד עכשו לא נתנה לי רשות להתנבאות, ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, וכן הוא אומר את כל הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף:

הנה בארו כי כל מה שחדשו החכמים בכל הדורות קבלו בסיני מן הקול ההוא, ולא היה זה כפי שכלם וחקירתם, ולהיות כן האמת, צונו בתורתו על יד נביאו נאמן ביתו, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וחייב מיתה למי שלא ישמע אליהם, לפי שקולם הוא הקול הגדול ההוא אשר לא יסף, ואמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן וגו' או אל השופט ומת האיש ההוא, והיה זה כן לפי שתקון ושלמות הייחוד נמסר ביד התחתונים, וכענין אתם עדי נאם יי' ואני אל וכענין שבארנו בזה הספר:

הנה היסוד שהוא הקול העליון ההוא, הושמו בו כל הדברים העתידים להתחדש, ורצה אדון העולם שיצא לפועל על יד התחתונים המתקנים ועושים השם, כענין ויעש דוד שם, וכענין עת לעשות ליי'. ולזה נתיחס הכל אל החכמים ע"ה, באמרם ערבים עלי דברי דודים, וכענין שאמר הידיד הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה, ולפי שיסוד כל הדברים הוא הקול הגדול ההוא, סמכו כל דבריהם אשר קבלו ממנו אליו, והוא אמרם קרא אסמכתא בעלמא, ולהורות עוד על הייחוד כמו שכתבנו בפרק כ"ב מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא:

ויתבאר עוד מדבריהם באמרם ואת אשר איננו פה עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות, כי מי שעמד בהר סיני וקבל את שלו מן הקול ההוא, אליו ראוי לשמוע, ואם כן וכל הגוים כאין נגדו שלא עמדו שם, ולא רצו לקבל את התורה, אין בהם הנאה ולא צורך, כי לא באו לעזרת יי', אבל מאפס ותוהו נחשבו לו, וממקום האפס והתוהו באו ומשם קבלו, שמשם נפשותיהם, השומע אליהם או נמשך אחר חכמתם, אינו מבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור:

והנה הקול הגדול ההוא ההפתח והשער אל שאר הקולות, והוא סייג וגדר הייחוד, וזה השער שהוא תורה שבעל פה ליי' שהיא תורה שבכתב והיא משמרתה, על כן נאמר ושמרתם את משמרתי, וזה טעם הסייגים והגדרים שעשו חכמים לתורה, והוא שקבלו עשו משמרת למשמרתי כי הכל זה לעומת זה למעלה ולמטה. ולפי שהקול ההוא אין לו הפסק, והמקור נובע תמיד ובא, להורות על זה הוצרך המשא ומתן בתלמוד המקודש, ונמנעו רבינא ורב אשי ע"ה מלעשות הפסק בלבד, וזה הדרך דורכים חכמי הדורות ואין שלמות בזולת זה. ויונתן בן עוזיאל ע"ה בשיר המקודש בפסוק דודי צח ואדום תרגם בלשון זה, בכן שריאת כנשתא דישראל למשתעי בשבחיה דמאריה עלמא וכן אמרת לההוא אלהא רעותי למפלח דעטיף ביממא באיצטלא כתלג חוור ועסיק בעשרין וארבע ספרין דאוריתא ופתגמי נבואה וכתיבי ובליליא הוא עסיק בשיתא סדרי משנה וזיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חכמתא וסברא דהוא מחדת שמעוון חדתין בכל יומא ויומא ועתיד לפרסומינון לעמיה ביומא רבה. תאר הלבנות הרמוז במלת צח לתורה שבכתב, והוא אמרו באיצטלא כתלג חוור פני הרחמים והלובן, ואמר שהוא מתעטף בה ביום, ועוסק בכ"ד ספרי תורה נביאים וכתובים תורה שבכתב סוד מדת יום, ולזה עוסק בה ביום, ותאר האדמימות הרמוז במלת אדום לתורה שבעל פה, ואמר שהוא עוסק בה בלילה לפי שהיא מדת לילה, ולזה נאמר על העוסקים בה השלמים ואף כל דבריהם כגחלי אש, ועל כן אמר זיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא, רמז כי יי' אלהיך אש אכלה, ואמר שהוא מחדש שמועות חדשות בכל יום ויום להורות שהמעין נובע תמיד ואין הפסק אל הקול הגדול ההוא, ולזה צריך שלא יהיה הפסק אל המשא ומתן וחידוש השמועות והדינין והפלפול, והנביאים והחכמים היודעים זה הסוד, ידם יד הקול ההוא אשר קבלו ממנו כל מה שחדשו והורו, והכל בכלל הקול ההוא כמו שבארנו, ואין בזה חידוש מדעתם על דרך החקירה והסברא השכלית, ודי בזה בהתר הספק הראשון. ואמנם התר הספק השני כפי מה שאומר והוא, כי המקור ההוא הנובע תמיד בו פנים ואחור, וממנו השנויים וההפוכים, והפנים המתהפכים והמשתנים לטמא וטהור, לאסור ומותר, לפסול וכשר, כידוע לחכמי לב, והקול הגדול אשר לא יסף, נמשך מן המקור ובא ממנו ונכלל מכל הפנים המשתנים, כי אין בו חסרון כל ובגודל וחוזק הקול ההוא, היו הדברים מתהפכים מכל צד זה לעומת זה, וכל אחד מן הנביאים והחכמים קבל את שלו, זה קבל טמא וזה טהור, כפי מקום עמידתו וקבולו, והכל בא ממקום אחד והולך אל מקום אחד:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ו' ע"א) ותא חזי לית לך מלה דאמרי כלהו חבריא דא הכי ודא הכי בדאוריתא דלא אזיל כלא לאתר חד ולמבועא חד אתכנש הה"ד הולך כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים וכתיב הכל הולך אל מקום אחד. והכוונה כי כל הדברים יצאו מן המקור ראש המחשבה העליונה, ומתפשטים והולכים עד סופה שהוא הים האחרון, והוא מקום אחד שהכל מתיחד שם ובו נשלם הייחוד, ולזה נאמר נתנו מרועה אחד, ואמרו כלן אל אחד נתנן, לומר שלא באו ההפוכים והשנויים מרשויות שונים, כי אם ממקום אחד מיוחד בא הכל עם שאין בו שום שנוי ותמורה:

ולהורות על הסוד הנפלא הזה כל אחד מהחכמים מקיים דעתו ומביא ראיה מן התורה לסברתו, ולפי שאין הייחוד נשלם בזולת כל זה, וכמו שהתקון בכל זה למעלה כן צריך לתקן ולעשות השם למטה, לזה אמרו אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי המטמאין ודברי המטהרין וכו', לפי שזה דרך התקון והשלמות לעשות ליי', ועל זה הדרך יאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים, ולפי שרחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו, כי דבר זה תלוי במחשבה שאי איפשר לעמוד עליה, ושער החמשים נעלם אפילו ממשה הנאמן ע"ה, וכל אלה הדברים נראין כסותרין זה את זה ומשתנים זה מזה, וכל זה מצדנו שאין ברשותינו וכחנו די לעמוד עליהם, ולזה אי איפשר לקיים שני חלקי הסותר ונקבעה ההלכה כאחת משתי הדעות, ולזה אמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים והכל אחד מצד הנותן ברוך הוא, אבל מצדנו הם דברים שונים והלכה כבית הלל בלבד. ודי בזה בהתר הספק, ובו נשלמה הכוונה במה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק הנפלא: