עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק כז
האהבה אל השם המיוחד היא המדרגה העליונה בעבודת הקדש, לפי שהעבודה השלימה הנדרשת מן העובד השלם היא עבודת היחוד, היותו מיחד את השם הגדול המיוחד, והאהבה ענינה היחוד האמתי, והיחוד האמתי הוא הנקרא אהבה, ולכן אהב"ה בגמטריא אח"ד, והשם הגדול נקרא אחד, ואותיותיו מתיחדות זו בזו באהבה, ולזה היה היחוד תלוי באהבה:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו בזה הלשון. (ח"ג רס"ז ע"ב) תא חזי כלא אהב"ה אקרי ובגין אהב"ה קיימא כלא, כמא דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח והא אוקמוה י' לא יתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין, ה' הא אוקמוה די' לא מתפרש מניה ואשתכחו כחדא בחביבותא לא אתפרשן דא מן דא י"ה הא איתמר כמא דכתיב ונהר יוצא מעדן, יוצא לעלמין דהא ברחימותא שריא עליה, בחביבותא אתדבק דא בדא, וי"ו הוא תדיר חתן בכלה דא רחימו בחביבותא י' בה', ה' עם ו', ו' עם ה', בגין כך כלא אהבה איקרי ודא בדא אתקשר בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את יי' אלהיך עד כאן:
הנה יתבאר מדבריהם היות הייחוד נקרא אהבה, והיות אותיות השם המיוחד מתיחדות בבנינו זו עם זו, והקשרם זו בזו הוא הנקרא אהבה, לפי שיחודם באהבה בלי שום פרוד כי אם בחשק ודבוק תמידי באין הפסק, וכבר התבאר כי נשמתן של ישראל נשתלשלה ממקום הייחוד והאהבה, ולזה היה מן הראוי והמחוייב שתשתוקק ותכסוף להדמות אל המקום אשר יצאה משם, ותתנועע למולו תמיד להתדבק ולהתיחד בו, כי כל מין ישתוקק ויתאוה ללכת להדבק במינו, וכשיפרד ממנו לא ינוח ולא ישקוט עד שובו אליו, ולכן יהיו כל תנועותיו נגדו, כי מי שהיה למוד ומורגל לשכון במקום האור המאיר והועתק אל החשך יתאוה וישתוקק להעתק מן החשך אשר הוא בו לשוב אל האור הנערב הנעלה, המקום אשר היה שם אהלו בתחלה:
והנה הנשמה באה אל הגוף ממקום האהבה והייחוד, ולזה תשתוקק ותכסוף אל האהבה והייחוד להיותה קיימת באמונתו כאשר היתה באמנה אתו, ובהיותה אוהבת אהובה בעודה נקשרת אל הגוף, ובהיותה רחוקה ממקומה מתקרבת הנה היא נקשרת באהבה ההיא ועודנה באלה החיים כאלו לא נפרדה ממנה תגיד ותעיד במעשיה היותה תמיד באהבה ההיא ולא יעיקנה מעיק, והיא האהבה שנצטוינו בה סמוכה מצרנית אל הייחוד להיותה ממינו באמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. ותכף אל הייחוד האהבה, ואמר ואהבת את יי' אלהיך וגו', כי הייחוד הוא האהבה אל המיוחד, ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ז ע"א) ואהבת את יי' אלהיך דבעי בר נש לאתקשרא ביה במהימנותא ברחימותא, דכל פולחנא עילאה דבעי בר נש למפלח לקב"ה דיפלח ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקב"ה עד כאן:
הנה בארו כי האהבה המעולה הוא ההתקשר בשם המיוחד וההתיחד בו באמונה אמיתית והיא העבודה הנאמנה והיא היתה עבודת אברהם אבינו ע"ה ראשון הנבראים שעבד מאהבה, ולזה היתה מדתו מדת החסד שהיא סוד האהבה באמרו ואהבת חסד, והיא מדה ראשונה בבנין, ולפי שעבד מאהבה נקשר בסוד מדת האהבה כי נשמתו דרך שם נשתלשלה ובאה, ולפיכך היה עובד באהבה הורה באהבתו כי אם באה נשמתו וחלה בגוף לא נפרדה ממקום חבורה, ותמיד מגמת פניה לשוב אליו, ולכן היו פעולותיו וכל עבודותיו מכוונות אל החסד והאהבה, ולפי שנקשר באהבה נקרא אברהם אוהבי, ומגדר האהבה שהאוהב האמיתי יקח בידו אומנות אוהבו, ויתעסק במלאכתו ויעשה בה תמיד באין הפסק, להדמות בה אל אוהבו ולהניחו, והם החיים שחי אברהם אבינו ע"ה. וכן אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי וישמור משמרתי, כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד במקומי וישמור משמרתי. דאף על פי שזאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם, על פי שזאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם, ועוד אני משיבם ומביא בלבם לעשות רצון אביהם שבשמים, כל זה עשה אברהם דכתיב ויטע אשל בבאר שבע, מה עשה סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם, והיה מזכה אותם ומדבר על לבם למי אתם עובדים, עבדו את יי' אלהי השמים והארץ והיה דורש להם עד ששבים עד כאן:
הנה כי אברהם אבינו ע"ה, היה ממלא מקום מדת החסד לפרנס העולם ולזכותם ולהשלימם, ועד כאן יגיע תכלית אהבת האוהב להקנות ולהמציא אוהבים אל אהובו, כי ירצה שהכל יהיו אוהבים אותו, ואמרו בספרי ואהבת אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' שגיירן והכניסן תחת כנפי השכינה, ובסוף יומא תניא ואהבת את יי' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך:
ובשוחר טוב ארחמך יי' אחבבך על בריותיך, וכל זה הוא להורות על הייחוד שהוא סוד האהבה, ולפיכך היה אברהם אבינו ע"ה מאהב את הקב"ה על הבריות ומיחדן אליו שזה הוא סוד השבת, כל הדברים אל מקום הייחוד, ואפילו אותן שהם מפאת הרע והחלוק והפרוד, כמו שהיו מתחלה במחשבה העליונה בייחוד ובאהבה גמורה, וכל זה הוא ממדת החסד שהיא מדת האהבה והיא מדתו של אברהם אבינו ע"ה שזכה אליה ונכתר בכתר החסד והאהבה לפי שהיה המיחד הראשון, ולפיכך היה אברהם בעל החסד חסד לאברהם. ושנינו בפרק הרואה בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובספרי שנינו בכל לבבך שלא יהא חלוק על הקב"ה, וכל זה מהם ע"ה הוראה על הייחוד, כי יצר הרע הוא מפאת הרע והחלוק והפרוד, וצריך האדם לאהבה בו את השם הנכבד וליחדו אליו, כי החפץ ביצירה להשיב כל הדברים אל הייחוד, וזה מגדר האהבה ואין להראות שום חלוק ופרוד ביצירה, וכל שכן באדם עצמו שצריך שיתיחד בבוראו ולא יראה שום חלוק בעצמו, כי הרצון היה שיתוקן הכל ויתיחד על ידי האדם כמו שהתבאר, וזו היא האהבה שצריך לאהוב בשני יצריו והוא אמרו בכל לבבך:
ולהורות על זה האופן מהייחוד, שנינו בפרק הרואה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך וגו', ירמזו על שצריך האדם להראות ולפרסם האחדות האמיתי בכל הדברים, וליחדם ולהשיבם אל היחוד האמיתי, ולזה חייב לברכו על כל מדה ומדה והוא הוראה על הייחוד, וזה מגדר האהבה, ולזה סמכו זה האופן מהייחוד אל האהבה באמרם ואהבת את יי' אלהיך וגו', ולכוונה זו בעצמה נסמכו בתורה הייחוד והאהבה לפי שזה תלוי בזה והם סוד אחד: