ספר יראים/שד
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן שד (קיג)
לא תעשה מלאכה ראשון וז' של פסח. צוה והזהיר השם שלא לעשות מלאכה בראשון ושביעי של פסח דכתיב בפ' בא אל פרעה ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם. כל מלאכות שפירשנו למעלה שנאסרות בשבת אסורות ביום טוב כדתנן במגילה (ז' ב') אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה העובד כוכבים מלאכתך למדנו מכאן שאסור לישראל להניח העובד כוכבים לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת מדאורייתא אבל אם מסר לו ישראל מע"ש המלאכה מותר דתנן בשבת פ"א (י"ז ב') בש"א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס עובד כוכבים אלא א"כ יעשו מבעוד יום וב"ה מתירין וטעמא כיון שימסרם לו מבע"י נקנית לו המלאכה ומקריא מלאכת העובד כוכבים ולא מלאכת ישראל וכי שרינן במסירה לעובד כוכבים מע"ש דוקא בביתו של עובד כוכבים ובקיבולת ובתלוש מן הקרקע אבל בביתו של ישראל או שכיר או מחובר לקרקע אפי' ברשות עובד כוכבים כגון שדה או אילן או שהקרקע של עובד כוכבים ופירות של ישראל אסור דתניא בשבת בירושלמי פ"א אומנים עובדי כוכבים עושין עם ישראל בביתו אסור בבתיהם מותר אמר רשב"א בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת ר"ש בן ביסנא בשם ר' אחא בשבת באבל ובע"ז הלכה כרשב"א והיינו דאמר שמואל במוע"ק פ"ב (י"ב א') מקבלין קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר פי' במחובר קאמר ואי איכא מתא דמקרבא להתם אפי' חוץ לתחום אסור וטעמא דמחובר דמיתסר דמפרסמא אי נמי משום דאינה ניקנית מקבלה במסירה, למדנו שאסורה מן התורה שיעשה העובד כוכבים האש לצורך ישראל בשבת ולא לכבד את הבית אפי' בכליו של עובד כוכבים ולא להוציא קדירות ישראל חוץ מן הגחלים דכל זה מלאכת ישראל מיקרי ותן לחכם ויחכם עוד. והא דתנן (שבת קכ"א א') עובד כוכבים שבא לכבות פי' דליקת ישראל אין אומרים לו כבה ואל תכבה פי' אין צריך לומר לו אל תכבה התם היינו טעמא דההוא כבוי אינה מלאכה מן התורה שהיא מלאכה שא"צ לגופה לא חייב עליה כבוי זה בגחלים שאינם ראוים לשימוש קאמר כגון כבוי דליקת בגדים ואוכלים. והא דאמרינן לעיל (סי' רע"ד) אמירה לעובד כוכבים שבות באיסורא דאורייתא כשאינה מלאכת ישראל קאמר כגון אומרים לעובד כוכבים תעשה אש שלך לצורכי אי נמי י"ל קרא דמייתינן הכא אסמכתא בעלמא הוא. ומלאכת אוכל נפש ומכשיריה התירה תורה ביו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ותניא בביצה פ' אין צדין (ביצה כ"ח א') אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש וקיי"ל כר' יהודה דאמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה א"ל יהא רעוא כל הני מילי מעלייתא תדרשון משמי וכי שרי ר' יהודה מכשירין דוקא מכשירין שאי אפשר לעשותם מעיו"ט כדאמרינן התם (ע"ב) טעמא דר' יהודה דכתיב לכם לכם לכל צרכיכם ומקשינן והא הכתיב הוא דמשמע הוא ולא מכשירין ומתרץ כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט ומה נקרא אי אפשר כדדרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת התנור באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וסכין שנפגם ביו"ט אע"פ דהלכה כר' יהודה דשרי אמרו חכמים הלכה ואין מורין כן דלמא אתו לאיחלופי בסכין שנפגם מעי"ט.
וכשם שאסרנו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט כך אסור מדרבנן אוכל נפש שאפשר לעשותם מעי"ט הלכך טחינה והרקדה שאפשר לעשותם מעי"ט אסירי וה"מ הרקדה בתחילה אבל מהדר ומתנייה לקימחא דלמא נפיל ביה צרור או קיסם שפיר דמי דתנו רבנן (כ"ט ב') אין שונין קמח ביו"ט משום ר' יהודה בן בתירא ור' פפוס אמרו שונין קמח ביו"ט ושווין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין ודרש רבה בר רב הונא הלכה שונין קמח ביו"ט ואע"ג דמותר לשנות באו אמוראין אח"כ והצריכו שנוי דלא ליתחזי כעובדין דחול דאמרינן דביתהו דרב אסי עבדא אגבא דפתורא פירוש בשינוי, וכל אוכל נפש אע"ג דאפשר לעשותן מעי"ט ע"י שנוי שרי דהא מלח דאפשר להכינו מעי"ט דהא כל הקדירות צריכות מלח והו"ל לאסוקי אדעתיה ואינה מפיגה טעמא ושרי לדוכה בשנוי כדתניא (ביצה י"ד א') והמלח במדוכה של עץ למדנו אוכל נפש מותר ע"י שנוי. ותניא בביצה פ"ב (כ"א א') לכל נפש שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה א"כ מה ת"ל לכם לכם ולא לעובדי כוכבים ומה ראית וכו' וראיתי בתשובות תלמידי רב האי זצ"ל שהלכה כר' יוסי הגלילי וראיה להם דקיימא ב"ה כוותיה כדאמרינן בההוא פרקא גופיה (כ' ב') ואמרו להם ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה' א"כ מה ת"ל לכם לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים הלכך אסור להביא דרך רשות הרבים ביו"ט כל מאכל בהמה. ולאו דוקא אוכל נפש התיר הכתוב אלא אפי' כל הנאת הנפש כדתנן בביצה פ"ב (כ"א ב') בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראוים לשתיה וב"ה מתירין ותניא בש"א לא יעשה מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירין והלכה כב"ה וטעמא דכתיב אשר יאכל לכל נפש ואמרינן בפסחים פ' כל שעה (פסחים כ"א ב') בין לחזקיה בין לר' אבוהי כל מקום שנאמר לא יאכל אכילה והנאה במשמע ודוקא הנאה השוה לכל נפש דכתיב לכל נפש אבל הנאה שאינה שוה לכל נפש אסורה והיינו דאמרינן בפ' יו"ט (ביצה כ"ג א') שלשה דברים ר"א בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין (כ"ב ב') מניחין את המוגמר ביו"ט וחכמים אוסרין ואמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר ד"ה אסור וטעמא שאין גימור כלים צריך אלא לחולים ורחיצת כל גופו בחמין אסירא מהאי טעמא שאינה שוה לכל נפש והיינו דתנן בפ' המביא (ל"ב א') אין עושין פחמין ומקשינן פשיטא תני ר' חייא לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין לבו ביום ובו ביום מי שרי (פי') מי שרי לרחוץ והא אינה שוה לכל נפש ומתרץ להזיע וקודם גזירה ומלאכת מצוה מתוך שהיא הנאת נשמה מותרת כדתנן בביצה פ"א (י"ב א') בש"א אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ס"ת לר"ה וב"ה מתירין פי' קטן למולו לולב לנענע בו ס"ת לקרות בו ומסקינן טעמא דב"ה משום שהותרה הוצאה לצורך הנאת הגוף הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהיה להנאת הנשמה פי' מתוך וגו' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב פי' שיהנה לכל נפש כאשר פירשתי למעלה בסמוך וכל הגוף נקראת נפש כדכתיב שובי נפשי למנוחייכי וכתיב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה"א ואע"ג דאמר עולא במס' ביצה פ"ב (י"ט א') דברי הכל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ומסקינן תנאי היא ולא קיי"ל כוותיה. ושריפת קדשים ומילה שלא בזמנה ועולת חול דאסירי ביו"ט בשבת פ' במה מדליקין (שבת כ"ד ב') ומקראי דרשו להו התם ללמד על עצמם באו ואין למדין מהם במקום אחר דהוי להו שריפת קדשים ומילה שלא בזמנה ועולת חול ביו"ט ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו למ"ד שנים מלמדין ג' אין מלמדין כדאמרינן בקדושין פ"א (ל"ה א') וההיא דשבת פירשתי דאביי ורבא לא פליגי אתנא דבי חזקיה אלא כל חד וחד דריש מקרא דאיכא מצות דלא דחיא יו"ט והוו להוי ג' כתובים הבאין כאחד ורב אשי דתלה טעמא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אליבא דב"ש קאמר דלית ליה מתוך הלכך אין לנו להתיר אלא מטעם דחיית עשה אכל אביי ורבא ותנא דחזקיה אליביה דב"ה דאית להו מתוך קאמר הלכך אע"ג דיו"ט עשה ול"ת הוה לן למשרי מטעם מתוך לב"ה אלא משום דמעטינהו קרא בהדיא והכי פי' התם בשבת רב אשי אמר שבתון עשה הוא כו' פי' כל אותן דרשות שדרשו אביי ורבא ותנא דבי חזקיה לא הוצרכנו דמתניתין דאסרח שריפת קדשים ביו"ט ב"ש היא דלית להו מתוך ואין לנו היתר בשריפת קדשים ובשאר מצוות ביו"ט ומטעם דליתי עשה וידחה ל"ת אין להתיר דשבתון עשה הוא ואין דחי ל"ת ועשה וכ"ע מורו בהא דרב אשי דיו"ט עשה ול"ת אך רצו להעמיד המשנה כב"ה ואע"ג דאיכא למישרי מטעם מתוך אתא קרא ומיעטינהו. השתא אתי שפיר דרבא גופיה אמר כביצה פ"א (ח' ב') גבי כסוי הדם דיו"ט הוי עשה ול"ת.
ויש לתמוה קצת אחרי שמה שאין אנו למידין מהם משום דהוו להו ג' כתובים הבאים כאחד ולא משום פירכא מה ראה למעט מלבדו מילה שלא בזמנה יותר משאר מצוות דהא מילה לא רמיזה בההוא קרא יותר משאר מצוות ולכל פירושי רבותינו ז"ל יש לשאול כזה ואי גרסי כדגירסתינו ולא מילה שלא בזמנה הבאה מק"ו כש"כ שיש לתמוה אמאי לא מוקמינן מיעוטא במצוה דליכא ק"ו ומילה דאיכא ק"ו תדחה יו"ט ולא שמעתי ע"ז תירוץ נכון ולכן לא כתבתיו וראיתי פי' רבותי בענין אחר ולא ישרו בעיני בעניות דעתי. תולדות מלאכת יו"ט לאסור קיבולת במחובר אפי' נמסרה לעובד כוכבים מערב יו"ט ואפי' בביתו של עובד כוכבים בתוך התחום ובתלוש בביתו של ישראל כאשר הזכרנו למעלה ולהצריך שינוי באוכל נפש שאפשר לעשות מעי"ט ושלא להורות במכשירין שאי אפשר לעשות כגון סכין שנפגמה כאשר פירשתי למעלה. ותנן בפרק משילין (ביצה ל"ו ב') כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ומקדשין חולצין ומייבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וטעמא דכולהו מפרש התם בגמרא. יש לשאול דאמרי הכא ק"ו בשבת ובתחלת ביצה אמר סתם לן תנא כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה וביו"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה וטעמא מפרש התם משום יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה החמירו ויש לתרץ לא החמירו ביו"ט אלא לגבי מוקצה שהוא מטעם ההוצאה כדאמרינן בשבת פ' כל הכלים (שבת קכ"ד ב') אטו מוקצה לאו מטעם הוצאה בתמיה והכי פי' יו"ט דקיל לענין הוצאה שאין לך מלאכה נוהגת מורגלת ומצויה ביו"ט כהוצאה הלכך הוצרכו להחמיר לענין ההוצאה באיסורים התלוים בהוצאה שלא יבא לידי הוצאת איסור ומה היא הוצאת איסור הוצאה שלא לצורך אובל נפש ושלא לצורך מצוה. למדנו שאסור להשתמש בבהמה ובאילן אפי' ביו"ט וטעמא דבל תשמיש בהמה ואילן רוכבין ועולין עליו חשבינן ליה ומסקינן בשבת פ' מי שהחשיך (שבת קנ"ה א') והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין וכל פחות משלשה סמוך לקרקע יצא מתורת אילן ומותר להשתמש בו כדתנן פ' כל הכלים (שבת קכ"ה ב') זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה ומוקמינן לה במחוברת ובפחות מג' ותנן בעירובין בהמוציא תפילין (צ"ט ב') שרשיו גבוהין משלשה טפחים לא ישב עליהן.
וכל תולדות שאסרנו למעלה בשבת בין דאורייתא בין דרבנן אסורות ביו"ט אך שלא יהא אוכל נפש ולא מכשירי אוכל נפש ואין חילוק בין איסור שבת לאיסור יו"ט אלא שזה זדונו בסקילה ושגגתו חטאת ויו"ט זדונו בלאו ושגגתו פטור. וגזרו חכמים על חולו של מועד ואסרו בו מלאכה שיש בו טורח ואין דבר האבד ואסמכוה אקרא דתניא במכילתא ומייתינן לה בחגיגה פ' אין דורשין (חגיגה י"ח א') את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ק"ו ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסורין חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין שיהיה אסור בעשיית מלאכה. תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חוש"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קודש במה הכתוב מדבר אם בראשון הרי הכתוב אומר אם בשביעי הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא בחוש"מ. תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עיצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף ששת ימים עצור מכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי עצור מכל מלאכה ולא ששת מכל מלאכה ולא מסרם הכתוב אלא לחכמים לומר איזה מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת וכו' כל אלה המקראות אסמכתא שכל איסור חוש"מ מדרבנן כדאמרינן בתחלת מוע"ק (ב' ב') ובסוף פרק מי שהפך (מועד קטן י"ג א') מועד משום טרחא ולאו טרחא הוא פי' כשטורח נראה מבזה המועדות והא דאמרינן בתחלת מי שהפך (י"א ב') אבל איסור מדרבנן חולו של מועד איסור מלאכה מדאורייתא נראה לי דהכי פירושו אבל לית ליה עיקר דאורייתא אע"ג דסמכינן ליה אקרא (מ"ק ט"ו ב') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור דברי נביאים הם אבל איסור מלאכה חוש"מ מסמכינן ליה אקרא דאורייתא הלכך קרי ליה דאורייתא. אעפ"כ ספק בידי אי דאורייתא אי דרבנן כי יש לי כמה ראיות שהבאתי לצד אחר מכל מקום הטיית לבבי וסברתי נראה לי כאשר כתבתי ובפירושי רבותי במוע"ק מצאתי דאיסור מלאכה חולו של מועד דאורייתא מכ"מ למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכה חולו של מועד בטרחא למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח הלכך הלואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת והא דאמר רבא במוע"ק שלחי פ"א (י' ב') פרגמטיא כל שהיא אסורא היינו להוליך בשוק דאיכא טרחא אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות ואני פרשתי כמה שנים ואעפ"כ נראה לי מותר ועל הפורש ועל המלוה קורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים .