ספר יראים/קד

סימן קד (שפו)
הקדש. כתוב בפ' ויקרא נפש בי תמעל. מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'. ותניא בת"כ ומייתינן לה במעילה בפ' הנהנה (י"ח ב') נאמר כאן וחטאה ונאמר להלן בתרומה ולא תשאו עליו חטא, מה להלן פגם ונהנה אף כאן פגם ונהנה. ותניא אין לי אלא אוכל ונהנה, אכילתו ואכילת חברו, הנאתו והנאת חברו מנין שמצטרפין זה עם זה. פי' שבשניהם יש שוה פרוטה תלמוד לומר תמעל מעל שאין הנאה חשובה פחות משוה פרוטה. ותניא קדשים קדשים המיוחדים לשם, מנין לרבות קדשי בדק הבית למעילה ת"ל קדשי ה' ריבה. אין לי אלא שהקדיש דברים הראוים למזבח הראוים לבדק הבית למזבח למזבח לבדק שאינם ראוים זה לזה כגון ציר דגים וחגבים מנין ת"ל קדשי ה' ריבה. וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפלה לדרשה שגם זה הקדש. כדתניא במגלה פ' אחרון בתי כנסיות אין נוהגין (בהן) קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ישנים בהן אין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים. כללא דמילתא. אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה. (מגילה כ"ו ב') רבינא הוה ליה תלא דבי כנשתא בארעיה, בעי למזרעא. אתא לקמיה דרב אשי (א"ל מהו) למיזרעיה, א"ל זיל זבנא משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה. ואמר רבא האי בי כנשתא חלופא וזיבונא שרי אוגורי ומשכוני אסיר, מ"ט בקדושתיה קיימי וקא מישתמשי ביה, בקדושה. לבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי אוזפינהו אסור. הלכך צריך אדם שלא יהנה מאבני ב"ה בלא דמים ולא מעציו ולא מעפרו. הלכך אסור ליהנות מעפר חומות ביהכנ"ס לחפות דרכים וסטרטאות דכל דבר הקדש בקדושתיה קיימי אם לא נתחלל על ידי מעות או שאר מטלטלים או על ידי מעילה ששינה או נהנה ממנו שהוא בר מעילה באותו ענין שנתחייב עליו קרבן מעילה אדם שהוא בר מעילה שאז יצא מקדושתו, כדאמרינן (מעילה י"ט ב') אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד. והכי אמרינן בפסחים פ' כל שעה (פסחים כ"ז ב') פת שאפאו בעצי הקדש הפת אסורה ואפילו לרבנן דשרו בערלה משום חומר הקדש דאפילו באלף לא בטל. ומקשינן הלא מעל המסיק ויצא לחולין ומוקמינן באותו ענין דלית ביה מעילה והתנן כל הנשרפין אפרן [נר' לי] מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור. ומוקמינן שנפלה דליקה מאיליה. והוא הדין דמצי לאוקמיה כגון ששרפן גוי דלאו בר מעילה הוא, מ"מ שנינו אפר הקדש אסור הלכך אם לקח גוי טיט או עפר מחומת בית הכנסת וחפה בהן דרכים או סרטאות שלא יהגה ישראל מהו אלא ע"י הלול, ואפילו שוה מנה יכול לחללו על שוה פרוטה לכתחלה כדי שלא יבא לידי מכשול. ותניא תשמישי קדושה נגנזין תשמישי מצוד, נזרקין, ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקומי ס"ת ומזוזות ותיק של ס"ת ונרתק של תפילין ורצועותיהן. תניא (ע"ז י"ג א') אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו ומותר להנות מהן ע"י חלול והדמים ישליך לים המלח כדאמרינן בערכין בפ' המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג (כ"ט א') ההוא גברא דאחרמינהו לניכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודא א"ל זיל שקיל ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדי לנהרא ולישתרו לך, אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן כשמואל, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחיללו בדיעבד לכתחלה מי אמר הני מילי בזמן שבית המקדש קיים ומשום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפילו לכתחלה. אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא. הלכך הא דתני ירקבו היכא דלא חילל : ורבותי פירשו לי הא דתניא ירקבו במטלטלין שאיפשר לאבדם והא דשרי רב יהודא בחלול הקדש בקרקעות שאי אפשר לאבדם ואתו בהן לידי תקלה: אבל הקדיש מטלטלים ועבר על דתניא אין מקדישין קנסינן ליה לאבדם. ונראה דבריהם מדברי: