עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק יד
כבר התבאר במה שקדם הכרח וחיוב האצילות שהוא האלהות, וחיוב היותו בזה המנין שהוא עשר לא פחות ולא יתר, ושהם כח אחד מיוחד, וזה לשון החכם רבי עזריאל ז"ל שקבל מפי הרב ז"ל לאמת שהם עשר שהם כח אחד. אמר בזה הלשון הכרחת שיש ספירות אבל במה תכריח שהם עשר שהוא כח אחד. תשובה כבר הודעתיך כי הספירות הם ראש ותחלה לכל הבא בגבול, וכל הבא בגבול נגדר בעצם, ובמקום שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם, ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברחב וכן בעובי הם תשע. ולפי שאין העצם מתקיים בלי מקום, ולא המקום בלי עצם, שאין המקום אלא מכח העצם, אין המספר שלם בעצם ובמקום בפחות מעשר, ולכך נאמר עשר ולא תשע, ולפי שאין אנו צריכים אלא להשלים המספר בעשר שהוא נגדר בעצם ובמקום נאמר עשר ולא אחת עשרה, כי כמו שהשלשה עולים לתשע כן הרביעי שהוא מקום אל השלשה עולה לשש עשרה אך דינו בעשר לרמוז שהמקום מכח העצם והעשר אינו אלא כח אחד, כי אין לפחות מן האחד כח שלשה העולה לתשע המתקיים בהקפו שהוא רביעי אל השלש שממנו כח אחד עשר עד כאן:
ובעל ספר השמים כתב זה לשונו מאין סוף נאצלו כל עשר ספירות כדי להשפיע שפע וברכה לעולם התחתון, ואותו החלק אשר נשיג בשכלנו נקרא ספירה פירוש ספירה לשון ספור, פירוש שמותר לספר בהם, כי באין סוף אין לדבר כלל כאשר אמרנו. או נוכל לפרש כי ספירה מלשון זכות ובהירות כמו שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. או נוכל לומר כי ספירה מלשון קצה דבר וגבולו כאשר אמרו חז"ל (עירובין מ"ה ע"א) העיר העומדת על הספר, ועל זה כוון אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה באמרו ספר ספר וספור. ואם ישיבו לנו ויאמרו אחרי שאין אנו משיגים כי אם חלק אחד קטן איך נאמר עשר. נשיב כי כל דבר המושג בשם יש לו גבול כאשר יאמר אדם שכלי מגיע עד חצי השמים וכל דבר שיהיה לו גבול יחלק לשלשה חלקים רום ושפל ומצוע וכל שלשה כשתעשה ממנו מרובע כמו שנאמר ג' פעמים ג' יהיו תשע הרי לך תשע ספירות ואחרי שיש לנו תשע יש לנו לומר כי כל דבר המושג בגבול יהיה בגדר העצם וכל מה שיהיה לו עצם יש לו מקום ואם כן הם תשע ועם המקום עשר וזו היא כוונת אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה עשר ולא תשע ועל זה העשירי כוונו חז"ל באמרם ברוך המקום וכן רבים. והנה חכמי הקבלה לפי קבלתם העלו להם שמות לאותם עשר ספירות לכל אחת ואחת שם ואל יעלה על לב האדם לאמר אחרי שהם משונים בשמותם הם מחולקים ומופרדים זו מזו כמו שהודעתיך כבר כי זה נקרא קוצץ בנטיעות ועל זה כוון אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת והוא דמיון כאשר נאמר בזה האש יש בו שלהבת וגחלת והכל אחד ואין נפרד השלהבת מן הגחלת כך נאמר מהשם אין סוף יתברך כי יש בו חכ"מה בי"נה גדו"לה גבו"רה תפא"רת והכל ממקום אחד והכל בו בלי פרוד ובלי קצוץ וזהו עקר אמונתנו ובזה הזהירנו הפסוק באמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי בארו שהספירות עשר שהם כח אחד כי כח זה בזה וכח זה בזה וכחן כח אין סוף המאצילן ועם היות שנאצלו לא נפרדו אבל נשארו אצל המאציל ובו לא חוץ ממנו ולכן נקרא אצילות מלשון הלא אצלת לי ברכה עזבת לי אצלך ברכה ולא היתה הברכה דבר נפרד מנפש יצחק. וכבר התבאר שלא היה חדוש דעת במאציל או שנוי בנאצל אלא שנתגלה כח אצילותו בחלוק הוייתן ועם שיש להם שעור ומדה והם עשר כלן מאין סוף ואותה מדה שיש להם אין לה סוף. ולזה שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף כי המוטבע מן המורגש והמורגש מן המושכל המושכל מרום הנעלם והנעלם אין לו סוף אם כן אפילו המושכל והמורגש והמוטבע אין להם סוף כך פירש הרמב"ן ז"ל בפירושו לספר יצירה וכתב עוד שם זה לשונו הבן בחכמה וחכם בבינה פי' כח של בינ"ה שהוא בחכמ"ה המשך אותו המשך מרו"ם מע"לה בחכמה כדי שימשך ממנה אל הבי"נה וחכם בבי"נה פי' אותו המשך הנמשך בחכ"מה כשימשך בבי"נה תן לו כח חכ"מה כדי ליחד זה בזה וזה בזה ולכך לא אמר בלשונו הבן בבי"נה וחכם בחכ"מה כדי שלא להפריד ביניהם עד כאן, הרי שכח זה בזה וכח כלם כח אחד והוא כח אין סוף. ונמצא עוד לחכמי האמת בפירוש הבבא ההיא שזכרנו למעלה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף שאמרו בזה הלשון אמר שהם עשרה כפי הערך שיש להם עם העולם מצד מה שהוא מחודש וגם להעניש ולגמול וז"ש מדתן וכו' אמר הזהר מאד שלא לתת להם מדה מצד השתוף שיש להם עם אין סוף כי אין לו שעור וגבול ומדה וירצה מדתן עשרה כשלא תצרפם אל האין סוף כי אם בערך אל הנבראים. ואמרו עוד על מדתן עשרה וכו' כלומר אל תאמר שאין להם סוף וראשית שראש וסוף יש להם כמו שאמר עומק ראשית ועומק אחרית אבל מה שאמר הוא שנעיין מאיזה מקום הם תלויים אלו המדות שנבין שהם תלויים מאין סוף שאין לו ראשית ותכלית וז"ש הבבא מדתן עשרה וכו' ר"ל אף על פי שמדתן עשרה ויש להם ראשית ואחרית כלם באו ממי שאין לו סוף ותכלית ע"כ פי' ומזה אין להם סוף ותכלית וכבר התבאר ממה שקדם כי הוכרח וחוייב אצילות המדות כדי להעיד במציאות ובאחדות אדון יחיד ואם לא היו מתאחדים זה בזה בכח אחד לא היה נכר שהם כח אחד אבל בהתאחדם יודע מהם כח האחדות כי בהראות כח הייחוד בנגלה כל שכן שאין להרהר בנסתר, וכן קבל החכם רבי עזריאל ז"ל מפי הרב החסיד ז"ל:
שנינו בספר יצירה ועל דבר זה נכרת ברית ופירש הרמב"ן ז"ל לכך נגלה הדבר כדי שיהיה כח להסתכל ולדבר בו ולהרהר, ולא במופלא ממנו, כי מכח הדבר שהוא נקרא ברית שמייחד התמורות בכח אחד יכול להכיר שאין הנסתר אלא אחדות גמורה עד כאן:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ"ט.) אמרו בזה הלשון כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה, דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד ולא קיימא מלה בר הוא הוא בלחודוי, עד דסליק בזיהרא דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא דזיהרא עילאה דמחשבה וברא עלמא, ואפיק אילנין ארזין עילאין רברבנין מההוא זיוא עילאה, ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן ואתרבו, הה"ד מעצי הלבנון וכתיב ארזי לבנון אשר נטע. עשה לו לו לגרמיה, לו לתקוניה, לו לאחזאה דאיהו חד ושמיה חד, כד"א וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגו' עד כאן:
ופירושו אמר כי המלך שהשלום שלו עשה לו אפריון דא תקונא דעלמא תתאה עולם השמטה שנתקן מעלמא עילאה, ואמר כי קודם כל זה והוא עד שלא ברא הקב"ה את העולם הוא ושמו אחד היה בלבד, והוא אמרו היה הוא ושמיה וכו', ויש נסחא אחרת במדרש הוה הוא סתים שמיה ביה, והכל עולה לכוונה אחת והוא היות האצילות גנוז בחביון אין סוף ולא היה כי אם הוא לבדו, ועלה במחשבה להמציא צבא למלך כענין והוא באחד ומי ישיבנו וגו', ובאר איך היה זה לתת טעם ולהחזיק חיוב והכרח האצילות, להודיע כי בלתו אי איפשר לברא שום דבר ולא קיומו וכמו שקדם בדברינו, והוא אמרו והוה רשים ובני וכו', עד דאתעטף וכו' לומר שעלו לפניו כל חלקי הסותר וקיים הראוי והוא להמציא כלי בו יקויים הכל והוא האצילות:
ואיפשר עוד לפרש כי אמרו והוא רשים ובני ולא קיימא, רמז לבונה עולמות ומחריבן, והכל עולה כהוגן לתת טעם מספיק אל חיוב האצילות להיותו מקום אל בריאת העולמות וקיומם, והוא אמרו וברא עלמא, וזה במה שבאר ואמר ואפיק אילנין וכו' והוא סוד האצילות כמו שסיים בדבריו, ואמרו עשה לו לגרמיה וכו' להורות הצורך באצילות כי בלתו אי איפשר להכיר באחדות אדון יחיד ושמו, וכביכול זה היה תקונו וצורך עצמו, והוא כי היה [צריך] להכיר באחדותו הוא ושמו אחד, וכמו שמתבאר יפה מהכתוב שאמר וידעו כי אתה שמך וגו':
ובספר יצירה עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן וכו', ופירש הרמב"ן ז"ל אף על פי שהדברים נחלקים בחכמה בתבונה ובדעת, אין הפרש ביניהם, שהסוף קשור בהתחלה וההתחלה בסוף והאמצע כלול מהם, סימן לדבר שלהבת וגחלת, כד"א רשפי אש שלהבת יה כלומר שהכל מתיחד כלהב אש המתיחד בגוונין וכלן שוין בעקר אחד עד כאן:
מכל זה יתבאר היות כלן כח אחד מיוחד לאין סוף, ואם נקרא לזו חכמה, ולזו בינה, לא היה זה להבדיל חלילה, כי כלן אדוקות וגנוזות זו בזו וכלן באדון יחיד באחדות ובהשואה אחת, ולזה יצדק בהם לומר שחכמה היא בינה ובינה היא חכמה אחר שכחן אחד ונשארו גנוזות ונעלמות זו בזו, וכן נאמר בשאר המדות שהבינה היא השש קצוות, והשש קצוות הם הבינה, אחר שנשארו בה השש קצוות נעלמות וגנוזות, ואין הבדל ביניהם כי אם מצד ההעלם וההגלות, וזהו אמרם שאין ביניהם שום פרוד לומר שהם עצמים נבדלים בעצמם כמו המלאכים שהם זה בלתי זה, וכל אחד עצם נבדל, והם חוץ מעצם האלהות, אבל הם לא נבדלו אבל נשארו בעצם המאציל, ולזה הם עצם האלהות, וכלם באחדות גמורה כי כל אחת כלולה מכולן ולכן הם דבר אחד במאציל שהוא אדון יחיד ואינן דבר בלתו:
ובשוחר טוב אמרו בזה הלשון אל אלהים יי, למה הזכיר שמו של הקב"ה שלש פעמים, ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו, כנגד שלש מדות שבהם נברא העולם ואלו הן החכמה והדעת והתבונה, חכמה מנין שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ. תבונה, כונן שמים בתבונה. דעת, בדעתו תהומות נבקעו, וכן הוא אומר כי אנכי יי' אלהיך אל קנא, הרי שלש כנגד שלש שבהן נברא העולם עד כאן. וכתב עליו החכם ר' בחיי ז"ל הנה סוד המאמר הזה הוא שלא ברא הקב"ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, והוא הוא החכמה שלו, והוא הוא התבונה שלו, והוא ההדעת שלו, לא כמו שהן בנבראים זולת החכם והמבין והיודע או בלתו ולא שהן עצמן זאת, בלתי זאת כי זה היה מחייב רבוי באלוה היחיד עד כאן דבריו: