עבודת הקדש/בית מועד/ה
השער החמישי
עריכהא. אבאר בו אם יש איסור מוקצה ונולד ביום טוב אם לאו, ומוקצה אם אסור דבר תורה או מדברי סופרים כדי לעמוד על דין ספקו.
- ב. אבאר דין בהמות שמביאין קצבין עכו"ם ביום טוב למקולין של ישראל ואינו יודע אם הביאום מחוץ לתחום אם לאו. וכן דין שאר המוקצין, וראיית טריפה ביום טוב, ודין מי שאסר על עצמו דבר אם מותר לטלטלו אם לאו, ואם נשאל עליו לחכם והתיר לו אם מותר אפילו לאכילה אם לאו.
- ג. אבאר דין נוטל יוני שובך ויוני עלייה, והולכת סולם של שובך, ודין יונים הרדיסאות ואווזין ותרנגולין ותרנגולת העומדת לגדל ביצים ותרנגולת שלקחה סתם.
- ד. אבאר דין ביצה שנולדה ביום טוב וספקתה, וביצים הנקחין מן העכו"ם ביום טוב. ודין עגל שנולד ביום טוב ואפרוח שנולד ביום טוב, [ודין עצים שנשרו מן האילן ביום טוב או פירות שנשרו ביום טוב].
- ה. אבאר שמלאכות האסורות לעשות [על ידי ישראל אסור] אף על ידי הנכרי, פעמים מדברי סופרים ופעמים אפילו מדברי תורה.
פרק א
עריכהא. אף על פי שאמרו שאין מוקצה ונולד בשבת, ביום טוב אסורין, ולמה החמירו ביום טוב יותר מן השבת לפי שהשבת חמורה ולא יבאו לזלזל בה אבל יום טוב קל ואם אתה מתיר לו יבאו להקל ולזלזל בו. זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורין ביום טוב לא מן התורה אלא מדברי סופרים לפיכך הולכין בספק להקל. במה דברים אמורים בדבר שאינו קרוב לבא לידי אסורי תורה אבל אם היה קרוב ליגע בשל תורה הולכין אף בספיקו להחמיר כשל תורה, כיצד פירש מכמורת או רשתות לחיה ולעופות מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בהן חיה ועוף ואינו יודע אם ניצודו מערב יום טוב או לאחר שחשכה הרי אלו אסורין, אף על פי שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר את הצידה שאסורה דבר תורה ולפיכך החמיר בספיקו. ואפילו כן אם מצא המכמורת והרשתות מקולקלין מבערב הרי אלו מותרין, בידוע לא נתקלקלו מבערב בלתי אם לכדו וכמו שכתבתי למעלה.
ב. כל העצים ואפילו הרטובין ביותר מוכנים הן להסקה, אף על פי שהרטובים אינן ראוין להסיקן תחת תבשילו בפני עצמן ראויין הן להיסק גדול בתערובת עצים יבשים ולפיכך כלם מוכנים הן להסקה, אבל אין מטלטלין את הבקעת לא לסמוך בה את הדלת ולא אפילו לסמוך בה את קדרת תבשילו לפי שלא נתנו העצים אלא להסקה. נוטל אדם מקל עץ לצלות בו [בשר כשפוד דכשם שמותר לצלות בגחלתו כך מותר לצלות בו], במה דברים אמורים בעץ יבש הראוי להסיקו תחת תבשילו בפני עצמו אבל רטוב שאינו ראוי להסק בפני עצמו אסור, שאין אומרים מתוך שמותר לצלות בתערובת גחלתו מותר לצלות בו בפני עצמו. לא תכנס אשה לבית העצים ליטול מהן אוד לתקן בו את האש שבתנור, אלא אם הוכן מערב יום טוב לכך שלא נתנו העצים אלא להסקה. וכן אוד שהותקן מערב יום טוב לתקן בו האש ונשבר ביום טוב אין מסיקין בו, לפי שהוא כנולד ומסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. שוחט אדם בהמה חיה ועוף בין מערב יום טוב בין ביום טוב ומשליך בני מעיים לפני כלבו ולפני שונרו אם ירצה.
פרק ב
עריכהא. (מ, א) אין משקין ושוחטין את הבהמות המדבריות לפי שהן מוקצות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך לתחום.
ב. כבר בארנו (לעיל פ"א ה"א) שאין המוקצה אלא מדברי סופרים והולכין בספיקו להקל, ולפיכך גוי שהביא בהמה למקולין ישראל אף על פי שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותר, ואם הביאום לצורך [הגויים או] אפילו סתם בעיר שרובה גוים מותר שהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שמביא לצורך הרוב הוא מביא. בהמות הידועות שדרכן ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום טוב אני אומר שמא מבערב הכניסן לתחום וחוץ לחומה לנו ומותרות, וכל שכן השוחטין בבקר שחזקה מבערב הכניסום לתוך התחום, ולא ראיתי לאחד מרבותי שחשש לדבר זה.
ג. העז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת שיחדה לביצתה ופירות המיוחדין לסחורה ושוורים העומדים לחרישה ביום טוב אסורין שכבר בארנו שיש מוקצה ביום טוב, [אבל בשבת הראוי מהן ביומן כפירות העומדין לסחורה מותרין שאין מוקצה בשבת]. הבד שטענו עליו את הקורה מערב שבת וכן מערב יום טוב והשמן זב מתחת הקורה למחר נולד הוא, שאינו ראוי בין השמשות לא לאכול ולא למשקה, ולפיכך ביום טוב אסור ובשבת מותר שיש נולד ביום טוב ואין נולד בשבת. מחצלות הכרוכות ועומדות לסחורה אסור לטלטלן ביום טוב אבל בשבת מותר. הדגים המלוחין שמצניעין לסחורה פעמים מכסין אותן במחצלאות וכיוצא בזה והרי המחצלאות נמאסין ומוקצין הן ביום טוב מחמת מאוסן, אבל בשבת מותר לטלטלן שאין מוקצה בשבת ואפילו מחמת מיאוס אלא מחמת איסור בלבד, והוא שדחאו בידים כנר שהדליקו בו באותה שבת.
ד. היה אוכל בתאנים או בענבים בחול והותיר מהן והעלן לגג לייבשן הרי אלו מוקצות ואסור לאכול מהן עד שייבשו, בשבת אמרו ואין צריך לומר ביום טוב, במה דברים אמורים בגרוגרות וצמוקין מפני שהן מסריחות בנתים ומסלק דעתו מהן אבל שאר הפירות שהעלן לייבשן ואין מסריחין בנתים מותרים שאין מסלק דעתו מהן. אין מוקצה לחצי שבת ולחצי יום טוב, ואפילו גמרו בידי שמים ואין צריך לומר גמרו בידי אדם, כיצד העלה תאנים וענבים לגג לעשותן גרוגרות וצמוקין ונתייבשו ונראו לאכילה מערב שבת או מערב יום טוב ואחר כך נדחו משחשכה ולא היו ראויין לאכילה ובו ביום חזרו ונתקנו ונראו הרי אלו מותרין, ואף על פי שאין גמרן תלוי בידי אדם אלא בידי שמים, דבר זה לאכילה אמרו ואין צריך לומר שאין מוקצה לחצי שבת ויום טוב ליאסר בטלטול. גרוגרות וצמוקין שנתייבשו קצת ולא נגמרו ויש מקצת אנשים אוכלין מהן כן ומקצת שאין אוכלין כן, הרי אלו צריכין הזמנה מבערב, ואם הזמינן מותרין ואם לאו אסורין. מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מבערב מותר.
ה. הכלים והאוכלים מטלטלין אותן לכל דבר ועושה אדם מהן כל צרכו ואין אומרים לא נתנו הכלים אלא לתשמישן והאוכלין לאכילה, ולפיכך מסיקין באגוזים ותמרים, אבל אם אכלן אין מסיקין בקליפיהן ובגרעיניהן לפי שהן כנולד. וכן מסיקין בכלים [ואם] נשברו ביום טוב אין מסיקין בשבריהם, במה דברים אמורים בשאין השברים ראויין לכעין מלאכתן הראשונה אבל אם היו ראויין לכעין מלאכתן הראשונה הרי הן בראיותן וככלים הן ומסיקין בהן, איזהו מעין מלאכתן שברי עריבה הראויין לצוק לתוכן מקפה זכוכית לצוק לתוכן שמן. היו ראויין למלאכה אחרת, שברי ערבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך, כבר יצאו אלו מתורת כלי ואסור להסיק בהן ואפילו לטלטלן ביום טוב, אבל בשבת מותרין לטלטל כל שראויין אפילו למלאכה אחרת. נשברו מערב יום טוב בין ראויין למלאכה בין שאינן ראויין למלאכה מסיקין בהן שהרי הן כעצים ומוכנים להסקה, במה דברים אמורים להסיק בהן אבל לסמוך בהן את הדלת ואת הקדרה אם אין ראויין אפילו למלאכה אחרת אסור שלא נתנו אלא להסקה, ואם ראויין למלאכה אחרת מותר שהרי הוכנו מבערב למלאכה אחרת ותורת כלי עליהם. כשאמרו מסיקין בכלים ובלבד שלא יהא מהפך בהם לאחר שאחזה בהם האור ואכלה קצתן לפי שנעשו שברי כלים והרי הן כנולד וכשהוא מהפך באיסור הוא מהפך, [ואם ריבה עליהם עצים מוכנים מותר להפך בהם שבהיתר הוא מהפך].
ו. כל הכלים שמלאכתן להיתר מותרין לטלטל בין בשבת בין ביום טוב ואפילו מחמה לצל ואין צריך לומר לצורך גופן ולצורך מקומן, ואפילו הן כבדין הצריכין שני בני אדם לטלטלן מטלטלין בשנים, ויראה לי שמטלטלין אפילו בארבעה או בחמשה בני אדם.
ז. הכלים שמלאכתן לאיסור אין מטלטלין אותן אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, לצורך גופן כיצד היה צריך לישב עליהן או לפצע בהן את האגוזים מותר, נוטל אדם קרדום לחתוך בו דבלה ומגירה לגור בה את הגבינה וקורנס לפצוע בו אגוזים. באי זה קורנס אמרו בקורנס של אגוזים וקורנס של נפחים ואפילו בקורנס של זהבים, אבל קורנס של בשמים לא יטול לפי שאדם מקפיד עליו שלא יתקלקל וקובע לו מקום להיות מיוחד למלאכתו. כיוצא בדבר אמרו שכל הכלים שאדם מקפיד עליהן לייחדן למלאכתן אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן בין בשבת בין ביום טוב, לפיכך יתד של מחרישה וסכין של טבחים ששוחטין בו וסכין של רצענין שכל אלו הבעלים מקפידין עליהן שלא יתקלקלו אסור לטלטלן. כל הכלים שהתירו לטלטלן לצורך מקומן לא להזיזן בלבד מן המקום שהוא צריך לו התירו אלא כל שהן בידו מוליכן ומניחן באיזה מקום שירצה, ואפילו ברחוק מקום ומבית לבית.
ח. מדוכה בזמן שיש בה שום וכיוצא בה מן הנדוכין במדוכה מטלטלין אותה אפילו מחמה לצל, ואם ריקה אין מטלטלין אותה אלא לצורך גופה או לצורך מקומה כשאר כלים שמלאכתן לאיסור. בזמן שיש בה שום למה מטלטלין אותה והלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שלא נאסרה המדוכה אלא מחמת מלאכה זו של שחיקת שום וכיוצא בה ועכשיו הרי היא משמשת היתר במלאכתה נמצא האוסרה מתירה כקדרה המטלטלת עם התבשיל. המדוכה מלאכתה להיתר ביום טוב ולפיכך אפילו אין בה שום מטלטלין אותה אפילו מחמה לצל.
ט. עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב אסור לטלטלן ולהסיקן, ואם נשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים כדי שלא יהפך באיסור ומדליקן. אין מסיקין בעצים שבמוקצה ולא מתחילין בערימת התבן לפי שאין מתחילין באוצר, במה דברים אמורים בתבן הראוי למאכל בהמה או לגבל בו את הטיט, אבל בתבן סרוח ושמעורב בקוצים מותר לפי שאינו ראוי לא למאכל ולא לגבל בו את הטיט ומוכן הוא להסקה.
י. (שבת קנו, ב) רואין את הטריפה ביום טוב, נמצאת טריפה אין מטלטלין אותה, ולפיכך יראה שאין רואין את הטריפה אלא במקום שאם תמצא טריפה לא יהא צריך להזיזה ממקומה, אלא שלא ראיתי לאחד מן הראשונים שחשו לדבר זה. בהמה בריאה שמתה בין בשבת בין ביום טוב לא יזיזנה ממקומה ואפילו להריצה לפני כלבו שאין אדם מצפה אימתי תמות בהמתו והרי זו כגרוגרות וצמוקים שאין דעתו עליהם כלל, היתה מסוכנת מבערב ולמחר מתה מותר לחתכה לפני הכלבים שמוכנת היתה זו מבערב לכלבים. היתה חולה מבערב ולמחר מתה, בשבת מותר לחתכה לפני הכלבים אבל ביום טוב אסור, שיש מוקצה ביום טוב ואין מוקצה בשבת.
יא . האוסר הככר על עצמו בנדר או בשבועה מותר לטלטלו לפי שהככר מותר אצל אחרים ולא אסרו אלא על עצמו, ומאכילה אסרו ולא בטלטול, ומה בין זה לגרוגרות וצמוקין שמקצה אותן מדעתו לאכילה ולפיכך אין מטלטלין אותן לפי שאינן ראויין לא לו ולא לאחרים, הא אין זה דומה אלא לגוי שהביא פירות שאין במינן במחובר שאסורין לזה ומותרין לזה ומותרין לכלן בטלטול. נשאל עליה בשבת או ביום טוב מותרת לו אפילו באכילה שלא הקצה אותם מדעתו לחלוטין, אף על פי שצריך לאחרים להתירו לפי שהנדרים נתרין אף בשלשה הדיוטות והדיוטות היודעין לפתוח את הנדר מצויין הן ודעתו סומכת עליהן שאם ירצה ימצא מי שיזדקק לו. תלה נדרו בחכם אפילו בא חכם והתירו, יראה לי שהוא אסור שהחכם אינו מצוי להתיר לו נדרו ולחלוטין סילק דעתו ממנה.
פרק ג
עריכהא. אווזין ותרנגולין ותרנגולת שלקחה סתם הרי הן כמזומנין ומותר ליקח ולשחוט מהן ביום טוב, וכן יונים הרדיסאות אינן צריכין זימון וצדין אותן ושוחטין אותן ביום טוב. חיה שקננה בפרדס העופרים שלה מותרין ואין צריכין זמון שהרי הן כנצודין בקטנותן, אבל האם אסור לצודה שכל הצריך לצידה אסור, ואסור לשחטה דמוקצת היא, במה דברים אמורים בפרדס הסמוך לעיר אבל בשאינו סמוך לעיר אפילו העופרים שאינן מחוסרין צידה צריכין זימון שאין דעתו עליהם מן הסתם כמו שכתבתי למעלה. יוני שובך ויונה עליה וצפרים שקננו בטפיחים ובבורות מחוסרין הן צידה ואסור לצודן, היו מדדין או מפריחין קצת שאינן חסירין צידה מותר לצודן אבל צריכין הן זימון מערב יום טוב שאינן מן המוכן, וכיצד הוא עושה עומד מערב יום טוב ואומר זה וזה אני נוטל למחר ואינו צריך ליטול ולנענע, צפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה.
ב. זימן שחורים [ולבנים אלו בקן שלהן] ואלו בקן שלהן, ולמחר השכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים כלן אסורין, ואין אומרין שמא נתחלפו מקן לקן לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים, אלא חוששין שאלו פרחו והלכו להן בשאר הקינים ושבשאר הקינין באו לכאן. במה דברים אמורים בשיש שם יתרים מאלו שלא זימנן ואף על פי שאלו קרובים זה לזה יותר, שכל מקום שיש רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפילו במקום קורבה המוכחת. זימן שנים בתוך הקן ומצא שלשה כולן אסורין, שאפילו תאמר שהשנים לא זזו ממקומן הרי נתערב ביניהן אחר שלא הוכן, ואינו בטל אצל הרוב שאין בעלי חיים בטלין, ולא עוד אלא שיש לו מתירין ואפילו באלף אינו בטל. זימן שלשה ומצא שנים מותרין, שאני אומר השנים מונחין במקומן והשלישי זז והלך לו. זימן (לפני) [בתוך] הקן ומצא בדף שלפני הקן העשוי לנוח בו יוני השובך או אפילו שלא בדף אלא שמצאן חוץ לקן אסורין, שאני אומר שאותן שבתוך הקן הלכו להם ואלו אחרים הם שבאו מן הרוב שבשאר הקינים. היו שם שני קינים זה למעלה מזה וזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והשכים ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אסורין שאני אומר שבתחתונה הלכו להם ושבעליונה הם שנשתרבבו ובאו בתחתונה, ולא עוד אלא אפילו זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה והשכים ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה אסורין שאני אומר את שבעליונה הלכו להם ואותם שבתחתונה נסתרכו ועלו לעליונה, במה דברים אמורים בשמצאן חוץ לקן אבל מצאן בתוך הקן לעולם מותרין שאני אומר כאן נמצאו וכאן היו. מצאן על פתח הקן מותרין כאלו מצאן בתוך הקן. דברים אלו שאמרנו בשיש שם קינים אחרים תוך חמשים אמה, אבל אם אין שם אלא הם והם אינן מפריחין אלא מדדין, מותרין, שאלו מהיכן באו שאין המדדה מדדה יותר מחמשים אמה. היה שם קן אחר תוך חמשים ואינו כנגד קן זה אלא מן הצד בקרן זוית מותרין, שאין המדדה מדדה אלא כשרואה את קנו אבל כל שאינו רואה את קנו אינו מדדה אפילו תוך חמשים אמה.
ג. סולם של שובך מוליכין אותו משובך לשובך בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ואין חוששין שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך ששובכו מוכיח עליו, אבל סולם של עלייה לא יוליך ואפילו ברשות היחיד, ולא עוד אלא אפילו להטותו בשובך אחד מחלון לחלון אסור.
פרק ד
עריכהא. (ב, א) ביצה שנולדה ביום טוב אסורה ואפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, ואין צריך לומר כשנולדה בשבת שאסור לגומעה חיה. (ג, ב) כשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה שכל שהוא אסור לכל מוקצה גמור הוא ואסור לטלטלו. שבת ויום טוב הסמוכין זה לזה נולדה בזה אסורה בזה, שאין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. שני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה שהאחד מהן חול, ואם הראשון חול החול מכין ליום טוב ואם הראשון קדש והשני חול אין החול צריך הכין. שני ימים טובים של ראש השנה כקדושה אחת הן וכיום ארוך הן, לפיכך נולדה בזה אסורה בזה שכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה ביומה. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים אפילו הן גמורות מותרות, ואפילו ביום טוב שלאחר השבת ואין צריך לומר ביום טוב בעלמא, לפי שאין הביצה נגמרת עד שתצא לחוץ מחיי האם לא לגדל אפרוחים ולא להיות טעמה חשוב כביצה הנולדת וכל שלא נגמרה הכנתה בשבת או ביום טוב הרי זו מותרת, ולמה לא גזרו עליה כשם שגזרו על הביצה שנולדה ביום טוב דעלמא לפי שהביצים הנמצאים גמורים במעי האם דבר שאינו מצוי הוא ואין גוזרין בדבר שאינו מצוי תדיר. כבר נתבאר שהביצה שנולדה ביום טוב או בשבת כשם שאסרוה באכילה כך אסור לטלטלה, ואף על פי שאסור לטלטלה מטלטלין את הכלי לכסותה, אבל אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה לפי שאין מבטלין כלי מהיכנו.
ב. כל שתשמישו ביום אינו יולד אלא ביום ותרנגול אינו משמש אלא ביום ואינו מוליד אלא ביום, לפיכך אפילו בדק מערב יום טוב בקינה של תרנגולין ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים בעוד לילה ומצא בה ביצה מותרת בידוע שלא נולדה בלילה, ואף על פי שבדק יפה יפה מבערב ולא מצא אני אומר בודאי מערב יום טוב יצאה רובה והרי היא כנולדת וחזרה והטילה לאחר שחשכה, במה דברים אמורים בשיש עמה זכר ואפילו קרוב לה תוך ששים בתים לפי שאינה סופנת מן הקרקע כל שיש זכר קרוב לה, לא היה עמה זכר קרוב לה תוך שיעור זה סופנת היא מן הקרקע לעתים ואפילו בלילה ולפיכך אפשר שתלד לעתים בלילה, ואם בדק מערב יום טוב ולא מצא והשכים לשחר ומצא בה ביצה אסורה שאני אומר שנולדה בלילה, ולמה אין תולין גם בזו ביציאת רובה לפי שדבר זה אינו מצוי כל כך ומוטב נתלה אותה בלידת לילה שהרי בדק. לא בדק מבערב ביצה מותרת שאפילו רוב הסופנות מן הקרקע אינן יולדות אלא ביום, ולפיכך מטילין אותה לזו אחר הרוב המצוי ואין חוששין ללידת לילה שהוא מיעוט דמיעוט שאינו מצוי. היה זכר עמה תוך שיעור זה אלא שהנהר מפסיק בינה לבין הזכר הרי זה כמי שאין עמה זכר שאי אפשר לו לעבור אצלה, במה דברים אמורים בשאין בנהר מעבורת, אבל אם היה שם אפילו קורה ואפילו חבל עוברין מעבר הנהר אל העבר הרי הוא כמי שהזכר עמה שעליהן הוא עובר ובא. לפיכך לוקחין ביצים מן הנכרי בלילי ימים טובים של גליות שהאחד מהן חול, וכן בליל ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה אבל בליל שני אסור שמא ביום ראשון נולדה. אף על פי שבכל מקום הולכין אחר הרוב כבר נהגו שלא ליקח ביצים מן הגוי ביום טוב, אף על פי שהרוב אינן בני יומן אני אומר חומר הוא שהחמירו בכל מקומות בדבר זה מפני שיש לה מתירין. המוצא ביום טוב ביצה בקינה של תרנגולין ונסתפק בה אם נולדה מאמש או היום או זה שלשה ימים הרי זו אסורה, ואין צריך לומר אם היה יום טוב שלאחר השבת שהרי זה ספק בשל תורה שמא מאמש נגמרה ונולדה היום ואסורה דבר תורה, אלא אפילו ביום טוב דעלמא אסורה לפי שכל דבר שיש לו מתירין הולכין בספקו לחומרא אפילו בספק של דבריהם.
ג. ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באלף אחרות כולן אסורות, שכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות לפי שהוא ספק ספיקא, ואפילו בספק בשל תורה הולכין בספק ספיקא להקל ואפילו יש לו מתירין, ויש מי שאוסר גם בזו שאין הולכין בספק ספיקא להקל אלא בספקי התערובות בלבד, והראשון יראה לי עיקר. ויראה שנתערבה באחרות ומאלו באחרות כל שבתערובת השני מותרות שהרי יש כאן ספק ספיקא הבאות מן התערובות כולן, וכולן מורין בספיקות אלו להתיר.
ד. עצים או פירות שנשרו בשבת אסורין ביום טוב, וכן פירות שנשרו ביום טוב אסורין בשבת, שהרי זה כמי שהשבת ויום טוב מכין האחד לחבירו ואינו בדין. אפרוח שנולד ביום טוב ונפתחו עיניו בו ביום או שיצאו עליו כנפיו עמו, יש מי שהורה להתירו בו ביום הואיל ומתיר עצמו בשחיטה שנתחדשה לו, והגאונים אסרו דמוקצה הוא ואין אנו אומרים הואיל כזה ועליהם אנו סומכין לאסור, לפיכך יום טוב ושבת הסמוכה לו בין מלפניה בין מלאחריה נולד בזה אסור בזה כביצה שאין האחד מכין לחבירו. עגל שנולד ביום טוב ונתברר שכלו לו חדשיו אם היתה אמו עומדת לאכילה אף הוא מותר שהרי הוא מוכן על גב אמו, לפיכך אם היתה שבת סמוכה לו מאחריו אם שחטו בשבת לחולה שחלה מבעוד יום מותר לבריא באומצא שהרי יום טוב הכין זה כבר לעצמו ולא לשבת והרי זה כמותיר לשבת ומותר. נולד בשבת הסמוכה ליום טוב מלפניו אסור ביום טוב לפי שהשבת לא הכינה לעצמה שאי אפשר לו לשוחטו וכל שאסור ביומו אסור למחרתו שנראה כמכין לחבירו, ויש מי שהורה גם בזה להקל שהשבת הכין לעצמו אלא שאיסור אחר גרם לו שאי אפשר לשוחטו ואם יש לו חולה בתוך ביתו מותר ומותר אף לבריא באומצא, ונראין דבריהם. ועגל שנולד ביום טוב מן הטריפה מותר שאף הוא מוכן אגב אמו שהרי מוכנת היא לכלבים כשהיא חיה, ולפיכך הרי העגל במעי אמו כדבר המוכן שהוא טמון בתוך דבר שאינו מוכן. שיירי פתילה שיירי מדורה, שירי שמן שכבו בשבת, יש מי שהורה שאסור להדליקן ביום טוב שהרי זה כאלו שבת הכינה ליום טוב.
פרק ה
עריכהא. אחד גרים ותושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינם תושבים אין עושין מלאכה לישראל בשבת ויום טוב דבר תורה, שנאמר וינפש בן אמתך והגר, בעבד ערל וגר תושב דבר הכתוב. גר תושב שאסר הכתוב יש מי שהורה שאינו אסור אלא בשנעשה שכירו של ישראל, ולא יראה לי כן שמקרא מלא דיבר הכתוב ואפילו בשאינו שכיר אצל ישראל. וכן העבד והאמה יש מרבותי שהורו שלא אסר אותן הכתוב אלא בשהן תושבים, ולא יראה לי כן אלא אפילו אינן תושבים כל שהן של ישראל, ויראה לי שהעבד והאמה לא במלאכת רבן בלבד אסרן הכתוב אלא לכל ישראל, אלא שעושין מלאכה לעצמן כישראל בחול.
ב כל מלאכה שישראל אסור לעשותה ביום טוב ובשבת לא יאמר לגוי לעשותה, שהאמירה לגוי שבות. עשאה הגוי מעצמו על דעת ישראל יראה לי שצריך למונעו, שלא אמרו גוי על דעת עצמו הוא עושה אלא בדליקה בלבד שאם בא לכבות אין צריך לומר לו אל תכבה. ליקט הגוי עשבים לבהמתו לא יאכיל אחריו ישראל ביד לפי שהעשבים אלו מוקצים הם ואסור לטלטלן. ולא עוד אלא אסור לו להעמיד בהמתו עליהם, שאדם מעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת והיא אוכלת ואין חוששין שמא יעבור ויתלוש ביד ויתן לפניה שהכל זריזין הן באיסורין של תורה, אבל אין אדם מעמיד בהמתו על המוקצה שמא ישכח ויטלטלנו בידיו, אבל עומד הוא בפני בהמתו והיא הולכת מעצמה ואוכלת. גוי שמילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל. היה הגוי מכירו של ישראל וליקט עשבים או שמילא מים לבהמתו לא ישקה ולא יאכיל אחריו ישראל, וכן בכל דבר שיש בו לרבות בשביל ישראל, והוא שילקט או ידלה וימלא בפני ישראל חוששין שמא ירבה בשביל ישראל. עשה גוי מלאכה לצורך עצמו אם אי אפשר לו לרבות בה בשביל ישראל מותר להשתמש באותו דבר, כיצד עשה הגוי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל, וכן אם הדליק [את] הנר לעצמו משתמש בו ישראל נר לאחר נר למאה. נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי פסקי רבנו מס' צרור החיים שלא הובאו בחיבור זה ובחידושיו וכ"כ מורי הרשב"א ז"ל שכן היה מקובל שלא לטלטל את המת ביום טוב ראשון כלל דלא התירו למת על ידי ככר או תינוק (שבת קמב, ב) אלא דוקא למת המוטל בחמה שלא יסריח אבל בענין אחר אסור לטלטלו. (הל' יו"ט סי' ב'). מלוין את המת ביום טוב שני אפילו חוץ לתחום וכן כתב בעל הלכות ז"ל. והרמב"ן ז"ל התיר החזרה מחוץ לתחום וכן הורה מורי הרשב"א ז"ל. וטעמיה דתחומין דרבנן ויום טוב שני דרבנן אתי דרבנן ומבטל דרבנן. (שם). קטעים מספר עבודת הקודש הארוך (בית מועד) מלוקטים מספרים אחרים (חידושים על הרמב"ם מגאונים קדמונים, בראש ספר מעשה רוקח על הרמב"ם): שנינו שם (ביצה לג, ב) אין מלבנין את הרעפים כו' ואוקימנא בחדשים ואר"י מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן, כלומר שצריכים היסק ראשון כדי שיתקשו ובזה הם נעשים כלי ואסור לעשות כלי בי"ט ואפילו לצורך אוכל נפש שהרי אפשר לו מעיו"ט. והרב משה ז"ל פסק (פ"ג הי"א) כלשון זה האחרון, ונראה שפסק כן מפני ששאל ר"י מר"ז (לד, א) הא דתנן דרסה או טרפה לכותל וכו' אפילו שהתה מעל"ע צריכה בדיקה מהו לשחטה ביום טוב כו' והדר ליה תנינא וכו' וא"ל ר"י אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה ושתיק ליה ר"ז, אלמא קבלה מיניה. ויש מי שפסק כל"ק ומחזיקינן ריעותא בין ברעפים בין בבהמה שדרסה או טרפה בכותל. ומסתברא לי כדברי הרב ז"ל דהא משמע דר"ל נסיב ההוא טעמא, דגרסינן התם ת"ר אחד מביא את האור וכו' עד אר"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה, אלמא ליבון רעפים מפני שמחסמן הוא דאי משום טורח שלא לצורך בשבת לא שייך ההוא טעמא כלל דאין הפרש בין מטלטל הבדוקות למטלטל שאינן בדוקות, ואי משום שבודקן באור אין כאן חיוב חטאת וכל המנויים כאן חייב חטאת ואדרבא כל שלא יכלה לקבל ליבונה פטור עליה וכל שקבלה ליבונה חייב עליה משום מכה בפטיש שהרי גמרה להיות כלי, אלמא ליבון רעפים משום שצריך לחסמן הוא, כן נראה וכפירש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל בת"ה. (בקצר ש"ב פ"ו ה"ח). (שם) וז"ל הרשב"א ז"ל אין מוציאין את האור וכו' בגמרא (לג, ב) פירש משום דקא מוליד, והרב משה ז"ל (פ"ד ה"א) כתב בו טעם אחר מפני שאפשר לו להוציאו מערב יום טוב, ואפילו לר"י (כח, ב) לא התיר מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב. ואפשר שדעת הרב ז"ל לומר שכל עצמן לא אסרו מוליד כזה אלא שאפשר לו מערב יום טוב הא לאו הכי הוו שרי דלא עדיף מוליד ממבעיר ואופה דמלאכות גמורות נינהו דאורייתא ומותרות משום אוכל נפש ע"כ. (בקצר ש"ב פ"ו ה"ו עיי"ש בהערה). (שם) ע"ש (ברמב"ם פ"ד ה"ט) אין משחיזין וכו' [את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרש או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחברה במשחזת עכ"ל הרמב"ם] כתב הרשב"א ז"ל אין דבר זה מחוור בעיני דא"כ אין לך מקום שנדרוש כר"י דאמר (כח, ב) לכם לכל צרכיכם וכדאמר בגמרא מאן תנא בהשחזה אסור דלא כר"י וכו' ור"ח דהוה דריש להו מדלא מאין התם ופליגא דר"ח. וכתב סברתו להתיר בשנפגמה (ו)ביו"ט, ובסוף דבריו כתב שראוי להחמיר למעשה כדברי רבינו ז"ל. עיין בת"ה. (בקצר ש"ב פ"ח ה"א). (שם) ע"ש (ברמב"ם פ"ה ה"ז) אבל משלחין קטניות וכו'. וראיתי להר"ר משה ז"ל שהתיר בעדשים (עי' בש"ס יד, ב) שכך כתב אבל משלחין קטניות וכו' וא"כ אמאי לא פסק בהם לאיסור אם נחלקו ב"ה (במשנה שם) בכל אותן המנויים בברייתא דתניא (שם) ר"ש מתיר וכו' עד עדשים לעשות מהם רסיסין. ואולי דעתו ז"ל דכיון דלא קתני במתניתין אלא תבואה סתם ש"מ דלא נחלקו ב"ה אלא בתבואה בלבד ואין בכלל תבואה אלא חמשת המינין בלבד ו(כ)דאסיקנא בנדרים בר"פ הנודר מן (הדגן) [הירק] (נה, א). הרשב"א ז"ל בת"ה. (בקצר ש"ג פ"ח ה"א). (בשיטה מקובצת ביצה כד, ב) ואפילו באו (פירות) בשבת דרך רשות הרבים התירם ר"ת כיון שהוא דבר שאפשר לישראל ליהנות ממנו בהיתר שילך שם ישראל ובלבד שלא יאמר לו לך והביא לי, ולפי זה פת שאפה העכו"ם לעצמו בשבת מותר לישראל אפילו הביאו הגוי דרך רשות הרבים בשבילנו, וכן כתב כו' כל כתבי הקדש (שבת קכב, א תוד"ה משקה) גבי מילא מים לבהמתו וכו'. ואין הרשב"א ז"ל סובר כן כמו שכתב בשבת פ' שואל (שבת קנא, א סוד"ה עשו) דכיון שהביאן דרך רה"ר בשבת או דרך כרמלית שהוא איסורא דרבנן אסורין עד לערב בכדי שיעשו כאיסור דמחובר ואפילו למי שלא באו בשבילו וכמו שכתב בעבודת הקדש הארוך. (בקצר בית נתיבות שער ה' פכ"ה). (שם כח, ב). (אחר שהאריך בדברי הרשב"א בחידושיו בענין מה להראות סכין לחכם) ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פי' בעל המאור ז"ל משום דקשיא דהא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קמ"ל פשיטא עכ"ל. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. (בקצר ש"ב פ"ג ה"א). (מגיד משנה פ"ג הט"ו מהל' יו"ט) וכתב הרשב"א ז"ל שמה שאמרו (ביצה יד, ב) אבל לא בנפה, הוא מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת ולא רצו להתירה ביום טוב, ומתוך הטעם הזה יצא לו שכל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח בו ביום אפילו ביו"ט אסור וכן הדין בשני מיני אוכלים. (בקצר ש"א פ"ה ה"א ע"ש בהערה). (ארחות חיים הלכות יו"ט סעי' ו'). (בנידון הא דביצה ל, א אהני נשי דקא מליין חצבייהו מיא וכו') וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו אינו יכול לשנות רק בפריסת בגדים על המשאוי פורש כדי לשנות ממעשה חול אבל הממלא מים מן המעין לא יכסה הכד בבגד שלא תטבול אותו במים ואם תכסה אותו בכוסיין שמא תפול ותביא אותה בידה מרשות הרבים לרשות היחיד והוצאה מרשות לרשות אסורה ביום טוב דבר תורה בדבר שאין בו צורך כמו בשבת ואם תקשרנו בפי הכד פעמים שתפסק ויקשרנו אבל ישנה בכל היכולת ואם אי אפשר לשנות נושא בלתי שינוי עכ"ל. (בקצר ש"ג פ"ז ה"ב). (ארחות חיים הלכות יו"ט סעי' י"ב). (ובנידון הא דעיסת כלבים וכו' ביצה כא, א). וכן הדין בעיסת גוי או שפחה שמזונותן עליו כל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן נאפית ביום טוב אין ראוי ליחד להם פת או מנה לבדה. והרשב"א ז"ל כתב שאפילו מיחד להם הם עצמן הן מבשלין ולא שכיח דמבשל להו ישראל, ולענין פת נמי אפשר כמו שאמרו בעיסת כבלים, וגם כן יש להתיר אפילו עכו"ם המתלוה עם ישראל מערב יום טוב ומזונותיו על ישראל עכ"ל. (בקצר ש"ג פ"א ה"א).