ספר יראים/קמב
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן קמב (שנב)
בכור שור כשב ועז. צוה הקב"ה בפ' ראה אנכי להפריש וליתן בכור בהמה טהורה דכתיב בפ' ויקח קרח כל פטר רחם באדם ובבהמה יהיה לך לכהנים קאמר קרא וכתיב בפ' ראה אנכי כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. וכתיב בפ' אם בחוקותי אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה לה' הוא. ותניא בת"כ כתיב תקדיש וכתיב לא יקדיש איש אותו, מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. ותנן בעירכין פ' המקדיש שדהו (ערכין כ"ט א') ר' ישמעאל פסוק אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא תקדיש הא כיצד. מקדישו אתה הקדש וכו' פי' הקדש עילוי דר' ישמעאל טובת הנאה שיש לבעלים בו שיכול ליתן לכל מי שירצה דמאחר שאותה טובת הנאה שוה ויכל להקדיש ורבנן פליגי עליה ומוקמי לקרא דכתיב תקדיש להקדיש חביבות מצוה בערכין בסוף פ' (המקדיש) שדיהו. פי' שמוזהר ישראל בהולד לו בכור בהמה טהורה לומר הרי הוא מוקדש בקדושת בכור אעפ"י שקדוש (מעצמו) מצוה לחבב את המצוה ולהקדישו בקדושת בכור. ושותפות גוי פטור מן הבכורה, דתנן בבכורות פ"ב (י"ג א') הלוקח עובר פרתו [פרתו] של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף עמו והנותן לו בקבלה והמקבל ממנו פטור מן הבכורה שנאמר כל בכור בישראל ולא באחרים והכהנים והלוים חייבים לא נפטרו מבכור בהמה ולא מפדיון הבן ופטר חמור ואע"ג דפליג ר' יהודא בפ' ראשון אמרינן בבכורות בפ"ק (ג' ב') לית דחש לה להא דר"י דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה והרוצח לפטור בהמתו בין טמאה בין טהורה לאחר שנתעברה הבהמה וניכר העובר לשליש עיבורה יקנה העובר לגוי במשיכה שימשוך הגוי הבהמה לקנות את העובר דקימל"ן כרב הונא דאמר בבכורות פ"א (ג' א') כמה תהא שותפות גוי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו וכוותיה קימל"ן. אע"ג דפליגי עליה רבה ורב חסדא דהא קם ר' יוחנן בשטתיה ואמר אפילו מום קל וראיה הלכה למעשה רב מארי הוה מקני לאונייהו לגוים. וכשם ששותפות העובר פוטר כך שותפות האם פוטר בבהמה טהורה ובבהמה טמאה. דאמרינן בבכורות פ"א אמר רב פפא מאי שנא בו דבעינן כל בכור בישראל וליכא הכי נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא.
ואין לפרש דשותפות דאם לא כתיב אלא בטהורה דבהדיא מייתינן כל מקנך תזכר על פטר חמור בשמעתא קמייתא דבכורות (ו' א') ובשותפות אם נראה לו דקימ"ל כרב חסדא דאמר צריך שיקנה לו דבר שעושה אותה לו נבילה הלכך צריך שיקנה לו האם כיוצא בו שאם מקנה לו אזנה א"ל שקיל אזנך וזיל וקדושת בכור אינה מתעכבת בכך אבל העובר אפילו במום קל מתעכבת קדושת הבכור דבכור בעל מום לא אקדיש. ודוקא במשיכה צריך שיקנה הגוי ולא בכסף דקימל"ן כר' יוחנן דאמר בב"מ (מ"ז ב') דבר תורה מעות קונות וכל דבר הקונה בישראל קונה (בגוי) להפך כדדרשינן בבכורות פ"ב (י"ג ב') או קנה מיד עמיתך לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה. והכא במאי עסקינן בע"ז (ע"ב א') ש"מ משיכה בגוי קונה וזו אינה ראיה דהתם לר' יוחנן קאמר ולמעלה בפטר רחם פרשתיו הטעם יפה יותר. ואע"ג דאשכחן בבכורות פ"א [ג' ב'] שנענש רב מארי וכלאי חיותיה שהוא מקנה אזני עוברי בהמתו לגוים וקימ"ל דלא נענש אלא משום דרב מארי ידע לאקנויי קנין גמור וכולי עלמא לא ידעי שרב מארי היה אומר ואזני עובריה קנויה לך כי בענין זה יכול אדם להקנות דבר שלא בא לעולם כדאמרינן (ב"ב קמ"ז ב') דקל לפירותיו אני מוכר לך קנה דדיקלא איתא בעולם ובקנין כזה יבשלו בני אדם שהם יאמרו אזני עובר פרתי אני מקנה לך. ובענין זה לא קני שהרי אזני העובר ליתנהו בעולם ולבך נענש שהיה קנינו באותו ענין שיטעו, אבל להקנות במשיכה מותר לכתחלה דלא טעו בה אינשי כיון שהעובר בעולם, וכן פירשתי לעיל בפטר חמור. ואע"ג דאיכא לישנא אחרינא שנענש רב מארי משום דמפקע ליה קדושת בכור כיון דמילתא דרבנן היא אזלינן בתר לישנא דמיקל כדאמרינן בע"ז פ"א (ז' א') בשל סופרים הלך אחר המיקל. ולא מיבעי דשרי אלא אפילו מצוה להפקיעו מקדושה דלא ליתא על ידו תקלה שהיה נגזז ונעבד וכתיב לא תעבוד (ב)בכור שורך ולא תגוז בכור צאנך וכו', כדתניא (ד)חיישינן לתקלה אין מקדישין בזמן הזה וכו'. ואם לא הפקיעו מקדושה ונולד כיצד יעשה ינעול דלת לפניו וימות שלא לבא בו לידי תקלה וצער בעלי חיים דרבנן ואתי דרבנן ומבטל דרבנן. כדתניא בע"ז פ"א (י"ג א') אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך בהמה תעקר כו' איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. ואין לחלק בענין זה בין בקדושה הבאה מאליה לקדושה שאינה באה מאליה. ואם נולד בקדושה ונולד לו מום קבוע נשחט עליו דכתיב בראה אנכי וכי יהיה בו מום פסח או עור בל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל. ובבכורות פרק על אלו מומין פירשו החכמים איזה מום קבוע דהוי כמומין דפסח ועור. ואעפ"י שיצא לקדושתו במומו אינו נוהג בו חולין לגמרי ונוהג בה קדושה כפסולי המוקדשין דתנן בהו בבכורות בפ"ב (י"ד א') ובחולין (ק"ל א) אין יוצאין לחולין שיהא נגזז ונעבד. ותניא תזבח ולא גיזה ואכלת בשר ולא חלב לא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (ו)מצינו בכור חמור מהם דתנן (בכורות ל"א א') (כל) פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטלז חוץ מן הבכור והמעשר ואפילו בבכור בעל מום קאמר כדמוכח בגמרא וכדאמרינן באלו טריפות (מ"ד ב') אמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרי ולא זבין בשרא מיניה וטעמא מפרש דבשומא מזדבין ולא במתקלא ואיכא חשדא ובבעל מום קאמר דהא בבבל הוה ולאחר חרבן הוה אלמא בעל מום אינו נשקל אפילו בעל מום אסור בגיזה ועבודה. אבל לגוי ולכלבים מותר דקימ"לן במתני' אליבא דב"ה. דתנן בבכורות פרק כל פסולי (ל"ב ב') ב"ש אומרים ולא ימנה ישראל והכהנים לבכור פי' לבעל מום, וב"ה מתירין פי' אע"ג דפליג תנא דברייתא דב"ה זר ולא גוי קאמר. ואם הוא טריפה חשבתי ללמוד מדברי רב יהודאי גאון דאפילו לכלבים מותר, שכתב בהלכות גדולות חלבו של בכור מוכרין אותו (לגוים) ואפילו למאן דאסר בכור לגוים מאי טעמא כצבי וכאיל אמר רחמנא ומן התורה מותר לגוים מיהו דרבנן עבוד מעלה במוקדשין. בשר דראוי לאכילה עבוד מעלה חלב דלא חזי לאכילה לא עבוד וחשבתי אני טריפה נמי לא שנא. ואמנם לא דמי שיש חלוק בין טריפה לחלב בכור כשר שבכור כשר התירה שחיטה את הבשר וקרינא ביה כצבי וכאיל אבל טריפה שלא התירה שחיטה את הבשר לא קרינא ביה כצבי וכאיל דפי' המקרא כך הוא רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל ופקעו קדושתן לגמרי והוו כצבי וכאיל בהמה בשר וחלב ולהכי שרי רב יהודאי חלב בבור הנשחט לגוים ולהכי שרו ב"ה בבכורות בכור בעל מום שנשחט להאכילו לגוים אכל הכא דלא מתני שחיטת לאכילת בשר כגון שנמצאת טריפה לא קרינן ביה כצבי וכאיל ובקדושתיה קאי ולבכור שמת מדמינן ליה דאסור להאכילן לגוים ולכלבים כדמקשינן עליה דמת בפסחים בפ' כל שעה ובשבועות פ"א (י"א ב') וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב ואכלת ולא לכלביך, פי' ולא במקום שאינו ראוי לשם לא אמרתי כצבי וכאיל כגון טריפה ומת והיינו דתנן אם מת (יש) לקוברו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לא לגוים ולא לכלבים ולא הותרו פסולי המוקדשים הראוים לפדיון ובכור שנאכל למומו ובלא פדיון ולא הותרו להיותם כצבי וכאיל אלא במקום דקרי ליה ואכלת לאפוקי מת וטריפה דמאותו הדין דמת טעון קבורה טריפה נמי טעון. ומנלן דבתוך מת טעון קבורה דתנן בבהמה המקשה (ע"ז א') המבכרת שהפילה שליה ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תיקבר ומפרש בבכורות טעמא דמבכרת לא קדיש אלא מיעוטא (הא לאו) הכי תקבר כמוקדשין הלכך נראה לדמות בכור טריפה למת ולהטעינו קבורה ולא לדמותו כחלב בכור כשר ולהאכילו לכלבים כדברי רב יהודאי שאמר בחלב כשר ודרש שפי' המקרא כאשר הבאתי דאי לאו הכי קשיא דר"ע אדר"ע, דאמר ר' עקיבא בבכורות (ל"ג א') דבכור בעל מום מאכילין אותו לגוים דכצבי וכאיל אמר רחמנא. ובזבחים פ' טבול יום (זבחים ק"ג ב') תנן אמר ר"ע מדבריו למדנו השוחט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו וכו' ומוקמינן ליה בגמרא (ק"ד א') בבכור בעל מום בגבולין וקאמר בעורו יאותו אבל לא בבשרו וטעמא שעור טריפה ניתר בשחיטה עור שחיטה כשר אבל שחיטה לא מהני לכשר שחיטת בכור כשר וכאשר בכור תם שנמצא כר' טריפה שיאותו הכהנים בעורו והבשר כטריפה שלא התירה שחיטה כך בכור בעל מום שהתירתו תורה בשחיטה כדכתיב תזבח ואכלת כשנמצא טריפה העור מותר והבשר בקבורה. וכך קבלתי מפי' רש"י שלא התיר ר"ע אלא עורו. הלכך לא קשיא דר"ע אדר"ע שחמור בעל מום טריפה דלא מהני ביה שחיטה שבכור בעל מום כשר. ואמר ר' יוחנן התם בזבחים הלכה כר"ע. ואשר לא הבאתי ראיה שהבשר אסור כדגרסינן התם והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה ועור בשריפה משום דההוא גר' ליתא משום דקשיא אהלכתא דפסיק ר' יוחנן כר' עקיבא והכי גריס רש"י והלכתא כדברי חכמים ולא יותר. פי' דקיימו אקדשים שבמקדש אדר' חנינא סגן הכהנים דאמר מימי לא ראית עור יוצא לבית השריפה אבל אבכור בעל מום שדבר בו ר"ע לא קאי והלכתא כחכמים. ע"כ לשון גרסת הרב.
והשתא אסיקנא דפסקינן כרבנן לענין קדשי מקדש שאירע בהם פסול לאחר שחיטה שהעור בשריפה ובטריפה בבכור בעל מום כר' עקיבא שהבשר בקבורה וייאותו הכהנים בעורו אעפ"י שר"ע מקדשי מקדש למד מדברי ר' חנינא סגן הכהנים שנראה לתלמוד שאין להחמיר בבכור בעל מום לאסור עורו כעורות קדשי מקדש אבל בשרו ד"ה שייאותו שנינו אבל בשרו לא שיש חלוק בין בשרו לעורו כאשר הסברתי מפי' המקרא. סברות אלו מקצתו למדתי מר' שמואל בן אחי ז"ל מ"כ. ואם הבכור בעל מום שראוי לישחט במומו אינו יכול לשוחטו אלא על פי ג' ישראלים שיאמרו יכל להשחט. דתנן בבכורות פ' כל פסולי (ל"ו ב') בכור שנסמית עינו ונקטעה ידו או רגלו הרי זה ישחט ע"פ ג' בני הכנסת פי' שאינם מומחים. ואמרינן בגמרא ר' שמלאי וריב"ל תרווייהו משום ר' יהודא נשיאה אמרו התרת בכור בחו"ל על פי' ג' בני הכנסת ואמר רבא ובמומין מובהקין. ודוקא במקום שאין חכם בעיר אבל במקום שיש חכם בעיר צריך חכם. דאמר ר' חייא אמר רב ג' מתירין הבכור במקום שאין מומחה הא במקום מומחה צריך (מומחה) פי' מומחה בקי במומין. ותנן בפרק [ר"ע] עד כמה (כ"ח א') ישראל ששחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו ר' יהודא מתיר ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמרינן בגמרא דאסר ר"מ אפילו במומין שאינן עשויין להשתנות לאחר מיתה וגזרינן אטו מומין שעשויין להשתנות אחר מיתה וקנסה קניס וקימ"לן כר' מאיר בגזרותיו בפ' אע"פ (נ"ז א') ויש לומר אחרי דקנסא הוי לא קנסינן בחוץ לארץ דאין דנין דיני קנסות שלא בארץ ישראל, ועוד יש לומר דאין הלכה כר' מאיר בהא שכתב ר' יהודאי גאון בה"ג אההוא דתניא ביבמות (ל"ו ב') לא ישא מעוברת חבירו ומיניקה חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אל יוציא וכשהגיע זמנו לכנוס יכנוס והלכה כרבנן ולא תימא הלכה כר"מ ואי קשיא הא קימ"ל הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ (בגזירותיו) אבל לא בקנסא ע"כ לשון הגאון הלכתא במומין הקבועין שאינן עשוים להשתנות לאחר מיתה אם שחט בדיעבד לא אסרינן לבהמה לאכול, לכתחלה לא ישחוט אלא על פי בקי אם ישנו בעיר. ואם אינו על פי שלשה מבני הכנסת: ותנן (בכורות כ"ו ב') עד כמה ישראלים חייבים להטפל בבכור (ב)בהמה דקה למ"ד יום ובגסה חמשים יום ואם אמר הכהן בתוך הזמן תנהו לי לא יתן לו ואם היה בעל מום ואמר לו תנהו שאוכלנו או תמים בשעת המקדש ואמר תנהו לי שאקריבנו מותר ותנן הבכור נאכל [כל שנה ושנה בין שור] בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. ונראה דבעל מום אסמכתא בעלמא. הוא דהא קרא לא איירי אלא בתם. ותניא בפרק עד כמה (בכורות כ"ח א') [עד במה] בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם. פי' שלא נולד בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. פי' שהרי אינו יכול להקריבו ומשנראה להראותו לחכם נולד בו בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד אפילו שעה אחת אבל מפני השב אבידה לבעלים רשאי לקיימו כל למ"ד יום.
אמר ר' אלעזר בכור נותנין לו משעה שנולד בו מום למדנו יזהר אדם בבכור שנולד בו מום שיתננו לכהן בתוך למ"ד יום ויאכלנו כהן קודם שנתו ואם לאחר שנתו נולד בו מום לא ישהנו יותר מל' יום. ואם בסוף שנתו נולד המום משלימין לו למ"ד יום לאחר שנתו. ותנן בפ' כל פסולי (ל"ה א') כל מומין הראויין לבא בידי אדם רועים ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים רשב"ג נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו וקיימא לן כרשב"ג בכל מקום ששנה במשנתו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אע"ג דבמפקיד (ב"מ ל"ח ב') אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ובסנהדרין בפ' ב' איתא דלית הא כללא סוגיא דתלמודא אתיא הכי בכל מקום ששנה וכו':