סימן נב (קו)
האוכל חמץ בפסח. הזהיר הב"ה בפ' בא אל פרעה כי ביד (חזקה) הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. ועונש בפרשה העליונה. שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם בי כל אוכל מחמצת וגו'. וחמץ נקרא משנבקעה העיסה ונתערבו סדקי העיסה זה בזה, כדתנן באלו עוברין (מ"ח ב') סדוק ישָרף והאוכלו חייב כרת. ואיזהו סידוק, כל שנתערבו סדקיו זה בזה. ושאור כקרני חגבים פלוגתא דר' יהודא ור' מאיר, דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור, סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת. איזהו שאור בקרני חגבים סידוק בל שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי ר"י וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. אלא איזהו שאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. מי שאינו בקי באלו הסימנים, שנינן באלו עוברין (מ"ו א') בצק החרש אם יש כיוצא בה שהחמיץ [בה] הרי זה אסור, וכמה כיוצא בה. פי' ריש לקיש שהניחו מלעסוק בה כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא והיינו מיל. ושעור זה בבית שאין בו אש או יתרון שאר חמימות אך מקום בינוני; אבל אם יש בו חמימות או מחמת אש או מחמת דברים אחרים לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ, וצריך לתת לֵב לפי הענין: אסר אביי (מ' א') האי חצבא דאבישנא שיחפא שרי זקפא אסור, ורבא אמר זיקפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין והלכתא כרבא. פירש"י ז"ל, אין מחמיצין להתחייב עליו כרת אבל חמץ נוקשא הוי וקאי בלאו. וראיה לו מדתניא במנחות בפ' בל המנחות (נ"ד א') תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה והמצה הרי זה אסורה, ומסקינן אפילו תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשא מיהא הוי. ורבי יעקב ז"ל פירש, דמי פירות אין מחמיצין היתר גמור הם, וראיה מביא מכאן דאמרינן זקפא שרי. ואמרינן תו בפ' כל שעה (פסחים ל"ט ב') אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי ומסקינן במשחא ומילחא משום דמי פירות הוו ואין מחמיצין וההוא מיירי בשיש מים עם מי תפוח כדקתני שנתנן לתוך העיסה אלמא מעיקרא נמי עיסה הויא (ונילושה במים קודם) וביון דמים עמם ממהרים להחמיץ יותר ממים לבדם. והא דלא הוו חמץ אלא נוקשא כדקתני התם דקסבר אין מחמיצין בתפוחים. ההיא ראיה דוות קא שרי יכולני לדחות דהתם מיירי ששמרו ועסק בו שלא יחמיץ ובמיא מילחא ומשחא (נכתב בצד הגליון. עמהם הוא דאסור ואינו יכול להשמר דממהר להחמיץ בתערובות מֵי פירות מים ובעי הא משחא ומילחא) בלא מים הא במיא ומלחא וגם משחא עמם לא הוצרך להזכיר משחא שכבר הזכירו למעלה בסמוך. ותדע דבשומרו ומתעסק בו מיירי מדאיצטריך למימר דאסיר וותקא במיא ומלחא ואי בלאו שומרו פשיטא. ואין חימוץ בלא ה' מינין כדתנן בפ' כל שעה (פסחים ל"ה א') אלו דברים שאדם אוכל ויוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטים ובכוסמים ובשבולת שועל ושיפון, וטעמא מפרש בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אלמא הני באין לידי חימוץ אבל מיני אחרינא לא ואפילו איסור דרבנן ליכא בשאר מינין, דאמרינן בשלהי ערבי פסחים (קי"ד ב') מאי ב' תבשילין סילקא וארוזא ואמרינן ש"מ לית [דתני] דחש להא דר' יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא אלמא לכתחלה שרי: תולדות החמץ. שאור שהכסיפו פניו כדתנן (שאור) ישרף והאוכלו פטור, איזהו שאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. וכשם שיש תולדה לחמץ כך יש תולדה לזמן איסור החמץ בי"ד בניסן מתחלת ה' עד סוף ו', כדתנן בפסחים פ"א (י"א ב') ר"י אומר אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין בתחלת שש. אבל תחלת שבע ולמעלה אסור מן התורה. וטעמא מפרש התם שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ואמרינן לרבות ארבע עשר. ומקשינן ואימא מצפרא ומשנין אך חלק. ולרבות לילי חמשה עשר לא איצטריך דכתיב בערב תאכלו מצות, ואיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכו' הכי איתא בפסחים פ"א (ד' ב'): יש לשאול. דהיקש דהשבתת שאור לאכילת חמץ איתא לר' מאיר ולר"י בפ' כל שעה דהדר רב אחא בר יעקב ממה שאמר לר' יהודא דילפינן שאור לאכילה משאור שאינו נראה לו ג"ש אותו כלל. ויש לתרץ דניהי דליתא לענין היתר של אחרים אתה רואה אבל לענין זמן ושיעור איתא. וטעמא מאי לא ילפינן אלא לענין במקרא, זמן, ושעור, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ בזמן משתעי קרא, שיעור, דכתיב לא יראה לך שאור לא יראה לך חמץ, בשיעורא משתעי קרא מדר' זירא דאמר ר' זירא פתח הכתוב וכו' הלכך לענין שיעור אמרינן בפ"א דביצה (ז' ב') דילפי ב"ה ביעור מאכילה אבל לענין שאר דברים לא, הילכך לא קשיא מבית הלל לרב אחא דהדר ביה: וכענין זה אשכחינן בשבת בפ' במה מדליקין (שבת כ"ח א') דמהדר תלמודא מנא לן דעור בהמה טמאה מטמאה באהל המת ובעו למילף משרצים במה מצינו ואיפריך ליה וקשיא לן מסברא דנפשיה אמאי לא ילפינן בג"ש מבגד ועור האמור במת ובשרץ, כדילפינן בבמה אשה יוצאה (ס"ד א') לענין טוי ואריג ובב"ק לענין מפץ בפ' כיצד (כ"ה ב') והוצרכנו לתרץ דלא ילפינן ג"ש אלא לענין האמור באותו מקרא של בגד ועור במת בפרשת מדין, וההוא לאו בטומאות אהל מיידי, הלכך בעי מנלן הכי נמי לא שנא: ואסור למיכל מצה שנלושה בחמרא או בדובשא או במשחא עם המים משום דמחמצא טפי בתערובות מי פירות ומים, הלכך אפילו בעודה מצה אסורה, כדתניא (ל"ו א') אין לשין את העיסה ביין. ושמן ודבש ואם לש רשב"ג אומר ישרף וח"א יאפה ויאכל מיד. ואמרינן בסיפא אע"פי שאין לשין בו מקטפין (בו) אתאן לת"ק וה"א את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ומדבריהם למדנו דקמו להו רבנן דסיפא ור"ג בחדא שיטתא וישרף מיד ש"מ הלכתא כוותיה השתא נמי קטופי לא מקטפינן כ"ש דלא לשינן בהו וישרף מיד: ראיתי בהלכות גדולות של רי"ה ז"ל. ואסור למילש אלא במים דביתו מ"ט כמה דלא בייתי חיימי ומחמעי להו לעיסה, דאמר רב יהודא (מ"ב א') אשה לא תלוש אלא במים שֶלָנוּ הלילה ולא בחמה ולא בחמים ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המולייר ולא תגביה ידיה מן הפת עד שתגמור. וכתב רי"ה ז"ל דהיכא דעברה ולשה בהמה דאסור למיכל מההוא לחמא דאיבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא שרי רב אשי אסר והלכתא כרב אשי. ואכולהו קאי ואפילו אמים שלנו כיון דעברה, פי' הזידה ולשה, אבל היכא דאישתלי לא מיתסר ולכתחלה לשין בהן היכא דלא אפשר, כדאמרי' בשלהי פרק כל שעה. דרש רב מתנא בפפוניא, אין לשין אלא במים שלנו. למחר אייתי כולי עלמא חצבייהו לגביה ולא מצינו שהתענו מלאכול פירש"י טעם מים שלנו, לפי שהחמה מהלכת ביומי ניסן שהוא עדין מימות הגשמים בשיפולי רקיע ומעיינות רותחות, ולפי טעמו השואבין בבקר ומשהין עד הערב מותר. ומההיא דפפוניא אין ראיה מעתה, אך נראה לי הטעם לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים [תחת] בלילה תחת הרקיע דחכמי אומות העולם אומרים בפ' מי שהיה טמא (פסחים צ"ד ב') ואמר ר' נראין דבריהן, הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר. ולפי זה הטעם שאבו בתחלת הלילה מותרות מיד, ולפי טעם זה אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה: וכי מכשר להו למאני דפסחא מגעילן ברותחין בחמין כיון דהיתרא בלע שבשעת בליעת היתר שרי בחמין, דקימ"ל בשלחי ע"ז (ע"ו א') ואמר כל מילתא דהתירא בלע אע"ג דכי פליט איסורא פליט אע"ג דתשמישן באור סגי ליה בחמין. ויש לשאול ולהקשות דרב אשי אדרב אשי. דבשלהי ע"ז אמר רב אשי כל מילתא דהיתירא בלע אפילו תשמישו באור מגעילו ברותחין, ובפסחים פרק כל שעה (פסחים ל' ב') אמרינן א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא חיכי עבדינן להו א"ל קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא. ונ"ל דהתם הכי פי' והלכך כולו ברותחין ובכלי ראשון מדברי רב אשי הם. והכי קאמר רב אשי אני עושה קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא מי' אינו צריך, דהלכתא כולו ברותחין ובכלי ראשון, דאזילנא לטעמיה שאמרתי בע"ז, דכיון דהיתירא בלע אפילו תשמישו באור סגי ליה ברותחין. וכי האי פירושא צריכין אנו לפרש במסכת יבמות פ' מצות חליצה (יבמות ק"ה ב') דאמרינן התם א"ר אמי מדברי רבי' נלמוד קטנה חולצת [שהיא] כפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות. פי' הלכתא מדברי רבא הם וכך אמר רבא אעפ"י שאמרתי לעונת נדרים אין הלכה כן אלא עד שתביא (שתי) שערות. דאי לא מפרש הכי קשיא דרבא אדרבא, דאמר רבא בנדה פ' יוצא דופן קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת ואינה חולצת וי"ב שנה הויא עונת נדרים, כדתנן התם ובודקין כל י"ב שנה אלא ש"מ נמי דהלכתא דיבמות מדברי רבא הם, וש"מ דהדר רבא ממה שאמר בגיטין בפ' התקבל (גיטין ס"ה א') הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ותו לא מידי: ודין גיעול בחמין ובכל איסורין שבתורה נבלע האיסור בבלי מקצתו אינו צריך הגעלה אלא במקום בליעתו חוץ מבליעת קדשים, כדאמרינן בזבחים בסוף דם חטאת (זבחים צ"ו ב') אותה פרט לתרומה. אמר אביי לכדמר דאמר מר גבי קדשים וטורק ושוטף במים במים ולא ביין ולא במזוג הא אפילו ביין ובמזוג. רבא אמר לא צריכא אלא לכדתניא בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בל הכלי. עולא אמר לא נצרכה אלא לכדתנן מריקה ושטיפה בצונן והגעלה בחמין הא תרומה בחמין גרידא, הא ניחא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן אלא למאן דאמר מריקה בחמין מאי איכא למימר שטיפה יתירתא פי' לאחר הגעלת המין שוטפו בצונן בקדשים בתרומה לא צריך. ואמרינן נמי בשלהי ע"ז (ע"ו ב') מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, למדנו פליטתו דרך בליעתו ובל האמוראים בזבחים לא פליגי אלא מר מפרש לאותה (פרט לתרומה) הכי ומר מפרש לאותה [פרט לתרומה] הכי והכל אמת והלכה: ואי מגעיל לאיסור בשעת איסורו צריך להכשיר כל כלי וכלי לבדו, דאי לאו הכי אין להם הכשר דמאי דפליט האי פליט האי אבל פליטת עצמו אינו חוזר ובולע בעודו רותח, דמסקינן בחולין בפ' כל הבשר (חולין ק"ח ב') דמאי דנפל בתוך יורה מבלע בלע מפלט לא פליט הנבלע באותה רתיחה, וכי היכי דלא פליט הנבלע באותה רתיחה הכי נמי לא בלע הנפלט באותה רתיחה דקימא לן כבולעו כך פולטו וכפולטו בך בולעו. והרוצה להכשיר כלים הרבה ביחד ישהם [עד] עד יעבור יום ולילה או מעת לעת לתשמישן, דכיון שטעמו פגום אינו יכול לאסור. ואע"ג דקדירה שאינה בת יומה אמרינן בשלהי ע"ז לכתחלה לא, הני מילי לאכול המתבשל בהם, אבל הכא דמי הגעלה נשפכות אפילו לכתחלה נמי עד שיגעילם בזמן היתר קודם שעה חמישית לי"ד, אבל לאחר (זמן) איסורן אין פגימתן מותרת, דהא דקימל"ן בע"ז (ס"ח ב') נותן טעם לפגם מותר ה"מ באיסורין שאין באסורן בכל שהוא אבל חמץ בפסח שאיסורו בכל שהוא לא אלמא לאו בטעמא תליא מילתא ונותן טעם לפגם אסור: וראיה לך מדאמרינן בכל שעה (ל' א') אמר רב קדירות בפסח ישברו, ואמאי לישהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן, דלמא אתי למיעבד בהו במינן, פי' ובמינן אמרינן נמי דאסור בכל שהוא. וטעם זה שבקדירות פגום הוא שהרי שהה ח' ימים, וכרב קימל"ן דאמר חמץ בזמנו במינו בכל שהוא, דאמר רב הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ופי' רי"ה ז"ל, מדלא יהיב שיעורא למילתיה ש"מ במשהו כרב, ומדבריו למדנו דלא גרסינן במשהו כרב, דאיהו הוה דייק ליה הכי, וחמץ שאסור בכל שהוא בדבר לח ומתערב אבל ביבש כגון שנמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ורבוי החמץ ודיו: ומפי רבינו יעקב ז"ל שמעתי שחולק על רב יהודאי גאון ז"ל ואומר שחמץ בפסח בששים כשאר איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו, ואעפ"י כן יש לחוש לדברי הגאון, הלכך אי מכשר למאני קודם ד' שהוא שעת היתר והקדרות שהוא מגעיל אם אינן בני יומן יכול להגעיל כמה כלים ביחד שהרי בשעת היתר דבר פגום אינו יכול לאסור:



סימן נב (קו)
האוכל חמץ בפסח. הזהיר הב"ה בפ' בא אל פרעה כי ביד (חזקה) הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. ועונש בפרשה העליונה. שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם בי כל אוכל מחמצת וגו'. וחמץ נקרא משנבקעה העיסה ונתערבו סדקי העיסה זה בזה, כדתנן באלו עוברין (מ"ח ב') סדוק ישָרף והאוכלו חייב כרת. ואיזהו סידוק, כל שנתערבו סדקיו זה בזה. ושאור כקרני חגבים פלוגתא דר' יהודא ור' מאיר, דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור, סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת. איזהו שאור בקרני חגבים סידוק בל שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי ר"י וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. אלא איזהו שאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. מי שאינו בקי באלו הסימנים, שנינן באלו עוברין (מ"ו א') בצק החרש אם יש כיוצא בה שהחמיץ [בה] הרי זה אסור, וכמה כיוצא בה. פי' ריש לקיש שהניחו מלעסוק בה כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא והיינו מיל. ושעור זה בבית שאין בו אש או יתרון שאר חמימות אך מקום בינוני; אבל אם יש בו חמימות או מחמת אש או מחמת דברים אחרים לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ, וצריך לתת לֵב לפי הענין: אסר אביי (מ' א') האי חצבא דאבישנא שיחפא שרי זקפא אסור, ורבא אמר זיקפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין והלכתא כרבא. פירש"י ז"ל, אין מחמיצין להתחייב עליו כרת אבל חמץ נוקשא הוי וקאי בלאו. וראיה לו מדתניא במנחות בפ' בל המנחות (נ"ד א') תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה והמצה הרי זה אסורה, ומסקינן אפילו תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשא מיהא הוי. ורבי יעקב ז"ל פירש, דמי פירות אין מחמיצין היתר גמור הם, וראיה מביא מכאן דאמרינן זקפא שרי. ואמרינן תו בפ' כל שעה (פסחים ל"ט ב') אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי ומסקינן במשחא ומילחא משום דמי פירות הוו ואין מחמיצין וההוא מיירי בשיש מים עם מי תפוח כדקתני שנתנן לתוך העיסה אלמא מעיקרא נמי עיסה הויא (ונילושה במים קודם) וביון דמים עמם ממהרים להחמיץ יותר ממים לבדם. והא דלא הוו חמץ אלא נוקשא כדקתני התם דקסבר אין מחמיצין בתפוחים. ההיא ראיה דוות קא שרי יכולני לדחות דהתם מיירי ששמרו ועסק בו שלא יחמיץ ובמיא מילחא ומשחא (נכתב בצד הגליון. עמהם הוא דאסור ואינו יכול להשמר דממהר להחמיץ בתערובות מֵי פירות מים ובעי הא משחא ומילחא) בלא מים הא במיא ומלחא וגם משחא עמם לא הוצרך להזכיר משחא שכבר הזכירו למעלה בסמוך. ותדע דבשומרו ומתעסק בו מיירי מדאיצטריך למימר דאסיר וותקא במיא ומלחא ואי בלאו שומרו פשיטא. ואין חימוץ בלא ה' מינין כדתנן בפ' כל שעה (פסחים ל"ה א') אלו דברים שאדם אוכל ויוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטים ובכוסמים ובשבולת שועל ושיפון, וטעמא מפרש בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אלמא הני באין לידי חימוץ אבל מיני אחרינא לא ואפילו איסור דרבנן ליכא בשאר מינין, דאמרינן בשלהי ערבי פסחים (קי"ד ב') מאי ב' תבשילין סילקא וארוזא ואמרינן ש"מ לית [דתני] דחש להא דר' יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא אלמא לכתחלה שרי: תולדות החמץ. שאור שהכסיפו פניו כדתנן (שאור) ישרף והאוכלו פטור, איזהו שאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. וכשם שיש תולדה לחמץ כך יש תולדה לזמן איסור החמץ בי"ד בניסן מתחלת ה' עד סוף ו', כדתנן בפסחים פ"א (י"א ב') ר"י אומר אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין בתחלת שש. אבל תחלת שבע ולמעלה אסור מן התורה. וטעמא מפרש התם שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ואמרינן לרבות ארבע עשר. ומקשינן ואימא מצפרא ומשנין אך חלק. ולרבות לילי חמשה עשר לא איצטריך דכתיב בערב תאכלו מצות, ואיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכו' הכי איתא בפסחים פ"א (ד' ב'): יש לשאול. דהיקש דהשבתת שאור לאכילת חמץ איתא לר' מאיר ולר"י בפ' כל שעה דהדר רב אחא בר יעקב ממה שאמר לר' יהודא דילפינן שאור לאכילה משאור שאינו נראה לו ג"ש אותו כלל. ויש לתרץ דניהי דליתא לענין היתר של אחרים אתה רואה אבל לענין זמן ושיעור איתא. וטעמא מאי לא ילפינן אלא לענין במקרא, זמן, ושעור, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ בזמן משתעי קרא, שיעור, דכתיב לא יראה לך שאור לא יראה לך חמץ, בשיעורא משתעי קרא מדר' זירא דאמר ר' זירא פתח הכתוב וכו' הלכך לענין שיעור אמרינן בפ"א דביצה (ז' ב') דילפי ב"ה ביעור מאכילה אבל לענין שאר דברים לא, הילכך לא קשיא מבית הלל לרב אחא דהדר ביה: וכענין זה אשכחינן בשבת בפ' במה מדליקין (שבת כ"ח א') דמהדר תלמודא מנא לן דעור בהמה טמאה מטמאה באהל המת ובעו למילף משרצים במה מצינו ואיפריך ליה וקשיא לן מסברא דנפשיה אמאי לא ילפינן בג"ש מבגד ועור האמור במת ובשרץ, כדילפינן בבמה אשה יוצאה (ס"ד א') לענין טוי ואריג ובב"ק לענין מפץ בפ' כיצד (כ"ה ב') והוצרכנו לתרץ דלא ילפינן ג"ש אלא לענין האמור באותו מקרא של בגד ועור במת בפרשת מדין, וההוא לאו בטומאות אהל מיידי, הלכך בעי מנלן הכי נמי לא שנא: ואסור למיכל מצה שנלושה בחמרא או בדובשא או במשחא עם המים משום דמחמצא טפי בתערובות מי פירות ומים, הלכך אפילו בעודה מצה אסורה, כדתניא (ל"ו א') אין לשין את העיסה ביין. ושמן ודבש ואם לש רשב"ג אומר ישרף וח"א יאפה ויאכל מיד. ואמרינן בסיפא אע"פי שאין לשין בו מקטפין (בו) אתאן לת"ק וה"א את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ומדבריהם למדנו דקמו להו רבנן דסיפא ור"ג בחדא שיטתא וישרף מיד ש"מ הלכתא כוותיה השתא נמי קטופי לא מקטפינן כ"ש דלא לשינן בהו וישרף מיד: ראיתי בהלכות גדולות של רי"ה ז"ל. ואסור למילש אלא במים דביתו מ"ט כמה דלא בייתי חיימי ומחמעי להו לעיסה, דאמר רב יהודא (מ"ב א') אשה לא תלוש אלא במים שֶלָנוּ הלילה ולא בחמה ולא בחמים ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המולייר ולא תגביה ידיה מן הפת עד שתגמור. וכתב רי"ה ז"ל דהיכא דעברה ולשה בהמה דאסור למיכל מההוא לחמא דאיבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא שרי רב אשי אסר והלכתא כרב אשי. ואכולהו קאי ואפילו אמים שלנו כיון דעברה, פי' הזידה ולשה, אבל היכא דאישתלי לא מיתסר ולכתחלה לשין בהן היכא דלא אפשר, כדאמרי' בשלהי פרק כל שעה. דרש רב מתנא בפפוניא, אין לשין אלא במים שלנו. למחר אייתי כולי עלמא חצבייהו לגביה ולא מצינו שהתענו מלאכול פירש"י טעם מים שלנו, לפי שהחמה מהלכת ביומי ניסן שהוא עדין מימות הגשמים בשיפולי רקיע ומעיינות רותחות, ולפי טעמו השואבין בבקר ומשהין עד הערב מותר. ומההיא דפפוניא אין ראיה מעתה, אך נראה לי הטעם לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים [תחת] בלילה תחת הרקיע דחכמי אומות העולם אומרים בפ' מי שהיה טמא (פסחים צ"ד ב') ואמר ר' נראין דבריהן, הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר. ולפי זה הטעם שאבו בתחלת הלילה מותרות מיד, ולפי טעם זה אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה: וכי מכשר להו למאני דפסחא מגעילן ברותחין בחמין כיון דהיתרא בלע שבשעת בליעת היתר שרי בחמין, דקימ"ל בשלחי ע"ז (ע"ו א') ואמר כל מילתא דהתירא בלע אע"ג דכי פליט איסורא פליט אע"ג דתשמישן באור סגי ליה בחמין. ויש לשאול ולהקשות דרב אשי אדרב אשי. דבשלהי ע"ז אמר רב אשי כל מילתא דהיתירא בלע אפילו תשמישו באור מגעילו ברותחין, ובפסחים פרק כל שעה (פסחים ל' ב') אמרינן א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא חיכי עבדינן להו א"ל קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא. ונ"ל דהתם הכי פי' והלכך כולו ברותחין ובכלי ראשון מדברי רב אשי הם. והכי קאמר רב אשי אני עושה קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא מי' אינו צריך, דהלכתא כולו ברותחין ובכלי ראשון, דאזילנא לטעמיה שאמרתי בע"ז, דכיון דהיתירא בלע אפילו תשמישו באור סגי ליה ברותחין. וכי האי פירושא צריכין אנו לפרש במסכת יבמות פ' מצות חליצה (יבמות ק"ה ב') דאמרינן התם א"ר אמי מדברי רבי' נלמוד קטנה חולצת [שהיא] כפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות. פי' הלכתא מדברי רבא הם וכך אמר רבא אעפ"י שאמרתי לעונת נדרים אין הלכה כן אלא עד שתביא (שתי) שערות. דאי לא מפרש הכי קשיא דרבא אדרבא, דאמר רבא בנדה פ' יוצא דופן קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת ואינה חולצת וי"ב שנה הויא עונת נדרים, כדתנן התם ובודקין כל י"ב שנה אלא ש"מ נמי דהלכתא דיבמות מדברי רבא הם, וש"מ דהדר רבא ממה שאמר בגיטין בפ' התקבל (גיטין ס"ה א') הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ותו לא מידי: ודין גיעול בחמין ובכל איסורין שבתורה נבלע האיסור בבלי מקצתו אינו צריך הגעלה אלא במקום בליעתו חוץ מבליעת קדשים, כדאמרינן בזבחים בסוף דם חטאת (זבחים צ"ו ב') אותה פרט לתרומה. אמר אביי לכדמר דאמר מר גבי קדשים וטורק ושוטף במים במים ולא ביין ולא במזוג הא אפילו ביין ובמזוג. רבא אמר לא צריכא אלא לכדתניא בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בל הכלי. עולא אמר לא נצרכה אלא לכדתנן מריקה ושטיפה בצונן והגעלה בחמין הא תרומה בחמין גרידא, הא ניחא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן אלא למאן דאמר מריקה בחמין מאי איכא למימר שטיפה יתירתא פי' לאחר הגעלת המין שוטפו בצונן בקדשים בתרומה לא צריך. ואמרינן נמי בשלהי ע"ז (ע"ו ב') מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, למדנו פליטתו דרך בליעתו ובל האמוראים בזבחים לא פליגי אלא מר מפרש לאותה (פרט לתרומה) הכי ומר מפרש לאותה [פרט לתרומה] הכי והכל אמת והלכה: ואי מגעיל לאיסור בשעת איסורו צריך להכשיר כל כלי וכלי לבדו, דאי לאו הכי אין להם הכשר דמאי דפליט האי פליט האי אבל פליטת עצמו אינו חוזר ובולע בעודו רותח, דמסקינן בחולין בפ' כל הבשר (חולין ק"ח ב') דמאי דנפל בתוך יורה מבלע בלע מפלט לא פליט הנבלע באותה רתיחה, וכי היכי דלא פליט הנבלע באותה רתיחה הכי נמי לא בלע הנפלט באותה רתיחה דקימא לן כבולעו כך פולטו וכפולטו בך בולעו. והרוצה להכשיר כלים הרבה ביחד ישהם [עד] עד יעבור יום ולילה או מעת לעת לתשמישן, דכיון שטעמו פגום אינו יכול לאסור. ואע"ג דקדירה שאינה בת יומה אמרינן בשלהי ע"ז לכתחלה לא, הני מילי לאכול המתבשל בהם, אבל הכא דמי הגעלה נשפכות אפילו לכתחלה נמי עד שיגעילם בזמן היתר קודם שעה חמישית לי"ד, אבל לאחר (זמן) איסורן אין פגימתן מותרת, דהא דקימל"ן בע"ז (ס"ח ב') נותן טעם לפגם מותר ה"מ באיסורין שאין באסורן בכל שהוא אבל חמץ בפסח שאיסורו בכל שהוא לא אלמא לאו בטעמא תליא מילתא ונותן טעם לפגם אסור: וראיה לך מדאמרינן בכל שעה (ל' א') אמר רב קדירות בפסח ישברו, ואמאי לישהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן, דלמא אתי למיעבד בהו במינן, פי' ובמינן אמרינן נמי דאסור בכל שהוא. וטעם זה שבקדירות פגום הוא שהרי שהה ח' ימים, וכרב קימל"ן דאמר חמץ בזמנו במינו בכל שהוא, דאמר רב הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ופי' רי"ה ז"ל, מדלא יהיב שיעורא למילתיה ש"מ במשהו כרב, ומדבריו למדנו דלא גרסינן במשהו כרב, דאיהו הוה דייק ליה הכי, וחמץ שאסור בכל שהוא בדבר לח ומתערב אבל ביבש כגון שנמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ורבוי החמץ ודיו: ומפי רבינו יעקב ז"ל שמעתי שחולק על רב יהודאי גאון ז"ל ואומר שחמץ בפסח בששים כשאר איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו, ואעפ"י כן יש לחוש לדברי הגאון, הלכך אי מכשר למאני קודם ד' שהוא שעת היתר והקדרות שהוא מגעיל אם אינן בני יומן יכול להגעיל כמה כלים ביחד שהרי בשעת היתר דבר פגום אינו יכול לאסור: