סימן תלח (קלט)
כסוי הדם. צוה הקב"ה לכסות דם שחיטת חיה ועוף הנאכלים דכתיב בפרשת אחרי מות איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר ותניא בספרא למה נאמר איש איש לפי שנאמר אשר יצוד ציד חיה אין לי אלא הצר ירש לקוח ניתן לו במתנה מנין ת"ל איש איש. אשר יצוד אין לי אלא הצד ניצודין ועומדין מניין ת"ל ציד וא"כ למה נאמר אשר יצוד לימדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. חיה או עוף יבול אף חיה ועוף הטמאין בכלל ת"ל אשר יאכל. חיה הכל במשמע בין מרובה בין מועט עוף משמע בין מרובה בין מועט מבאן אמרו (חולין פ"ו ב') שחט מאה עופות או מאה היות במק"א כסוי אחד לכולם ותנן (שם) שחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם ר' יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט עוף ולא קי"ל כר"י. ושפך פרט לשוחט ונתנבלה בידו נוחר ומעקר ולהביא השוחט להאכיל גוים ולכלבים והשוחט לרפואה. השוחט את הטריפה השוחט לע"ז השוחט ונמצאת טריפה השוחט חולין לפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר' מחייב וחכמים פוטרין וקימ"ל כרבנן וטעמא מפרש ר' יוחנן בחולין בכסוי הדם (פ"ה א') דכתיב אשר יאכל פרט לטריפה שאינה נאכלת. יש לשאול דהני חכמים דפטרי ר' שמעון הוא דסבירא ליה דשחיטה שאינה ראויה לאו שמיה שחיטה והכי אמרינן בכסוי הדם ור"ש שמעינן ליה בבכורות פ"א (ט' ב') ובסוף פ' העור והרוטב (חולין קכ"ט ב') דאיסורי הנאה אינם מקבלין טומאה והכשר וטעמא אמר ר' יוחנן גופיה דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים קרוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל וטריפה אתה יכול להאכיל לאחרים ולמה לא תהיה בכלל יאכל וגם יש לשאול דאמר יאכל חמץ איסור הנאה ואכילה במשמע אני תרצתי למעלה בעמוד איסורי הנאה השלישי בחמץ כפסח (סי' ק"ג). ועיקר כסוי הדם בשופך כדתנן (פ"ז א') ושפך וכסה מי ששפך יכסה ולא הקפיד מניין שאף אחרים מוזהרים עליו ת"ל כי נפש כל בשר ותנן נמי שחט ולא כסהו וראהו אחר חייב לכסות ותנן נמי כסהו הרוח חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכי מחייבינן בכסהו הרוה בחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה אמר ר' יוחנן פטור מלכסות ותנן נמי (פ"ז ב') דם הניתז ושעל הסכין ושל אגפיים חייב לכסות אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות וקיימא לן דאימתי דר"י לפרש ואע"ג דאמר רמי בר חטא בסנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין כ"ה א') דאימתי דר"י לחלוק לא קי"ל כוותיה אלא כר' יוחנן וריב"ל קי"ל דאמרי תרווייהו בסנהדרין ובעירובין בשילהי חלון (פ"ב א') דאימתי לפרש . תנן (פ"ז א') דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם היה טמאה רואין אותו כאילו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם והלכה כחכמים דמין במינו בטל וכן פירש רבינו יעקב זצ"ל בכל איסורין שבתורה דלא קי"ל כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטל אלא כרבנן דאמרי בטיל וראייתו בקוצר אפרש דקי"ל משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ומייתינן לה לפסק הלכה ביבמות פ' הבע"י (ס' א') וראב"י שמעינן ליה בזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו (זבחים ע"ט ב') דמין במינו בטל דתניא חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור בד"א בזמן שנתן לתוכו מים אבל לא נתן לתוכו מים אפילו עשירי טמא ראב"י אומר שלישי אע"פ שלא נתן לתוכו מים טהור ועוד אמרינן בע"ז פ' אחרון (ע"ג ב') ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך שבמינו בכל שהוא שלא במינו בנ"ט ואע"ג דפליגי רב ושמואל קי"ל בביצה פ"א (ד' א') דאפילו לגבי רב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל אמרינן דהלכתא כר' יוחנן. והא דמיפלגי התם אביי ורבא בסוף ע"ז (ס"ו א') אי אזלינן במין במינו לאסור כל שהוא בתר שמא או בתר טעמא מפרש לה רבנן בטבל ובתרומה דאמר ר"י ור"ל במינן במשהו בטבל. ובתרומה נמי לא שנא דחד טעמא הוא דמההוא טעמא דאמרינן בטבל בהתירו כך איסורו אמרינן בתרומה שהתורה מתרת את הטבל בכל שהוא. והא דאמרינן (חלה פ"א מ"ט) תרומה עולה באחד ומאה אפילו מין במינו כדאמרינן בספרי (פ' קרח פ' קכ"א) את מקדשו ממנו שנפל לתוכו מקדשו ההוא יבש ביבש קאמר אי נמי יכולין אנו לומר ההיא בתרומת מעשר והבא בתרומה גדולה וכאשר פירשתי הטעם דחטה אחת פוטרת את הכרי אבל לא מצאתי חילוק לענין איסור בין תרומה גדולה לתרומת מעשר. פירשנו מה מכסין צא ולמד במה מכסין דתנן (חולין פ"ח א') רשב"ג אומר כל דבר שמגדל בו צמחים מכסין בו פי' צמחי זריעה כדאמרינן בגמרא (פ"ח ב') דרש ר"נ בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח בו צמחים של משנתינו מפרש וקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ואע"ג דאמרינן בב"מ בהמפקיד (ל"ח ב') אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן סוגיא דתלמודא הלכה איתא. וטעמא דמגדל צמחים נקרא עפר דכתיב ומעפר אחר יצמחו אלמא דבר המגדל צמחים נקרא עפר פי' צמחי זריעה שיש דבר שמגדל צמחים ואינו ומגדל צמחי זריעה כמו המדבר דכתיב ביה לא מקום זרע ומתרגמינן לא אתר כשר לבית זרע והיינו דתנן היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה לפי שעפר המדבר פסול לכסות ואפילו אפר אוכלין אינו מגדל צמחי זריעה כעפר עצים וטלית אפילו הכי מכסין בו דתניא ב"ש אומרים אין מכסין באפר וב"ה אומרים מצינו אפר שנקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וקי"ל כב"ה אבל אפר עצים מגדל הוא צמחי זריעה ומכסין בו דברי הכל דתנן בביצה פ"א (ב' א') בין לב"ש בין לב"ה אפר כירה מוכן הוא. אמר ר' זירא אמר רב (חולין ל"א א') השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר מלמעלה אם מצא עפר תחוח אין מכסין עד שינעירנו ויזמיננו שעפר למטה ועפר למעלה מוכסהו בעפר נפקי ואם כן שניהם שוין כאשר עפר למעלה לא מיפטר כדתנן (פ"ז א') כסהו הרוח חייב לכסות עפר למטה נמי לא שנא והיינו דאמרינן בחולין פ"ב (ל"א א') דמזמן ליה עפרא בכולא פקתא וצריך שיהא עפר תיחוח דתנן (פ"ח א') מכסין בחול דק אבל לא בחול הגס ואמרינן ה"ד חול הדק כל שאין היוצר צריך לכותשו הלכך צריך לכותשו ולתוחחו יפה יפה וטעמא דכתיב מי מנה עפר יעקב וכתיב אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ אלמא דבר דק שאינו נמנה הוא הנקרא עפר, ועפר לח הנלקט יחד אין מכסין בו כדאמרינן בפסחים באלו עוברין (מ"ז ב') במתונתא פי' ארץ לחה ולא חזיא לכיסוי.