ספר יראים/שפט

סימן שפט (קנב)
לא תזרע כרמך כלאים. כתוב בפ' כי תצא לא תזרע כרמך כלאים כל מקום גידול הענבים נקרא כרם כדכתיב כרם תטע ויין לא תשתה. ויטע כרם וישת מן היין. וכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים. והרבה כיוצא בהם ואינו חייב מדאורייתא הזורע כרם אלא זורע מחמשה מינים או קנבוס ולוף כדאמרינן במנחות פרק שני (ט"ו ב') מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ומסקינן קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן פי' שאר זרעים שאינם חיטים ושעורין וכוסמין שבולת שועל ושיפון אבל ה' מינין אסורים מדאורייתא כדתניא בחולין פ' אותו ואת בנו (חולין פ"ב ב') ובפ' ראשית הגז (חולין קל"ו ב') ר' יאשיה אומר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והאי חייב דר' יאשיה מדאורייתא היא כדאמרי' בפ' אותו ואת בנו הזורע כלאים לוקה למדנו דאיכא תרי גווני כלאים כר' יאשיה ולמדנו דר' יאשיה תלתא ומפלת יד בעי ואמרי' בפרק ראשית הגז אמר רנב"י קיימ"ל כר' יאשיה בכלאים וטעמא דדרשינן הכי לא תזרע כרמך כלאים דהיינו חטה ושעורה וטעמא דאמרינן דלא הזהירה תורה אלא על חמשה מינין בלבד וקנבוס ולוף איכא למימר הלכה למשה מסיני ושמעתי דמשתמע לן קרא הכי לא תזרע כרמך כלאים לא תזרע זרעים הדומים לכרמך והיינו ה' מינין וקנבוס ולוף שהפרי בראש השבולת והענף בראש אשכול. וכי בעי ר' יאשיה ג' מינין לחייב הזורע אבל הכרם והמלאה נאסר בלא זריעת ג' מינין במפולת יד כדתנן (ב"ב ב' א') מחיצת הכרם שנפרצה קידש וחייב באחריותו ותנן (כלאים פ"ז) המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו קידש ותנן (שם) המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור וראיתי כתוב דכל הני דלא כר' יאשיה ואינו נראה לי דהא לא פליג אלא בחובת הזורע דמדרבנן נשמע לר' יאשיה דכי היכי דמיתסרי אליבא דרבנן אע"ג דלא מחייב זורע כעין מחיצת הכרם שנפרצה מההוא טעמא מיתסרי אליבא דר' יאשיה אע"ג דלא מחייב זורע דאע"ג דתקדש דמפקינן מיניה איסורא כתוב בקרא דמפקינן מיניה חובת הזורע לא אמרינן הא תליא בהא וטעמא כדאמר רבא פ' כל הבשר (חולין קט"ז א') כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא והוסיף במאתים אין לא הוסיף במאתים לא והכי מסברא ליה לקרא לא תזרע כרמך כלאים לרבנן כדאית להו ולר' יאשיה כדאית ליה פן תקדש המלאה והזרע פן תוקד אש כאשר תמצא באיסור ואפי' לא נזרע באיסור אלא נעשה כלאים מעצמו בזריעה בהשרשה או בתוספת המלאה תוקד אש. ותולדות כלאי הכרם. בחוצה לארץ כדתנן (שילהי ערלה) הכלאים מדברי סופרים פי' בחוץ לארץ ומוקמינן לח בפ"ק דקדושין (ל"ט א') בכלאי הכרם אבל כלאי זרעים לא וטעם מפרש התם כלאי הכרם דאסירי בהנאה בארץ גזרו בהו רבנן בחוץ לארץ בעשייתם ובאיסור גידולם כלאי זרעים דבארץ לא מיתסרי אלא באכילה כדאמרינן בחולין פ' כל הבשר (חולין קט"ו א') בחוץ לארץ לא גורו ברו רבנן שלא לזורעם. ועוד גזרו חכמים על שאר זרעים שאינן מה' מינין ולא קנבוס ולוף כדאמרינן במנחות שאר זרעים דרבנן. ומה שהוצרכנו תוספת מאתים מדאורייתא אבל מדרבנן מתסרי בלא תוספת מאתים כדתנן במס' כלאים (פ"ז מ"ז) הרוח שצלצלה את הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד ואם אירעו אונס מותר וכיון דמישתרי במקום אונס שמעינן דמדרבנן קאמר ובלא תוספת מאתים לכל הפחות. וכמה יהי' גפנים דנקראו כרם כדתנן (כלאים פ"ד) הנוטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הרי זו כרם שתים כנגד שתים ואחת בינתיים או שתים כנגד שתים ואחת באמצע אינו כרם עד שיהיו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וכמה יחרב הכרם ויצא מפני חרבנו מתורת כרם שיהא מותר לזרוע חורבנו כדתנן (רפ"ד וכלאים) קרחת הכרם ב"ש אומרים כ"ד אמות ובה"א שש עשרה אמות מחול הכרם בש"א שש עשרה ובה"א י"ב קרחת הכרם כל שחרב באמצעו מחול הכרם בין כרם לגדר. ואם היא גפן יחידית שאינו נקרא כרם מרחיק כדי יניקת הזרע ומותר כדתנן במס' כלאים ומייתינן לה בב"ב פ' לא יחפור (בבא בתרא י"ט ב') המבריך את הגפן בארץ אם אין על גבה עפר ג' טפחים לא יביא זרע לשם ותני עלה אבל זורע הוא את הצדדין אילך ואילך פי' בחטה דאמרינן בשילהי לא יחפור (כ"ז ב') דלא ינקה אלא כנגדה דתנן קרקע כל שהוא חייב בבכורים ומוקי לה בחטה אבל שאר זרעים אמרינן בשבת פ' אר"ע (פ"ה א') דחמשה בשתא לא ינקי אכל פחות משיתא ינקי.