ספר ליקוטי תורה (האר"י)/פרשת בראשית

התחילה התורה בב', כי הא' [היא ראשונה] רומז לאצילות והב' [היא שניה] רומז לבריאה שהוא עולם השני, וגם א' תחלת תיבת אצילות וב' תחלת בריאה. גם ידוע דאמא מקננא בכורסייא וע"כ התחילה בב' דהיינו ר"ת בינה, וזהו בתשרי נברא העולם שהוא שמאלו תחת לראשי כי אבא לעולם ימין ואמא שמאל. ואותיות בראשית הוא בא' תשרי וע"כ נזכר כאן ל"ב אלקים, כי ל"ב נתיבות דאבא הם ל"ב הויות ובאמא הם ל"ב אלקים, וראשית רמז לאבא ראשית חכמה והיינו ב מבראשית דהיינו נקודה בהיכלי' או"א שוין יחד, וע"כ אמר ברא לשון בריאה ואלהים הוא אמא וכן עולה אלהים מנין הכס"א דאמא מקננא בכוסייא, ואמר ברא אלקים אמא דבריאה בכח אמא דאצילות שנתלבשה בה וזהו בראשית שהוא אמא דאצילות בכח זה ברא אלהים דבריאה את השמים ואת הארץ זו"נ דבריאה, וז"ס בירור המלכים הראשונים שמתו כנודע כי בכל עולם ועולם ה' בחי' המלכים שמתו, וזהו הארץ היה תוהו ובוהו שהוא שבירת הכלים, ורוח אלהים מרחפת על פני המים שהוא החיות שלא היו הכלים יכולין לקבל, וז"ס התגין שע"ג האותיות שהוא אור הרוחף עליהם. ויאמר אלהים יהי אור הוא סוד חסד עילאה דהיינו מלך הח' הדר שע"י נתקנו, ותחלה הוברר הפסולת והקליפה קדמה כדרך שהקליפה קודמת לפרי וזהו ישרצו שרץ נפש חיה וכן כולם עד יום הששי שנברא אדם שהוא האוכל הנשאר, וע"כ בשבת נאסר ברירת הפסולת מתוך האוכל מפני שזה היה דרך ברירות למעל הפסולת מתוך האוכל ובשבת לא היה הבירור, אבל אוכל מתוך הפסולת לעולם מותר מפני שזה לא היה למעלה:

יש להקשות בבריאת זו"נ וכן בבריאת אדם שהוכפלו במעשה בראשית פעמים, כי תחלה אמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ הרי זו"נ ואח"כ הז' ימים הם הז"ק דזו"נ כנודע ואח"כ ביום ו' אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו אח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה והפסיק ביום ז' בינתים שאמר ויכולו השמים, ועלולם הוזכרו זכר ונבה למעלה והכא בצווי לא נזכר נקבה כלל ואם לא צוה אלא על אדם למה נענשה חוה (ועוד) כי אחר הצווי היה הבריאה של נוקבא כי אח"כ אר ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם. ונבאר זה כי להיות שמאדם קדמון לכל הקדומים לא נתגלה ע"ב אלא הס"ג התחיל להתגלות דרך הפה והחוטם וכו' וע"כ התחיל בב' שהוא בחי' ס"ג וכשהיא בחי' ס"ג יוצא היה בחי' הנקודות דס"ג ובסוד מלכים הראשונים וז"ס את השמים ואת הארץ שהם הז' מלכים שהיה בהם השבירה ולפי שה' בחי' ס"ג הוזכרה בהם ה' "השמים "הארץ" ואמר את ואת לכלול זו"נ דבחי' עשיה שבאצילות דאחר התיקון דהכל היה השורש שלהם כאן. ולפי שעיקר הנפילה היה בנוק' לכך אמר והארץ היתה תהו וכו' עשה עיקר ממנה ונזכר הז"א ברמז בו' דכתיב "והארץ. ואמר תהו ובהו וחושך שהוא השבירה ולפי שהי' בחי' הרבה שזו נפלה למטה מזו לכך אמר תהו ובהו כו' ולפי שבכאן היה כלול בחי' ב"ן כי מן הס"ג הזה שנשברו הכלים נעשה אח"כ תיקון עם המ"ה שהוא המתקן והוסר סיגים מן ס"ג וזהו ס"ג לשון סיגים הכל ס"ג יחידו נאלחו והוברר הב"ן שנתקן, נמצא שהב"ן היה כלול בס"ג וע"כ הוזכר כאן ב"פ תוהו כי "והארץ "היתה "תהו ובהו ר"ת למפרע תהו א' כנגד הס"ג וא' כנגד הב"ן, וידוע שהכלים הנשברים ירדו אל מקום הבריאה וזהו חשך על פני תהום [ס"ת כלים] כי שם בראש הבריאה הוא פני תהום כי משם ולמטה הוא המים. ורוח אלהים מרחפת כו' הוא האור שלא היו הכלים יכולין לקבלו וזהו ורוח אלהים מרחפ"ת על פני המים שלא ירד מן האור אל הכלים רק רפ"ח ניצוצין וזהו מרחפת מ"ת רפ"ח שהם גי' ע"ב רי"ו ואחר השבירה נזדווגו הס"ג עם הע"ב העליון [דא"ק] ויצא המ"ה החדש דרך מצח העליון והוא היה המתקן וז"ש ויאמר אלהים יהי אור שהוא המ"ה המתקן והיהי אור ואז נעשה התיקון והוא ז' ימי בראשית, וע"כ נאמר בסוף כי בו שבת מכל מלאכתו כי לא היתה המלאכה אלא באצילות כי כל שאר עולמות בי"ע אינן אלא חותם אצילות וע"כ כי בו שבת מכל מלאכתו, ועד עתה לא הוזכר אדם אלא שמים וארץ למעלה בס"ג, והמים הוא התיקון כנ"ל, ואחר שנשלם התיקון באצילות משם ולהלאה התחיל שם אדם בז"א דבריאה ודיצירה ודעשיה כאשר נאמר ביום ו' ויברא אלהים את האדם בצלמו על אדם דבריאה. ומ"ש בתחלה נעשה אדם שהוא עשיה ואח"כ בריאה מתחלה בצלמינו כדמותינו ואח"כ בצלמו לבד, כי הדיבור היה מזו"נ דאצילות ולא שאל אלא על אדם דעשיה שהוא עתיד לחטוא כנזכר בזוהר ע"ז שאל ואמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כי זה הוא אמירת אמא דבריאה לאבא דבריאה ע"י התלבשות בהן זו"נ דאצילות, וצלם ודמות הכל מן הנקובא אמא שהיא המלבשת את הולד דהיינו אצלם ע"כ צלם עולה אהי"ה דיודין שהוא בחי' נוקבא אלא שהצלם הוא מה שנותן אמא לדכורא ודמות שיש בו צורה יותר הוא מה שנותן אמא לנוקבא, ולפי שכונתו היה לעשיה, ולעולם התחתון יש לו כח כל מה שלמעלה ובעליון אין בו בחי' התחתון ולפיכך אמר בצלמינו כדמותינו כל על עשיה, ואע"פ שאמרו בזהר צלם בדכורא הכונה הוא צלם לז"א דעשיה ודמות לנוק' דעשיה אכן הכל ע"י אמא דבריאה לעשיה שהכל בחי' נוקבא הרי שכל השאל ההי העל אדם דעשיה, ואח"כ אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו דהיינו אדם דבריאה ולכןא מר ויברא, ואדם דעשיה לא הוצרך להזכיר דנעשה דפשיטא כיון ששאל עליו די הדיבור בזה לעשותו וזש"ה בדבר ה' שמים נעשו והיינו אדם דעשיה לא הוצרך אליו מעשה אלה השאלה והדיבור בהם מספיק, ואמר בצלם אלהים ברא אותו הם המוחי' הבאים אליו מלובשים בנה"י דאמא הנקרא צלם כנודע, ולאדם זה דבריאה לא היה צווי שלא יאכל מעץ הדעת כי להיות זה העולם ברור מקליפות לא היה בו חשש כלל ולכך נאמר ואת כל עץ אשר בו פרי עץ לכם יהי הלאכלה כלומר אפילו עה"ד שבתוך הגן כי באדם זה אין בו חשש. ומה שנזכר בריאת אדם זה דבריאה ביום ו' פי' שיהיה ראוי להיות בריאתו אחר יום הז' שהוא נוק' דז"א דאצילות אלא משום דלעולם יום הז' שהוא נוק' והו' שהוא יסוד אינם מתפרדים כי היסוד ממלכות אין להם פירוד לעולם, והנה א"כ ביום ו' שם הוא כלול הנוק' ג"כ, ועוד שעיקר הדכורא הוא יסוד כי הנוק' אינ רק בית קיבול לקבל הטפה שנותן בה יסוד והיא אספקלריא דלא נהירא וגם כי בהוזכר יום הששי בה' משא"כ בשאר ימים הורה שכבר הנוק' נתקנה ולא חסרה רק חזרת פב"פ להזדווג וז"ש כאן כיון שנכנס שבת דהיינו הכניסת שבת ממש בסוד הזיווג הכנסת כלה לחופה. ואמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בכאן הודיע כי כשנברא אדם דבראי' נעשה שם גם אדם דעשי' וזה להיות כי בריאה בחי' ה' וה' לעולם כפולה ב' ההין כזה ה"ה הא' בריאה והב' עשיה ויצירה עדיין לא נתגלה שכן היה כוונה תחלה להיות אשת חיל עטרת בעלה יהה"ו ה' על ו' וב' ההין אמא וברתא שהוא כפול הה' ואח"כ בעבור החטא ירדה ה' אחרונה למטה ונעשה יהו"ה, וזש"ה אלה תולדות השמים והארץ דהינו זו"נ דבריאה וז"ש בהבראם שהוא הבריאה וה' קטנה משום שבריאתם היה ע"י מלכות דאצילות שהיא ה' קטנה וזה היה ביום עשו"ת ה' אלקים ארץ ושמים, בבריאה הוזכר בהן השמים והארץ ובעשי' ארץ ושמים בלא ה' משום שבריאה היא ה' ראשונה הנרגשת והב' הוא עשי' הה' כפולה שאינה נרגשת בפה והיא נעלמת. ואמר בבריאה שמים תחלה ובעשיה ארץ תחלה משום שהבראי' שהיתה ע"י זו"ן דאצילות בהתלבשותם שהיא עלמא דדכורא לכן שמים קודמין שהוא ו' של השם ובעשי' שהיא עלמא דנוק' דשלטא נוק' בדכורא לכן ארץ [ה'] קדמה ואח"כ שמים וגם זהו טעם ב' למה נעשה העשיה עם הבריאה קודם היצירה משום שהיא נוק' בחינת ה' שהיא ד' על ו' והד' שהוא עשיה נגלית שם והיצירה לא היה וזהו שנחלקו ב"ש וב"ה אם שמים נבראו תחלה או ארץ ואמר רשב"י תמהני איך נחלקו, כוונתו כי בוודאי לעולם לא נחלקו אלא בבריאה השמים קדמו דהיינו מן הטעם שאמרנו שהוא עלמא דדכורא ולשכלול דהיינו עולם העשיה שהוא שכלול ותשלום הכל שם הארץ קדמה מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי:

וכל שיח השדה טרם יצמח עדיין לא היה צמח בעולם העשיה מפני שלא המטיר הבריאה על הארץ מפני שאדם דיצירה אין להעלת מ"נ מלמטה למעל האל הבריאה כדי שימטיר מיין עילאין, כי לא זו בלבד אלא ואד יעלה מן הארץ שהוא א"ד מאדני חצי השם כי לא הי' עדיין עולם היצירה שהוא דכורא אלא עולם העשיה שהוא נוק' והיתה מעלה מ"נ מצד הנוק' לבד כי לעולם אנו צריכין מ"ן מלמטה מזכר ונוק' ועכשיו לא היה אלא החצי כי דכורא עדיין לא היה, וז"ש וא"ד יעלה מן האר"ץ דהיינו עשיה ושם בחינת אלקים ואלקים דאלפין עולה אר"ץ ומשם הי המעל המ"ן ומשקים את כל פני האדמה דהיינו הבריאה וזהו האדמ"ה אדם ה' כי הבריאה היא ה' והעלאת מ"ן היה אל האדם דבריאה, ועד עתה נברא אדם דבריאה ועעשיה כנ"ל אבל של יצירה לא, ועתה אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמ הויפח באפיו נשמ"ת חיים מן בריאה שהיא בחינת נשמה וכל עולמות כולם דלעילא הן דאצילות הן קודם דאצילות הן הבחינה הנ"ל הי' זכר ונקבה שמים וארץ בבריאה, ארץ ושמים בעשיה חוץ מיצירה שעלה תחלה במחשבתה להיות העשיה נקבה ליצירה וגם שלא ירדו העולמות אלא עד מ"ל שביצירה והעון גרם לירד, וז"ש וייצר ה' אלקים את האדם ולא הוזכרה נוק' אע"פ שהיתה בכאן בכח, וז"ש וייצר בב' יודין ב' יצירת כמ"ד זנב היתה:

ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם [גן עשיה, בעדן בריאה, מקדם קודם יצירה] שהיא חיצוניות עולם הבריאה [בינה] בו"ת שלו שהוא בחינת הת"ת אשר שם בחינת גן, [אח"כ] וישם שם את האדם אשר יצר שהוא אדם [מ"ה] דיצירה וז"ש אשר יצ"ר:

ויצמח ה' אלקים וגו' ומעץ הדעת טוב ורע, לאדם דיצירה לא צוה שלא לאכול מעץ משום שגם הוא היה מבורר ולא היה הצווי רק לאדם דעשיה משום ששם נשארו ונאחזות בו הקליפות ואם יאכל יתוקנו ג"כ הקליפות הנאחזות בו, ושם ביצירה הוא עולם המלאכים שם הד' מחנות שכינה וזהו ומשם [מבריאה] יפרד והיה לד' ראשונים [דיצירה] והם ד' נהרות [בעשיה]:

ויקח ה' אלקים את האדם דעשיה כי על האדם דיצירה כבר אמר לעיל וישם שם את האדם אשר יצר ועכשיו אמר על האדם דעשיה כי לקחו מן הבריאה אשר היה שם ויניחהו בג"ע דיצירה להיות בחי' נוק' אל היצירה, וז"ש בה לעבדה ולשמרה כי בזה שייך עבודה וצריך שמירה משום שבו נאחזות הקליפ' ולזה צוה מכל עץ הגן אכול תאכל שיתקן ויהנה מכל שאר הבחי' אבל מעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו משום שבזה יתהנו הקליפות ממנה ויהיה להם חיות, וסמך פסוק לא טוב היות האדם לבדו אל הציווי לפי שמיד כשיצא הדבר מפיו היה מוכרח שיאכל ויחטא וירד [העשיה] למטה כמאמר ז"ל נורא עלילה על בני אדם לזה סמך לומר ויאמר לא טוב היות האדם לבדו אדם דיצירה לבדו בלא נוק' כי עד עתה עלה במחשבה להיות כל העשיה נוק' לזה [דיצירה] אכן השתא בהכרח תרד דהעשיה למטה ולא טוב שיהי' [יצירה] בלא נוק' לבדו לכן הקדים רפואה למכה אז ויפל ה"א תרדמה על האדם דיצירה, ויבן ה' אלקים כי ע"י בינה דיצירה היה זה וזהו ויבן. ויאמר האדם דיצירה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי כי עד עתה היתה הנוקבא שלו מעולם אחר למטה ממנו שהוא עשיה אבל זאת הפעם עצם מעצמי לזאת ודאי יקרא אשה כי כשהוא ראוי אל הזווג שהוא כבר בן כ' שנה אין צריך לאו"א שכבר נטל כל המוחין הראוין אליו וצריכין לו כי עד עתה היה צריך כל שעה לעלות יותר ולוקח יותר מאביו ואמו אכן כשהגיע לבן כ' שנה כבר ירש הכל. ואכלו מפרי העץ אדם דעשי' ונוק' שירדו למטה, וזהו ויעשו להם חגורות דהיינו התלבשות זה עולם הגשמי ועל זה נאמר לו וקוץ ודרדר, ויעשלהם כתנות עור הלבוש הגשמי:

וישלחהו ה"א מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם דהיינו הבריאה לתקן בתפלתו כמ"ש, ואפשר לומר עוד מה שסמך לא טוב היות האדם לבדו לצווי כשנאמר כי זה היה על אדם דעשיה משום דעד עכשיו היו כל העולמות אב"א ורצה הקב"ה לתקן אדם דעשיה בסוד הנסירה ובהתקנה זו יתוקנו כל העולמות, לכן אמר אעשה לו עזר כנגדו שיהיה כנגדו ולא באחור, ולפי שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכיןו שיצא מפיו בהכרח יעשה וימות כד"א נורא עלילה על בני אדם ועל כן אמר לא טוב היות האדם לבדו שא"א שיהיה קיים באיש לפחות יהיה קיים במינו ולכן הוצרך לו אשה וגם מפני שאם היה הכרח שיאכל וימות היה בעודו כן בלא אשה אכן אחר הנסירה פנים חדשות בלא לכאן ולא היה הדיבור ע"ז ואפשר שלא יחטא ולכך אמר עזר כנגדו זכה עזר לא זכה כגדו והוא לא זכה ששימשו מטתו שלא בזמנו קודם השבת. וז"ש ויהיו שניהם ערומים וכשארז"ל שראה הנחש עסוקים בתשמיש ונתאוהל הם וזהו ולא יתבוששו מפני שלא היה בוש"ת נטפל להם נחש, ושבת אותיות בשת מפני שאם היה ממתין ביום שבת אין בו שליטת נחש כלל ומפני שלא יתבוששו שלא המתין לשבת שהוא הבושת לכך סמך אליו מיד והנחש היה ערום וכיון שחטאו ראו עצמן ערומים שלא היו יכולין לקבל או היצירה ונשארו בלא לבוש וירדו למטה י"ד מעלות ד' דיצירה וי' דעשיה ואז נתגשמו יותר ויעשו להם חגורות, וז"ש ואירא כי עירום אנכי שלא הייתי יכול לקבל אור היצירה ואיני מכוסה ואז נתקללו ונתגרשו מג"ע לעבוד אדמה בתפלתו כנ"ל:

למה התחילה תורה בב' ולא בא' והניח הא' להתחיל בה י' דברוח אנכי להורות שיש בה ב' בחי' פשט וסוד כי התורה שהיה הקב"ה משתעשע בה וגם הלימוד שלומדין בה הצדיקים בג"ע הוא בחלק הסוד וזהו התורה ראשונה אשר שם בג"ע ולהורות כי זאת התורה היא תורה שניה שנתלבשה לכן התחילה תורה בב' שהיא תורה שניה שנתלבשה בפשט כב' שהיא שניה לא"ב. ולפי שלפני א' אין רשות לדבר שהיא נוגע במה שלמעלה ובמה שלמטה וא' נגד עולם אצילות שהיא עולם הראשון והיה מקום לאדם לחשוב קודם לזה מה היה לכן התחיל התורה בב' שהוא נגד עולם הבריאה שהוא עולם הב' להורות כי זאת התורה הוא מעולם הבריאה לכן אמר הלשון ברא כי בזה העולם יש רשות לדבר. ולכן התחיל התורה בב' ולפי שבעולם האצילות אין לנו רשות לדבר וכ"ש בשלמעלה הימנו לכן התורה שהיא נגד עולם הראשון עולם אצילות אין שייך בו רק מחשבה כי יש באדם ד' דברים מחשבה ואח"כ מהרהר להוציא משפתים זה המחשבה וזה קרוב לדיבור ואחריו הדיבור ואחריו מעשה והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב  (איוב כח, כז): "אז ראה" מחשבה, "ויספרה" הרהור, "הכינה" דיבור, ו"גם חקרה" מעשה, אחר כך: "ויאמר לאדם(איוב כח, כח):

א"נ מה שהתחילה התורה בב' לפי שהב' פרצתה א' ומחיצתה ג' וצורתה כמו העולם לכן התחילה התורה מב'. והיה הכוונה שאם יעשה אדם עצמו אלוה שיאמרו לו שיעשה הוא רוח הד' (כענין קליגוליס) וזה הרוח הפרוץ הוא צפון וזש"ה נוטה צפון על תהו. כי הרקיע הנטוי על רוח הצפון הוא נטוי על תוהו כי שאר הרוחות מזרח ומערב דרום הרקיע בנויה עליהם ואינו על תוהו שעשה ית' כמין כיפה במחיצות ורוח צפון לבדו הוא נטוי על תוהו והראיה ע"ז יורדי הים שרצונם ללכת בם ברוח מזרחית צפונית למערב בהם מסבבים בים האקינוס כל ג' רוחות העולם המזרח ודרום וכל רוח המערב עד שמגיעין לקצה רוח המערב לצפון שהוא מערבית צפונית ואם היו יכולין ללכת ברוח צפון היה קרוב להם מאוד שלא היו צריכין לילך באותו דרך כלל אלא רוח אחד שהוא פון לבד. אלא שאותו רוח הוא פרוץ ואין אניות יכולין לעבור בו כי הוא עיר פרוצה אין חומה. והנה כל עובי הארץ בערך הים אקינוס הוא כגרגר חרדל כי ים האקינוס ת"ק שנה והארץ מהלך שבע שנים לבד. או נאמר כשנקשה קראי אהדדי פסוק א' אומר מצפון תפתח הרעה. נראה שרוח צפון הוא הגיהנם ופסוק אחד אומר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וצפונך תמלא בטנם שהוא ג"ע. כי שם הטוב הגנוז לצדיקים וכה"א אומר לצפון תני לע"ל טובות לצדיקים, אלא האמת כך הוא להיות רוח צפון כנגד הגבורה שהדרום ימין נגד אברהם שהוא חסד כי שם הוא היסוד מים שלעולם המים נמשכים משם וכן היה אברהם עושה חסד לעל העולם. לא כן יצחק שהוא גבורה נגד יסוד אש שהוא ברוח צפון שלא רצה לברך את יעקב ואפילו לעשו לא רצה לברכו אלא בשכר הביאה לי ציד ואוכלה בעבור תברכני נפשך. וכמו שמיצחק יצא יעקב ועשו כן ברוח צפון יוצא גיהנם וג"ע. ולהיות שג"ע הוא א' מן הדברים שקדמו לעולם כמש"ה גן בעדן מקדם וכן גיהנם קודם לעולם כמד"א כי ערוך מאתמול תפתה לכן אמר בראשת כלומר ב' דברים שהן מצד צפון הפרוץ היו ראשית לעולם וזהו בראשית ב' ראשית להורות השכר והעונש לצדיקים העושים התורה והמתבטלים ממנה:

או נאמר כי לכך התחילה תורה בב' לומר כי ב' דברים היו ראשית וזהו ב' ראשית השמים והארץ היו שניהם ראשית השמים נבראו תחלה והארץ נבראת תחלה. וביאור המחלוקת ב"ש וב"ה שנחלקו בה ויתישבו הכתובים כתוב אחד אומר השמים ואח"כ הארץ וכן לקמן אלה תולדות השמים והארץ וכתוב א' אומר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכן כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ותו דתחלה אמר אף ידי וכו' יראה דתחלה נברא שמים ואח"כ אמר וימיני פטחה שמים ו' דוימיני מורה אחר שידו יסדה ארץ אח"כ ימינו טפחה שמים אלא בעולם הבריאה שמים קדמו כי באותו העולם גוברת הקדושה ודבר רוחני ובעולם עשיה ארץ קדמה וז"ש ולשכלול ארץ קדמה כי שם גבר החומרי יותר. כי כל כוונות עולם עשיה הי' להגשים הדברים לכן שם ארץ קדמה, וז"ש אלה תולדות שמים והארץ בהבראם בעולם הבריאה היו כן אבל ביום עשות דהיינו בעולם עשיה היו ארץ ושמים ארץ תחלה ואח"כ שמים, וז"ש אף ידי יסדה ארץ ר"ל שמים נבראו תחלה ואף הארץ זהו בבריאה. אבל בעשיה הארץ נעשה תחלה ואח"כ וימינו טפחה שמים, אמר טפחה ר"ל טפח ה' כי בטפח הש"י שיש בו ה' אצבעות וכ"א ק' אלף ולכן הם ת"ק אלף שנים וז"ש ושמים בזרת תכן שיש בה ה' אצבעות, וז"ש את השמים כי את לרבות שמים אחרים דעולם עשיה, את הארץ לרבות ארץ אחרת דעולם (הבריאה) [עשיה]:

הנה באדם יש ארץ ושמים כי הטרפש המפסיק בין אברי נשימה ובין אברי המאכל לבדם הוא הרקיע הנטוי על הארץ. לכן למעלה הן כל אברים הרוחניים הלב והריאה והמוח וכיוצא ולמטה כל אברי הגשמיים החומריים נמצא האדם חצי העליון נגד שמים וחצי תחתון נגד הארץ. כי האדם עולם קטן הוא ואמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו וגו' כי בצלמנו הוא בחי' נשמה שהיא נקרא אדם כמ"ש על בשר אדם לא ייסך והגוף אינו אדם אלא בשר אדם ומלת נעשה אמר על הגוף שנעשה מחומר העולם הגשמי. וכמו שהמלאכים כשבאים לעולם הזה עולם התחתון מתלבשים [בגוף] בעוה"ז החומרי לכן אכלו בבית אברהם וכן נשמת האדם מתלבשת באויר עולם הזה לכן אמר נעשה לשון רבים. כי ע"י שמתלבשת הנשמה שהיא מאתו ית' באויר העלומות אמר נעשה אדם נעשה ללבוש בעולם העשיה אדם שהי אהנשמה ויהיה בצלמינו שהוא הרוחניות המלאכים, כדמותינו שהוא התלבשות שמתלבשות באויר עולם הזה כשבאים כאן, הרי שי שבה האדם ב' בחינות אדם עליון שהוא הנשמה ואדם התחתון שהוא הגוף הרי ב' מיני אדם זת"ז, ובזה יובן פ' שופך דם האדם באדם כי דם אדם הוא נפש אשר בתוך האדם הוא הגוף וידוע כי הדם הוא הנפש. ולז"א כשהורג אדם עיקר הנזק הוא לגוף ואמר טעם לזה כי בצלם אלקים עשה את האדם ולא אמר כי בצלם ודמות כמ"ש בפסוק אחר בצלמינו כדמותינו כי לפי שכל עונש הרוצח הוא על הרע ועל ההיזק שעשה לנפש אדם הוקשה לו כי אדרבה אם עושה היזק לגוף החומרי לנפש טובה גדולה עושה שהוציאה מבית האסורים כי הנשמה חלק אלוה ממעל והיא מתאוה תמיד לעלות אל בית אביה אלא שהוא עוליב' ובע"כ היא אוסרה בגוף החומרי וא"כ ראוי לשכר ולא לעונש, ולזה השיב כי בצלם אלקים עשה את האדם שהיא הרוחינות של מעלה עשה האדם כי כשיורדת בעוה"ז היא מתלבשת באויר העוה"ז כנ"ל ושכינה בתחתונים צורך גבוה היא כי שכינת עוזו מתאות לשכון כבוד בארצנו. וידוע כי העובד ע"ז גורם שתסתלק שכינה מישראל וישאר העוה"ז כגוף המת כן עון זה הרוצח הגורם לנפש האדם שתסתלק למעלה מעוה"ז כאלו גרם להסתלק שכינה מישראל כי בצלם אלהים עשה את האדם כמו שמסלק השכינה ראוי לעונש כן המסלק נפש האדם שהוא חלק אלקים ממעל ראוי לעונש. נמצא שיש באדם השמים וארץ באופן אחר מאותו שאמרנו לעיל. כי יש בו בחי' הנשמה שהוא נגד שמים שהוא הרוחניות מן השמים ויש בו בחי' גוף שהוא נגד הארץ לאלו אמר ב' ראשית כי ב' דברים אלו היו ראשית הבריאה שמים וארץ מדבר הכתוב על בריאת אדם, שמים אמר על בריאת נשמה ואת הארץ על הגוף הנקרא ארץ. ובפסוק זה יש ז' תיבות נגד חיי אדם ע' שנה ואח"כ מת וזש"ה והארץ היתה תוהו שהוא הגוף הנקרא ארץ היתה תהו ר"ל תימה שאדם מתמה מאוד כשראה צורת הגוף אחר מותו שהיה בחור אדמוני ויפה עינים ואח"כ אחר מותו נשתנה לירקון ומסריח שמתמי' ומבהיל את האדם כשרואה פני האדם שהוא בוהו והאדם יחשוב כי אחרי ימותו אבדה תקותו ח"ו ולא ישוב עוד לחיות וז"ש ובוהו ואמר שאינו כמו שהוא חושב כי אותו עצם הלו"ז עדיין בו הנשמה מחופפת עליו עד יום התחיה ואין המיתה זו אלא כישן ויקץ, וז"ש וחושך על פני תהום אותיות תהו"ם המו"ת כי האדם במותו אינו אלא כיושב חשך ואח"כ יצא לאורה, כי רוח אלקים מרחפת כלומר הנשמה אינו מניחחו כי כשהיתה בתוכו ממש הי' מחיה אותו בעצם ואם היה מסתלק ממנו לגמרי לא היה עוד שום תקוה כי היה עצמותיו נרקבין והולכין ואף הלו"ז לא היה נשאר בו ועכשיו רוח אלקים דהיינו נשמתו מרחפת על עצמות, וז"ש מרחפת על פני המים בזכות התורה שלמד חופף עליו, ועל המים דקאמר היא התורה כמו הוי כל צמא לכו למים, א"נ המים דקאמר הוא הלו הנשמה חופפת עליו על העצמות וממתנת ע"פ המים שאז יאיר אורו כענין כי טל אורות טלך הנאמר בטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כי היה בחשך ואז יאיר אורו באותו הטל והוא ית' שומר אותו העצם שהוא הלו"ז שארז"ל שנשאר באדם לעולם כי משם הוא שב להבנות בזמן התחיה וזה שא"ה ובוהו כי בו עדיין לחלוחית לשוב ולהחיות ע"י אותו העצם ואותו העצם אינו מתקיים אלא בכח הנשמה החופפת עליו כדאמרן. וזה שאמר בתהלכך תנחה אותך בשעת פטירתך מזה העולם, בשכבך תשמור עליך קבר. בזכות התורה שלומד הנשמה מופפת על העצמות, וכן בשעת פטירתו יש בעוה"ז דרך אחד חשוך מאוד וכשנפטר האדם נכנס נשמתו באותו הדרך החשוך ואז הנשמה אינה יודעת איזה הדרך אשר תלך בה רק התורה שעסק בעוה"ז מאירה לפניו וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור. וז"ש בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך בזכות התורה הנשמה שומרת העצמות שלא ירקבו ור"ל שמירה האמור כאן הוא על העצמות שנאמר שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה שהי אאחת המיוחדת אותו עצם כנ"ל, וכיון שלא נתרקב כל העצמות עומדים ואח"כ בא זמן התחיה. וז"ש ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור דהיינו האור שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כנ"ל אז החשך שהי' על פניו בזמן המות

יוסר מעליו ויהי אור אחר התחיה והיינו באלף הז' לא יהיה עוד חושך כלל אבל לילה כיום יאיר, וז"ש ויהי ערב ויהי בקר היינו לילה ויום יהיה הכל יום אחד וכן לא יהיה עוד חשך המות, וז"ש הנער בן ק' שנים ימות הוא בא"ה אבל בישראל יהיה חירות ממ"ה וכמ"ש בלע המות לנצח וגו':

ראוי לדעת כי כל העולמות וכל הנבראים כולם נבראו בצרופי שמות הקדושים והשרש העליון הוא שם בן ד' כי יש בו ד' אותיות וי"ב צרופים ג' לכל אות הרי מד' נעשה י"ב וי"ב נעשה מכ"א מהם ו' הרי ע"ב שמות היוצאים מג"פ ויסע ויבא ויט. וכנגדם יש במרכבה עליונה ד' דגלים שהם מיכאל גבריאל רפאל אוריאל וכ"א יש בו ג' כי עם מיכאל ג' עם גבריאל ג' כו' הרי י"ב וכ"א יש עמו ו' אחרים שהם ע"ב ואלו הם ב"ד העליון שמהם נאחזים ע' שרים דא"ה ולכן בחג שהוא נגד ע' שרים דא"ה אנו נוטלין לולב שהוא עם ד' אותיות גי' ע"ב ונגדם היו האבות ד' עם דוד וי"ב שבטים וע' נפש הבאים מצרימה, וכנגדם היו ד' דגלים במדבר ועם כל דגל ג' שבטים הרי י"ב. וע' זקנים ומשה ואהרן. וכן עד סנהדרין וב' סופרים א' כותב כזכות ואחד חוב. וכנגדן ד' רוחות העולם ומהן יוצאים י"ב מיני רוחות שמכל רוח ג' רוחות כי מאמצע רוח מזרחית יוצא רוח מזרח ומב' קצותיו מן קצה רוח מזרח הסמוך לדרום יוצא רוח מזרחית דרומית ומן הסמוך לצפון יוצא מזרחית צפונית וכן מהדרום מהאמצעי יוצא רוח דרומית ומב' קצותיו מקצה הסמוך למזרח יוצא דרומית מזרחית ומסמוך למערב דרומית מערבית, והפרש שבין מזרחית דרומית לדרומית מזרחית, שבדרמית מזרחית הדרום גובר על מזבח ובמזרחית דרומית מזרח גובר על דרום וכעד"ז במערב ובצפון הרי י"ב מיני רוחות וכ"א מתחלק לו' הרי ע"ב מיני רוחות יש בעולם, וכן כל הנבראים שבעולם הם ע"ב. מיני דשאים ע"ב, מיני בהמות חיות ועופות וכיוצא כולם הם ע"ב, מפני שנבארו על ידי ע"ב צרופי השמות וכנגד ד' אותיות שם בן ד' הם ד' יסודתו כי יו"ד שבשם נגד יסוד המים נגד אברהם חסד דרום ה"א יסוד אש יצחק גבורה צפון. וא"ו יסוד רוח יעקב ת"ת מזרח. ה"א יסוד עפר דוד גבורה תתאה מערב דינא רפיא. ויצחק הוא דינא קשיא ולפיכך אות ה' נכפלת בשם בן ד' שמילוי ה"ה היא ה' אחרת. ומילוי ה' ראשונה של שם היא ה' שני' של שם וממנו יוצאת ובזאת הה' זעירא נברא העוה"ז לכן ה' דהבראם היא ה' זעירא לפי שהא נבלעת תוך הראשונה ואינה נכרת בקריאת' אלא הראשונה לבד וזו היא מילוי ה"ה, וכן ד' יסידות עיקרם אינו אלא ג' שהם מים אש רוח כי העפר אינו אלא משריפת אש יצא האפר שהוא יסוד עפר וכן מן ה' ראשונה שהוא יסוד אש ממנה יצא העפר שהוא ה' אחרונה וכנגד ד' אותיות השם עשה הש"י ד' עולמות אבי"ע והיתה הכוונה כי להיות תכלית הרוחניות לא הי' אפשר לעשות זה העולם הגשמי כ"א ע"י מרחק רב, והנה בעולם האצילות אין שם לא מלאך ולא שרף אלא שמו לבדו וכמו המלך מתיחד בחדר פנימי לבדו ויש לו עוד מקום שמתגלה לדבר עם שריו ועבדי שרוצה לנהיג מלכותו ואלו הן שאר העולמות ובעולם האצילות כבר הוא נזכר בשם והשם בהכרח מורה איזה גבול אבל למעלה מזה אין רשות אפי' להזכיר שם ח"ו, וכנגד עולם האצילות אמר כל הנקרא בשמ"י כי שם יש קריאת שם ולכן אמר בו כל כי כל שאר עולמות תלויין בזה ואח"ז ברא עולם הבריאה הנקרא כסא הכבוד כי שם נתגלה על ידי התלבשות כי שם כסא וזה כבודו כענין ר"י קרא למאני' מבדותי ולזה אמר ולכבודי בראתיו, ואם יצא עולם הבריאה ממקומו ויעלה מעט בגובל עולם האצילות יתבטל מיד וישרף ואינו מתקיים כ"א במקומו ובועלם היצירה אם יתקרב לעולם הבריאה ישרף ויתבטל וע"ז אמר הכתוב יצרתיו, וכנגד עולם העשי' אמר אף עשיתיו והיתה הכוונה בד' עולמות להסתיר עצמו לבוש אחר לבוש כדי שיולכין עולם הנבראים להתקיים. וזש"ה כבוד אלדי' הסת"ר דב"ר כי בדבר ה' שמים נעשו ואם הי' דברו יוצא מגולה לא הי' אפשר לעולם הגשמי להעשות אלא ע"י העלם והסתר שהעלם והסתר דבריו מלבוש אל לבוש יכולין העולמות להעשות ולהתקיים והוא כדמיון אש השורף ויש דברים שיוכלו להתקרב אליו ולא ישרפו מהרה כאבנים וכיוצא בהן ואם היה שם במקומו קש או תבן ישרוף מיד אבל אם יתרחק התבן והקש מהראש שיעור רב אזי לא ישרוף מיד:

בראשית פי' בר"א שי"ת ו"ק נבראו ע"י באר הענליון שהוא שם ב"ן קנ"א וז"ש בראשית. ברא אלהים פירש כי אלדים שהוא המלכות נבראת על ידי בא"ר התחתון שהוא גי' הויה אלהים הויה אדני, והענין כי השם שממנו נמשכים ו"ק כנ"ל הוא יותר העליון כיהלא ד' בני"ם הם והם גימ' ק"ד ק"ד ב"ן ד' באמא עילאה. והנה מ"ש לעיל סוד בראשית זהו כשהמלכות אב"א עמו אכן כשהיא פב"פ עמו אז בר"א נעשית אבר שהוא היסוד הקודש ושי"ת נעשה סוד מ"ה שהוא הוי"ה דאלפין ונתחבר אבר עם מ"ה ונעשה אב"רה"ם כי מן בראשית עצמו נעשה אברהם גם מן ברא אלדי' את שהוא בר"א שני כנ"ל מן ברא נעשית אבר וזה היסוד שבה נעשה לקבל מן דכורא ומן אלדי' נעשה ה"ג מנצפ"ך העומדים ונתונים בבאר הנ"ל שהוא נקודת ציון שבה לעורר הזווג:

והארץ היתה תהו ובהו כבר הודעתיך בס' הדרושים שער א"ק כי קודם הז"ת שהם ת"ת ומ"ל היו ז' מלכין קדמאן לאדום שהם סוד ת"ת ומ"ל קודם התיקון ואז הארץ היתה תה"ו ובהו וזהו היתה לשעבר ואח"כ ויאמר אלדים יהי אור שהם ז"ת מחסד ולמטה הנקרא אור קדמאה שהוא אחר התיקון. ורוח אלדים מרחפת על פני המים דע כי סוד ש"ך ניצוצין הם רפ"ח היצוצין הנודעים עם ל"ב אלדים יעלה ש"ך וזהו ורוח אלדים מרחפת מ"ת רפ"ח עם רוח אלדים שהם ל"ב אלדים:

ויאמר אלהי' תדשא הארץ דשא כו' עץ פרי. ארז"ל עץ שטעם עצו ופריו שוה והארץ לא הוציאה רק עושה פרי לבדו אמנם הענין כי כוונתה הי' לטובת אדה"ר כדי שלא יטעה בצווי הקב"ה לומר על העץ שצוה הקב"ה שלא לאכול ולא על הפרי כי זה עצמו היה הערמת נחש והצווי היה לאדם מכל העץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת אשר בתוך הגן לא תאכל ועץ הדעת טעם עצו ופריו שוה. והנחש הי' ערום ויאמר אל האשה אף כי אמר אלדים מכל עץ הגן וכו' פירש העץ צוה הש"י מעץ הדעת לא תאכל אך הפרי עצמו מותר באכילה וחוה השיבה לו כי גם הפרי נאסר לנו וז"א מפרי עץ אשר בתוך הגן אך אח"כ ותרא האשה כי טוב, כאשר ראתה כי עץ הדעת טוב ועצו ופריו שוין אז אמרה באמת אל הנחש וז"ש ותרא כי טוב העץ עצמו למאכל ולא אמר' כי טוב פרי עץ. ועי"ז נתפתו מדבר הנחש, כ"א לא הי' טוב העץ למאכל רק הפרי א"כ אעפ"י שהקב"ה לא פירש לאמר מפרי עץ הדעת לא תאכל רק אמר מעץ הדעת ע"כ היו ידועים שע"כ לא צוה אלא על הפרי ולא על העץ שאינו ראוי לאכילה אבל עתה כראותה כי טוב העץ למאכל אז אמרה א"כ ודאי לא צוה הקב"ה רק על העץ כיון שלא פירש ואמר מפרי העץ אחר היות שגם העץ טוב למאכל. וז"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותקח מפריו ולא אמר ותקח מעצו כאשר התחיל בלשונו תחלה:

ויאמר אלהים נעשה אדם, הנה מתשרי שהוא עת העיבור עד ניסן ששה חדשים כי יש יולדת לז' ויולדת למקוטעין אף שלא נשלם זמן כל החודש הז' והעובר גדל באלו החדשים בבטן אמו ע"י ז' כוכבי לכת כי הוא ית' מסר העולם בידם שהם מערכת השמים, ועם זה מתורץ תירוץ א' על קושית המינים שאמר נעשה בלשון רבים כי אל המערכת אמר כי הם המגדלים כ"א בחדשו אמר להם נעשה, א"נ תירוץ אחר כמארז"ל עם נפשותיהן של צדיקים נמלך וזו להיות בריאת אדם חובה כמארז"ל נוח לו שלא נברא ואין חבין לאדם שלא בפניו לכן נמלך עמהם תחלה ואמר נעשה אדם ברשותכם ועל דעתיכם:

בראשית הנה יש למלה זו כפי הכלל שמסר לנו בעל ס"י תש"ך צירופים והם סוד שם ע"ב גי' חסד י' פעמים חסד עולה תש"ך הרי י"ס י' מאמרות שבחכמה למתק ברי"ת וא"ש שהוא סוד שם ב"ן גבורה שבו נברא [עולם] הנקודות היוצאים מן העין בסוד שנקראו חכמים עיני העדה:

בראשית פי' חכמה נקרא ראשית אלהים בינה וכתיב בר"א ולא כתיב האצי"ל דחכמה היינו אילות ובינה היינו בריאה בסוד אבי"ע שבאצילות:

בפסוק בראשית יוצא שם קדוש צמ"רכ"ד דהיינו מס"ת הפסקים הארץ" המים" אור" החשך" אחד" ופי' צמ"ר שהוא כתר שנאמר רישיה כעמר נקי מאיר את כ"ד צרופי אדני:

וכל שיח השדה, דע כי המלכות נקרא שדה בבחי' נה"י שבה כי שם הוא סוד שדה ולא בית אך אינו מדבר כי המדבר הוא חיצונית אך השדה הוא בר זריעה, וכבר ביארתי בספר פע"ח פ"ב משבת ענין שדה של תפוחים איך נשארת המ"ל במקום נה"י כשעולה בליל שבת נשאר מקום פנוי ונקרא שדה אמנם נה"י שבה נקרא שי"ח השדה כי שי"ח היא אותיות "שם "חם "יפת כי שם ויפת הוא נ"ה שבה וחם היסוד שבה ששם תוקף הגבורה שבה אמנם כנגד אלו יש בית השחי באדם תחת זרועות והסוד כי הלא נה"י שבת"ת עלה אח"כ בבחי' הזרועות והגוף ולכן אותן שערות הנמשכות שם נקרא בית השחי. וכל שיח הנה חג"ת נה"י נקרא שי"ח ש' חג"ת י"ח נה"י ג' ווין ואלו מאירין בסוד הטפה בנוק', וטרם יהי' בארץ וירדו הו"ק לא הי' בה כח להוליד תולדות בי"ע:

אלה תולדות השמים והארץ, ר"ל כי תהו הנרמז בר"ת תולדות השמים והארץ והתיקון שלהם הוא בהבראם ר"ל בה' פרצופים סוד התיקון:

ויבן ה' אלהים את הצלע, ז"ס הנסירה הנעשה בר"ה והוא שיוצאין המוחין מז"א ונכנסין בנקודת מלכות ונבנית ונגדלת, גם ויבן גימ' חיים שהם המוחין דז"א הנק' חיי המלך שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גי' חיים וע"י אלו המוחין נבנית הנוק' כי עתה נתונים אליה, ויש מוחין דאבא ויש מוחין דאמא ועל שניהן הוא אומר ויבן ה' אלהים או"א את הצלע בחי' נקודה לבדה כלולה מי' ואח"כ נבנית ואז ויביאה אל האדם ז"א שבו מ"ה גי' אדם:

ויבן ה' אלהים אמרו רז"ל מלמד שבאשה ניתן בינה יתירה יותר מבאיש, פי' זה מדבר ביעקב ורחל כי מן החסדים של יסוד דבינה אשר נתפשטו בגוף דז"א אין יעקב לוקח כלל אמנם רחל נוטלת ב' חסדים וב"ש מן החסדים האלה במוחין שלה כי מלבד שחו"ב שלה נעשה מהתפשטות המוחין תוך נה"י דאמא המגעת עד רחל עכ"ז זולת זה לוקחת ב' חסדים המתפשטים תוך נה"י דז"א ששרשם מיסוד דאמא ולא מנ"ה ועכ"ז נוטלתם גם רחל הרי כי נתנה בינה במוחין של האשה יותר משל איש כי חסדים אלו מבינה הנק' אימא יצאו:

דע כי הצלע שנבנית ממנה היא צלע החמישית בסוד נקבה נקב ה' כי מהצלע החמישית יצאה:

ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, הנה ארז"ל שאדה"ר קודם בריאת חוה היה לו אשה אחרת חוה ראשונה לילית ומה ענינה, דע כי אדה"ר דמיון ז"א והנה ז"א יש לו שתי נקבות לאה ורחל וכבר ביארנו כי לאה דיני' קשים עד מאד מפני שהיא אחוריי' של הבינה וגם כי היא עומדת למעלה במקום הסתום, אך רחל היא נמתקת כי היא במקום הגלוי של החסדים, והנה ז"א נקרא אדם כי הוא סוד שם מ"ה גימ' אדם, והנה נודע כי הפשוט שבשם הוא עיקר כי המלוי הוא בחי' נוקב' כי מלו"י גי' אלהים דין שהיא נוק' שכולה דינים. וגם נק' מלוי שכל כח הנוק' ועצמותיה ואורותי הוכחותיה כולם גנוזים תוך ז"א כי עטרה דגבו' תוך הז"א ואח"כ יוצא ממנו לחוץ באופן שהנוק' הוא מלוי ז"א כי המלוי צ"ל דמות הגוף הממלא בתוכו סוד העובר והולד שבתוכו לכן סוד המלוי מורה על הנוק'. אמנם מלוי של שם מ"ה הוא גי' י"ט כמנין חוה הרי איך חוה אשת אדם והיתה בשר מבשרו, אמנם כבר ביארנו כי ז"א יש בו ב' בחי' א' הוא עד החזה ושם יש לו בחי' יסוד הראשון ששם מזדווג עם לא הוחצי האחרון מהחזה ולמטה בסוד הגלוי ונמצא כי יש בו ב' בחי' שמות של מ"ה וכנגדם יוצאים ממנו ב"פ מלוים שהוא גימ' ב"פ חוה, והנה חוה ראשונה היא לאה וחוה הב' היא רחל. והנה להיות בחי' לאה דינין קשי' עד מאד אע"פ שבעולם העליןו הוא ממותק עד מאד עכ"ז בעולם התחתון הזה שהוא חומרי לא יכלה לצאת לאה ממותקת ויצאה דיני' קשים מאוד בסוד קליפה וזהו חוה ראשונה ואח"כ יצאה חוה הב' ממותקת ונשארה עם אדה"ר, אח"כ ביעקב שתקן פגם אדה"ר הוא לקח כל הב' לאה ורחל ונמתקה ע"י לאה וזשארז"ל כי לאה [היתה ראוי' להיות] בחלו של עשו לולי ריבוי תפלותיה ודמעותיה וסז"ש ועיני לאה רכות מן הדמעות, והנה מצינו באדה"ר כתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וביארו בתיקוני' שהם ב' נשים א' מעצם וא' מבשר. והענין כי לאה היא עצם דינים קשים והוא סוד הצלע כי לאה אחורי הצלעות יוצאה, אך רחל היא בשר מבשרי דינא רפיא במקום גילוי החסדים וכוונת אדם כי ב' נשים הי' לו עצם ובשר אך לזאת הב' יקרא אשה ולא ראשונה שאינה נמתקת: