ספר יראים/ע
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן ע (קלד)
שרץ הארץ. הזהירה תורה בפ' שמיני דכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ותניא בת"כ ומייתי לה בשלהי אלו טרפות (ס"ז ב') הולך על גחון זה נחש, כל לרבות את השלשול ואת הדומה לדומה. הולך על ארבע זה עקרב כל לרבות את החפושית ואת הדומה לדומה. מרבה רגלים זה הגדיל כל לרבות את הדומה [לדומה] ואת הדומה לדומה (וכתיב) אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ הרומש על הארץ שקץ הוא לא יאכל וכתיב ולא תטמאו בהם וכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש לאוין. והיינו דאמרינן במכות (ט"ז ב') א"ל אביי אכל נמלה לוקה חמש.
ויש לשאול. היכי קאמר אביי דלקי והא איכא בהני לאוין דהוי לאו שבכללות שכולל שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ. ואביי גופיה אמר בפסחים בפ' כל שעה (פסחים מ"א ב') ובב"מ בהמקבל (קט"ו ב') ובנזיר פ' ג' מינן (ל"ח, ב'), שאין לוקין על לאו שבכללות. ונראה לתרץ כיון שייחד לאו על איסור זה בלאו אחד לוקין על כל אזהרותיו אפילו יהיה הלאו לאו שבכללות שטעם שאנו למדין מלאו דחסמא שלא ללקות על שום לאו אלא א"כ מייחד כלאו דחסמא סברא הוא שכיון שלא ייחד לו היוצר לאו יש לומר לא הקפיד עליו כשאר לאוין, לפיכך הוציאו בכלל וכיון שייחד לו לאו במקום אחר אין לומר שכללו בשביל שלא הקפיד עליו שהר הקפיד עליו במקום אחר ולפי שפטור לאו שבכללות תלוי בטעם שפרשתי לפיכך יש לאו שבכללות דברי הכל פטור כגון לא תאכלו על הדם בסנהדרין פ"ד מיתות (ס"ג א') ולא יאכל כי קדש הם בפסחים פר' בל שעה (כ"ד א') ויש לאו שבכללות דברי הכל חייב במקום שייחד עליו במקום (אחר) כדפרישית. ובמקום דמייתרי קראי כתיב כל חלב שור וכשב וגו' לא תאכלו, ולא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירשך וגו' דאמרינן בכריתות (ד') דלקי עלייהו משום דמייתרי קראי והתם מפרש יתירא דידהו וכגון לא יחבול רחיים ורכב, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל בפסחים ובב"מ בפ' המקבל ובנזיר דבין אליבא דרבא ובין לאביי לקי אכל פרטי ופרטי, וטעם משום דמייתרי. ואינו מפורש הטעם בתלמוד. אבל צריכין אנו לומר משום דמייתרי
והריני מסביר היך מייתרי . ברחיים ורכב היה לו לכתב לא יחבול נפש דהוו בכללו רחים ורכב. בזג וחרצן כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין והוי חרצן וזג בכללו, ואע"ג דדרשינן ליה בנזיר (ל"ד ב') לפרט וכלל, הוי מצי למכתב חרצן בלא זג וזג בלא חרצן. נא ומבושל מייתרי, שהרי כתיב כי אם צלי אש אי נמי חילוק מלקיותיו שאכל וענינים וסוגיא דתלמודא כר' יהושע דאמרינן בכריתות לא מחלקין. וההיא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו דאמרינן דלקי במנחות בכל המנחות (נ"ח ב') יש לומר דמייתרי כל להכי לוקין, ובמקום שכולל בלאו אחד שני איסורים ואותו לאו כתב אצל פרטות דלקי בהו אבל חד וחד כגון עירובי שאור ודבש במנחות. וכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג בנזיר, בזה נחלקו אביי ורבא, לאביי לא לקי מידי דהוי אלאו דלא תאכלו על הדם ולרבא לקי, דכיון שנכתב אצל פרטיות שריבה בהן מלקיות נתרבה גם למלקות, וכמקום שאינו בלשון לאו והוא נכתב אצל הפרטיות שמתרבה בהן מלקיות, כגון (כי) אם צלי אש [ראשו], וכגון כי נפש הוא חובל, דלא משמע לאו אלא מכלל עשה דברי הכל לא לקי אלא א"כ מייתרי קראי, ונחלקו בב"מ אביי ורבא אי מייתרי אם לא. ובמקום שלאו כתוב בין שני הפרטות כגון ואשה לא תתנו מהם דדרשינן מיניה בתמורה (ו' ב') כלו ומקצתו לא דתנן אשה לא תתנו מהם, נחלקו בזה אביי ורבא, אביי אמר לא לקי דהוי לאו שבכללות ורבא סבר כיון שנתן הלאו באמצע להלקות על כל אחת ואחת כתבו באמצע:
בשלהי פרק אלו טריפות (חולין ס"ז א') אמרינן: לא לישפי אינש שברא בצבתא בליליא, מאי טעמא דלמא פריש לעיל מצבתא והדר נפיל (לכסא) וקרינא ביה השרץ השורץ על הארץ. אי הכי אפילו בחבית נמי פריש לדופני הכלי. התם היינו רביתייהו ומנא תימרא דתניא וכו'. אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ קרינא ביה. לימא מסייעי ליה, תני הדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת הייתושין שבכליסין ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך לכל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ושבעקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירי הא דאיתלע באיביה הא דלא איתלע באיביה. לא אידי ואידי באיביה הא דאיתלע פירא הא דאיתלע אילנא, דיקא נמי דקתני שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שמע מינה:
יש מרבותי פוסקים בשמואל דקאים אמימר בשיטתיה, דאמר אמימר בההיא פירקא גופיה (נ"ח ב') הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין כדרב הונא דאמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש אלמא רב הונא ואמימר בשמואל סבירי להו. ורבינו יעקב זצ"ל למדנו דלית הלכתא כשמואל, דדייק תלמודא "דיקא נמי", אלמא הכי הלכתא דלא מיתסרי אלא בעיקרי זיתים וגפגים ופירא גופא שרי, רק שלא יהיה הפרי נקוב אבל אם הפרי נקוב יש לחוש שמא יצא לחוץ והוי שרץ השורץ על הארץ, דאפילו פירש לגג תמרה מיבעיא לן (ס"ז ב') ונשאר בתיק"ו וקטנית שקורין בש בלע"ז, תולעים שבשומר שהיא קליפה חיצונה אסורים אף לדברי רבינו יעקב זצ"ל, דכיון שסופו להקשות הוי בעקרי זיתים וגפנים :
בברכות בכיצד מברכין (ל"ו א') קורא, רב יהודא אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו כיון דסופו להקשות לאו פרי הוא ומסקינן התם הלכתא כשמואל, הלכך המבשל קטניות בקליפותיהן ותולעין בתוכן האוכלם בלאו, דשרץ הארץ נקרא כל דבר נמוך ודרכו להשריץ שרצים, כדכתיב ובני ישראל פרו וישרצו:
סימן ע (קלד)
שרץ הארץ. הזהירה תורה בפ' שמיני דכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ותניא בת"כ ומייתי לה בשלהי אלו טרפות (ס"ז ב') הולך על גחון זה נחש, כל לרבות את השלשול ואת הדומה לדומה. הולך על ארבע זה עקרב כל לרבות את החפושית ואת הדומה לדומה. מרבה רגלים זה הגדיל כל לרבות את הדומה [לדומה] ואת הדומה לדומה (וכתיב) אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ הרומש על הארץ שקץ הוא לא יאכל וכתיב ולא תטמאו בהם וכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש לאוין. והיינו דאמרינן במכות (ט"ז ב') א"ל אביי אכל נמלה לוקה חמש.
ויש לשאול. היכי קאמר אביי דלקי והא איכא בהני לאוין דהוי לאו שבכללות שכולל שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ. ואביי גופיה אמר בפסחים בפ' כל שעה (פסחים מ"א ב') ובב"מ בהמקבל (קט"ו ב') ובנזיר פ' ג' מינן (ל"ח, ב'), שאין לוקין על לאו שבכללות. ונראה לתרץ כיון שייחד לאו על איסור זה בלאו אחד לוקין על כל אזהרותיו אפילו יהיה הלאו לאו שבכללות שטעם שאנו למדין מלאו דחסמא שלא ללקות על שום לאו אלא א"כ מייחד כלאו דחסמא סברא הוא שכיון שלא ייחד לו היוצר לאו יש לומר לא הקפיד עליו כשאר לאוין, לפיכך הוציאו בכלל וכיון שייחד לו לאו במקום אחר אין לומר שכללו בשביל שלא הקפיד עליו שהר הקפיד עליו במקום אחר ולפי שפטור לאו שבכללות תלוי בטעם שפרשתי לפיכך יש לאו שבכללות דברי הכל פטור כגון לא תאכלו על הדם בסנהדרין פ"ד מיתות (ס"ג א') ולא יאכל כי קדש הם בפסחים פר' בל שעה (כ"ד א') ויש לאו שבכללות דברי הכל חייב במקום שייחד עליו במקום (אחר) כדפרישית. ובמקום דמייתרי קראי כתיב כל חלב שור וכשב וגו' לא תאכלו, ולא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירשך וגו' דאמרינן בכריתות (ד') דלקי עלייהו משום דמייתרי קראי והתם מפרש יתירא דידהו וכגון לא יחבול רחיים ורכב, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל בפסחים ובב"מ בפ' המקבל ובנזיר דבין אליבא דרבא ובין לאביי לקי אכל פרטי ופרטי, וטעם משום דמייתרי. ואינו מפורש הטעם בתלמוד. אבל צריכין אנו לומר משום דמייתרי
והריני מסביר היך מייתרי . ברחיים ורכב היה לו לכתב לא יחבול נפש דהוו בכללו רחים ורכב. בזג וחרצן כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין והוי חרצן וזג בכללו, ואע"ג דדרשינן ליה בנזיר (ל"ד ב') לפרט וכלל, הוי מצי למכתב חרצן בלא זג וזג בלא חרצן. נא ומבושל מייתרי, שהרי כתיב כי אם צלי אש אי נמי חילוק מלקיותיו שאכל וענינים וסוגיא דתלמודא כר' יהושע דאמרינן בכריתות לא מחלקין. וההיא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו דאמרינן דלקי במנחות בכל המנחות (נ"ח ב') יש לומר דמייתרי כל להכי לוקין, ובמקום שכולל בלאו אחד שני איסורים ואותו לאו כתב אצל פרטות דלקי בהו אבל חד וחד כגון עירובי שאור ודבש במנחות. וכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג בנזיר, בזה נחלקו אביי ורבא, לאביי לא לקי מידי דהוי אלאו דלא תאכלו על הדם ולרבא לקי, דכיון שנכתב אצל פרטיות שריבה בהן מלקיות נתרבה גם למלקות, וכמקום שאינו בלשון לאו והוא נכתב אצל הפרטיות שמתרבה בהן מלקיות, כגון (כי) אם צלי אש [ראשו], וכגון כי נפש הוא חובל, דלא משמע לאו אלא מכלל עשה דברי הכל לא לקי אלא א"כ מייתרי קראי, ונחלקו בב"מ אביי ורבא אי מייתרי אם לא. ובמקום שלאו כתוב בין שני הפרטות כגון ואשה לא תתנו מהם דדרשינן מיניה בתמורה (ו' ב') כלו ומקצתו לא דתנן אשה לא תתנו מהם, נחלקו בזה אביי ורבא, אביי אמר לא לקי דהוי לאו שבכללות ורבא סבר כיון שנתן הלאו באמצע להלקות על כל אחת ואחת כתבו באמצע:
בשלהי פרק אלו טריפות (חולין ס"ז א') אמרינן: לא לישפי אינש שברא בצבתא בליליא, מאי טעמא דלמא פריש לעיל מצבתא והדר נפיל (לכסא) וקרינא ביה השרץ השורץ על הארץ. אי הכי אפילו בחבית נמי פריש לדופני הכלי. התם היינו רביתייהו ומנא תימרא דתניא וכו'. אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ קרינא ביה. לימא מסייעי ליה, תני הדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת הייתושין שבכליסין ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך לכל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ושבעקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירי הא דאיתלע באיביה הא דלא איתלע באיביה. לא אידי ואידי באיביה הא דאיתלע פירא הא דאיתלע אילנא, דיקא נמי דקתני שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שמע מינה:
יש מרבותי פוסקים בשמואל דקאים אמימר בשיטתיה, דאמר אמימר בההיא פירקא גופיה (נ"ח ב') הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין כדרב הונא דאמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש אלמא רב הונא ואמימר בשמואל סבירי להו. ורבינו יעקב זצ"ל למדנו דלית הלכתא כשמואל, דדייק תלמודא "דיקא נמי", אלמא הכי הלכתא דלא מיתסרי אלא בעיקרי זיתים וגפגים ופירא גופא שרי, רק שלא יהיה הפרי נקוב אבל אם הפרי נקוב יש לחוש שמא יצא לחוץ והוי שרץ השורץ על הארץ, דאפילו פירש לגג תמרה מיבעיא לן (ס"ז ב') ונשאר בתיק"ו וקטנית שקורין בש בלע"ז, תולעים שבשומר שהיא קליפה חיצונה אסורים אף לדברי רבינו יעקב זצ"ל, דכיון שסופו להקשות הוי בעקרי זיתים וגפנים :
בברכות בכיצד מברכין (ל"ו א') קורא, רב יהודא אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו כיון דסופו להקשות לאו פרי הוא ומסקינן התם הלכתא כשמואל, הלכך המבשל קטניות בקליפותיהן ותולעין בתוכן האוכלם בלאו, דשרץ הארץ נקרא כל דבר נמוך ודרכו להשריץ שרצים, כדכתיב ובני ישראל פרו וישרצו: