ספר יראים/רמו

סימן רמו (שיד)
לא תשבעו בשמי לשקר. שבועת שוא הזהירה תורה עליה בפ' קדשים לא תשבעו בשמי לשקר. ואמרינן בשבועות פ"ג (כ' ב') כי אתא רב דימי אמר ר"י אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה ולא תשבעו בשמי לשקר אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא קונמות בלא יחל דברו, כי אתא רבין א"ר ירמיה א"ר אבהו א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מהכא ולא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו ואיזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם. ותניא ולא תשבעו בשמי לשקר מה ת"ל. לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מניין לרבות כל הכנויין ת"ל בשמי בכל שם שיש לי וחללת את שם אלהיך שבשבועת שוא ושקר חלול השם. תניא בנדרים פ"א (י' א') כנויי שבועות כשבועות שבותה שקוקה נדר במוהי הרי אלו כנויין לשבועה וכנויין דאורייתא דקיי"ל כר"י דאמר לשון גוים הם [בית שמאי אוסרין וב"ה מתירין והלכה כב"ה]. וכנויי כנויין דאינן דומין לשון שבועה כ"א מן הצד ולא אותם בלבד שהזכירו חכמים נקראין כנויין ותן לחכם ויחכם עוד. הלכך צריך אדם להזהר שלא להוציא מפיו דבר דומה לשבועה ולנדר. ויען לאו דלא יחל דברו עונה על כל שבועות ואיסורים דכתיב או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יהל דברו. יחדתים להכניסו בכנויים לבדו. בחגיגה בסוף פ"א (י' א') דרשינן לא יחל דברו. הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. ופי' חכמים בנדרים פ"ד נדרים (כ"ב ב') הלכה פותחין לו בחרטה ונזקקין לו פי' חרטה שמתחרט מעיקרו שאמר מתחרט אני שנדרתי ונשבעתי מתחלתי. אבל אמר טוב לי שנדרתי ונשבעתי אבל מעתה אני מתחרט ואיני רוצה שיהיה קיים מעתה אין זה חרטה ואין מתירין לו. ותדע. דהא אמרינן בד' נדרים. ההוא דאתא לקמיה דרב הונא א"ל לבך עלך כדו פי' מתחרט אתה ואי בחרטה מכאן ולהבא קאמר ליה למה היה שואל מתחרט אתה פשיטא שמכאן ולהבא מתחרט הוא שהרי הוא מחזר ובא שיתירו לו נדרו ואמרינן בכתובות בהמדיר (ע"ד ב') מה בין חכם לרופא. חכם עוקר את הנדר מעיקרא רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ותנן (נדרים ס"ד א') ר"א אומר פותחין לו בכבוד אביו ואמו וחכמים אוסרים. וכן בכבוד המקום פותחין דא"כ נדרים מ"ט דכשאומרים לו אדעתא שהיית ניגע בכבוד אביך ואמך ובכבוד המקום היית נודר אפי' היה בדעתו לידור (אומר) אדעתא דהכי לא היה נודר כי בוש היה בדבר הלכך בכל ידבר שיש בו עבירה אין פותחין. ותנן ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרין ומסיקנא בגמרא (כ"ג א') דבנולד דשכיחא פתחינן בנולד דלא שכיחא במקומו שאינו מתחרט מעיקרו אלא רוצה וחפץ. בנדר עד עתה ומעתה רוצה שיבטל מטעם פתח שפתחו לו ובטל הנדר מקצתו בטל כולו. והשתא אתי שפיר דיש חילוק בין נולד דשכיחא לנולד דלא שכיחא שהרי אינו רוצה שיבטל הנדר אלא מנולד ואילך ומנולד דשכיחא מפיק אדעתיה להיות נודר אדעתא שלא יוליד הדבר ובנולד דלא שכיח לא מסיק. אבל במקום שמתחרט מעיקרו שאינו חפץ. שהיה נודר מעולם אפילו מתחרט מטעם נולד דלא שכיח אין בכך כלום שמאחר שמאסר בנדר כ"כ שמתחרט מעיקרו יש לנו לומר אפי' בנולד דלא שכיח ומסיק אדעתיה לבטל הנדר. וראיה לך שהרי כשאמר לו רב הונא לבך עלך ואמר לא שרייה ובמתחרט מעיקרו פירשנו ולא שאלו רב הונא אי מטעם נולד דלא שכיח אם לאו. הלכך למדנו בכל ענין שיתחרט מעיקרו [אין] פותחין בנולד. ועל שבועות שמשביעין בבתי כנסיות שמא אין מתירין לאותם בלא חרטת שדעת הקהל אינו מועיל אלא יערים בשבועתו. תנן בפ"ד [ד]נדרים (כ"ג א') ר' אליעזר בן יעקב הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כלה יעמוד בראש השנה ויאמר כל הנדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים. ואוקמה אביי (כ"ג ב') ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר וכן הלכה ושיטת התלמוד מוכחת כן. ורבא דמשני שינויי אחרינא לא פריך אתלמודא ופירוקא דאביי אלא בעי לאוקומי לישנא דמתני' דקתני ובלבד שיהא זכור כדקתני גבי שבועות (כ"ד ב') ומפרש אביי שבועה שראיתי ורבא פריך דנדרים קתני וכו' אם לא ראיתי ואמר אביי לא פליג אלא לאוקומי לישנא דאם לא ראיתי והכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה אי בנדרים שבין אדם לחברו או מכל העולם או משאר דברים. והשתא דקא נדר אי זכור בשעה ראשונה ואמר על דעת הראשונה אני עושה לכשיזכור שמדבר זה התנה נדר זה לית ביה מששא. ואי לא אמר על דעת הראשונה אני עושה בטלה לתנאי ש"מ דבהא מודה לאביי וליכא מאן דפליג כי אינו זכור מתנה לומר אין בה מששא. והיינו דאמר רבא בר חיננא סבר למידרשא בפירקא. [כך ראיתי כתוב בספר רבינו. ואני למדתי דאביי קאי ומודה] א"ל רבא תנא סתים ליה סתומי ואת דרשת ליה בפירקא ואדרבה קאי דהא שכיחא מילתא כשאדם מתנה בראש השנה ולאחר מכאן בחמת כעסו נודר ומדיר מחברו ואינו נזכר תנאו כשיזכור תנאו בטל נדרו כדמוכה שמעתתא. כן פי' רבינו יעקב זצ"ל דרב הונא בר חיננא דרביה קאי ועל תירוצו אמר ליה רבא שלא לפרש בפירקא. כך ראיתי כתוב בשם רבינו. ואני למדתי. דהא דאביי קאי ומודה רבא בריה דרב הונא בר היננא שלא לדרוש בפירקא כדברי אביי דאיכא קילותא דנדרים ושבועות לפירוקא דאביי טפי מפירוקא דרבא. מיהו הא דאמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא תנא סתים ליה סתומי ואת דרשת ליה בפירקא לא אתו שפיר אליבא דאביי דכיון שהגיה אביי ואמר ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר אין כאן סתומי. וי"ל שכך אמר אביי התנא שינה שיהא למיסתם מהו שלא יהא תנן והא תניא חסר שלא למסתם. ובלילי יוהכ"פ שמעתי בשם רבינו מאיר ב"ר מאיר ז"ל אביו של רבינו יעקב ז"ל שכך יש לומר. כל נדרים ואסורים דנדרנא ודאסרנא להבא משמע. כדאמרינן בכתובות פ"ג שאוכל דאכלנא משמע וכדר' אליעזר בן יעקב כדפריש ליה אביי וכדר' אליעזר בן יעקב. ואע"ג דאמרינן ליה ברבי' אומר היה רבינו יעקב זצ"ל שאינו אומר מותרים אתם אין דדרשינן ליה בפירקא. וי"א בבית הכנסת חוץ מתקנת קהלות וגזרות. ושוב ראיתי כתוב בשם רבינו יעקב זצ"ל שטעות הוא בידינו שנדרי יחיד משתרי בהכי אבל גדרי רבים ובשבועה וגזרת ב"ד ובשבועת אלמנה וחייבי מלוה אינם בכלל שאינם תלויים בדעתו בלבד אלא בדעת המקום וב"ד וצבור לא משתרי בהכי חדא דכיון דצבור הוא זכורים הם בשעת הנדר ועוד שלא נתקן אלא משום דקיל נדרו ושל יחיד קיל ולא [קיל] דצבור ומדלא קיל לא דרשינן ואפי' לא מהני כדפרשינו. ועד כאן מצאתי כתוב בשם רבינו יעקב.