ספר יראים/ז
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן ז
נערה המאורסה. הזהיר הכתוב בפ' אחרי מות (ויקרא י"ח כ') ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ונערה המאורשה בכלל אשת עמיתך היא ולמדנו אזהרה לאיש, לאשה מנין למדנו מעשרת הדברות, דכתיב לא תנאף, ובאשת איש נקרא ניאוף, דכתיב אשר ינאף את אשת איש ובכללו למדנו גם אזהרה לאיש וענש בפ' כי תצא כי תהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב איש וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים ומתו, בסקילה בעדים והתראה, ובלא עדים והתראה כרת, שעל אותו המקרא ואל אשת עמיתך כתיב באחרי מות ונכרתו הנפשות העושות. ותנן בסנהדרין פד"מ (ס"ו ב') הבא עלי נערה המאורשה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורשה והיא בבית אביה; באו עליה שנים, הראשון בסקילה והשני בחנק. ותנינן בגמרא נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורשה ולא נשואה, בבית אביה פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל. בקטנה אם בא עליה בסקילה נחלקו בזה בפד"מ ר' מאיר וחכמים, לר"מ נערה ולרבנן נער חסר אפילו קטנה במשמע.
ויש לשאול היכי מצינן לאוקמי והכתיב והוצאתם את שניהם, ואילו קטנה לאו בת עונשין היא והכי נמי דייקינן בכתובות פ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד ב') גבי מוציא שם רע, טעמא דכתיב נערה מלא הא לאו הכי אפילו קטנה במשמע הא כתיב ואם אמת היה הדבר וגו' ואיכא למימר דהכא היינו טעמא דכתיב ומת האיש השוכב עמה לבדו. ובמה היא נעשית ארוסה כדתנן * בקדושין האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, בכסף וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה א' משמנה באיסר האטלקי, וקימ"ל כב"ה. תניא (קדושין ט' א') בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי כו' בביאה כמשמעה וכולהו נפקי להו מקראי בקדושין פ"א כסף דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף, וכ"ה אומר נתתי כסף השדה קח ממני ; שטר דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הויה בשטר, דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אף הויה בשטר. ביאה דכתיב ובעלה ותניא ובעלה מלמד שנקנית בביאה ותנן בקדושין פ"ב (מ"א א') האיש מקדש את בתו כשהיא קטנה בו ובשלוחו. ותנן בפ' נערה שנתפתתה האב זכאי בבתו בכסף בשטר ובביאה. ותנן בקדושין ונפקא לן מקרא (כתובות מ"ו ב') דאמר רב יהודא ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו האב וכשם שהאב מקדש בתו בשלוחו כך האיש מקדש ששלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מדבר עבירה. ובקדושין שאינם מסורים נקראת מאורסת, דקימ"ל בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין נ"א א') דהוו קדושין, דאביי ורבא הלכתא כאביי בר מיע"ל קג"ם ואחד מהם קדושין שלא נמסרו לביאה אביי אמר הוו קדושין ורבא אמר לא הוו קדושין.
ועתה אפרש קדושין שאינן מסורין לביאה מה הם: אדם שיש לו בנות קטנות או נערות ראויות להתקדש ע"י אביהן ואמר המקדש בתך מקודשת לי בין אמר אחת מבנותיך מקודשת לי בכל ענינים תפשי קדושין בכולם. וראיה לדבר דאפילו בבתך מקודשת לי מקודשת, דהא מייתי עלה בקדושין (שם ב') פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי דפליגי בפ' האומר דתנן מי שיש לו ב' בנות משתי נשים, ואמר קדשתי בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה שבקטנות, כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר' מאיר; ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וטעמייהו: דר' מאיר סבר מחית אינש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית אינש נפשיה לספיקא ואי אחת מבנותיך קאמר האי מאי אחת דלשון אחת מבנותיך משמע שלא ידע איזו יקח; אלא בבתך מקודשת לי פליגי ואסר ר' מאיר, ואפילו ר' יוסי לא קשרי אלא משום שהזכיר גדולה שבגדולות, אבל בתך מקודשת סתם דליכא למימר האי טעמא אסור לכולי עלמא. ועוד לא ידע החכם להתבונן לחלק בו בתך לאחת מבנותיך, מאחר שאין באחת הוכחה שלא היה לו לדבר סתם, ואפילו הזכיר גדולה ויש גדולות ג' או ב' כולן אסורות, דקימ"ל הלכה כר"מ בגזרותיו, פי' בחומרותיו, כדאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (ערובין מ"ז א') ודלמא לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכת כר"מ בגזרותיו לא ללמד דלא קימ"ל כרב נחמן קאמר אלא הכי קאמר ר' יוחנן הוצרך לומר הלכה כר' יוסי דמיקל ולא כר"מ דמחמיר לאפוקי מההוא כללא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו הכי קימ"ל.
וכן כתב רב יהודאי גאון ז"ל בהלכות מיאון דהלכה כר' מאיר בגזרותיו כדחזינן עובדא בכתובות (נ"ז א') דאמר ליה רב יוסף אי הכי זיל כתוב לה וזהו לשונו ת"ר מעוברת חברו ומינקת חברו לא ישא ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס והלכה כרבנן ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכמים ולא תימר הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ בגזרותיו ולא בקנסות, ע"כ דברי רב יהודאי גאון. ואפילו אם היינו כההוא דעירובין דר' יוחנן לאפוקי מדרב נחמן אתא אפילו בשאר מקומות, מ"מ הלכה כר"נ אמר שמואל דמעשה דכתובות רב וכותיה עבדינן כפסק הגאון ז"ל. ועוד דבמילתא דר' יוחנן בעירובין דאתי לאפוקי מדר"נ אמר שמואל, אמרי' עליה ביבמות בהחולץ (מ"ב ב') הדר ביה ר' יוחנן ליתא; ואע"ג דמטעמא אחרינא הדר ביה מ"מ למדנו דליתא ואפילו בבת אחת ואמר גדולה יש לחוש לאמצע' שהיא גדולה מן הקטנה. ואע"ג דאמר אביי בהאיש מקדש אבל בבת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש אמצעית שמא אית לה לא קימ"ל כוותיה אלא כרב הונא בר אבדימי דמתרץ מוחלפת השיטה על ההיא דמקשי' מנדרים, דתנן הנודר עד פני הפסח ר' מאיר אוסר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא והתם כבת אחת דמי והוצרכנו לתרץ מוחלפת השיטה. ואע"ג דתירץ אביי בלישנא דעלמא פליגי מוחלפת השיטה קאמר' לן כדאמר' בעירובין קיימי' כדאמר בסנהדרין פ"א באחד דיני טמונות (ל"ג א') כל היכא דפליגי תרי אמוראי וסוגיא דשמעתתא כחד מינייהו עבדו כוותיה. וסוגיא דשמעתתא ומסקנא בנדרים בפרק ר' אליע' כרב הונא בר אבדימי דאמר מוחלפת השיטה, ואינו מזכיר שם תירוצא דאביי כלל, הלכך סוגיא דשמעתתא מוקמינן כרב הונא בר אבדימי שהוצרך לומר מוחלפת השיטה, ואפילו ברור לן שחשב המקדש על אחת מהן אין מחשבת מבטלת דבר שהוצאת פיו משמע, דברים שבלב אינם דברים לבטל דברי פיו, שכיון שמשמעות דברי משמיע בענין אחר ומחשבתו בענין אחר אעפ"י שברור לנו שחשב בלבו לבטל דברי פיו בתר דברי פיו אזלינן. ויש דברים סתומים שאינם דנים אותם כאלו הם מפורשים ואזלינן בתר מחשבתו אלא מטעם שהדבר סתום נדון כמפורש שבאותו דבר לשון העולם לדבר בסתם ואינם חוששים ואין דרכם לפרש והוי סתום כמפרש, שכל הרוצה לפרש מדבר סתם, הלכך מה שהדבר מתבטל אינו מטעם המחשבה אלא משום שפירוש סתם דבריו כך הוא. וראיה לדבר, שאפילו בברור שהשב לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג ולשון העולם משונה ממחשבת לבבו אין בדברים שבלבו כלום, דאמרינן בנדרים פ' ד' (כ"ה א') ובשבועות פ' שבועות הדיינים מחוייב לישבע על דעת המקום ועל דעת ב"ד, לאו משום דמשתבע אינש אדעתא דנפשיה דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתא דידי' קא משתבע שאפי' עשה כן וברור לנו אינו מועיל כלום אלא לאפוקי מקניא דרבא, וכן כשהשביע משה את ישראל על דעת המקום שיעבדו את ה' וישמרו תורה ומצוות לאו משום שמא יחשבו בלבם ויקראו מדעתם לע"ז אלוה ולדברים אחרים אלוה ויעזבו התורה ומצוות, שאעפ"י שברור שכן יחשבו מאחר שיוציאו בלשונם ובדבורם סתם של לשונם אינו משמע ע"ז ולא דברים אחרים שאינם תורה ומצות דאין מחשבת וקריאת פיהם קודם שבועתם פוטרם משבועתם ואפילו קראו לעדים ואמרו דעו שעל דעת כן אנו נשבעים. וראיה לך לזה, דהא בשבועות ובנדרים מפרשינן שלא הוצרך משה לוחות על דעת המקום אלא משום דע"ז נמי איקרי אלוה ותורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוה; אבל אי לא איקרו אפילו יש הוכחה למחשבתו אינה מבטלת מחשבתו דברי פיו דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו במה שהשביע על דעת המקום ועל דעתו ולא היו יכולים להערי' ולעשות למחשבתם אלא ש"מ לא מהניא. והיינו כדתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הרי עצמו קרבין לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי בביתי להיות נודר בו, אין נשאלים עליהן (נדרים כ' א') פי' אין צריכין שאלה לפי שחרמו של ים גם הוא נקרא חרם דכתיב (חבקוק א' ט"ו) יגידהו בחרמו, ועצם בהמתו איקרי עצם, והוא לא בדה לשון מעצמו ולא שינה מדרך המדברים, שדרך המדברים לקרות לחרמו של ים חרם, ועצם בהמתו עצם; אבל אם לא היו נקראים אפילו אמר קודם נדרו וחרמו, של ים אני רוצה לומר מאחר שבשעת נדרו לא הזכיר בפיו, אין מחשבתו והזכרתו ראשונה מועלת לבטל נדרו מאחר שנדר באותו ענין שהאוסרים נודרים. וראיה לדבר, שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו להין שלא נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן אינו מבטל מעשה בין בגט בין בקדושין בין בדיני ממונות התנאי בטל והמעשה קיים, אעפ"י שברור לנו ומוכיח הדבר שלדעת התנאי דבר מאחר שקדש כדרך המקדשים ושינה מדרך תורת התנאי אין מחשבתו כלום. והיינו דתנן (כתובות ק" ב') המוציא שטר חוב על חברו כתוב בבל גובה מטעות בבל אפילו חשב ממעות אחרות אין בכך כלום, מאחר שכל הדברים סתם בבבל מעות בבל הם. והא דאמרינן בכתובות (צ"ז א') זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זבני. ותנן נמי (נדרים כ"ז ב') נודרין להרגין ולחרמים ולדוכסין שהם של בית מלך אעפ"י שאינם של בית מלך, דאמרינן בגמרא (שם כ"ח א') בנשבע בשפתיו ומבטל בלבו. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים גבי אונסין שני, הנהו פירושם שסתם המוכרים צריכים זוזי המדברים סתם אין דרכם לפרש אם לא איצטריכו למעות יבטל המקח והוי סתמן כפירושן וסתם נאנסים נהרגין וחרמים נודרין סתם וסתמן שלהן הן ולאו בדידיה תליא שלא בלשון העולם וסתם המדברים, והמפרשים גבי אונסים שני התירו משום אונס משתבש. והא דתניא בפ"א (קידושין ו' א') היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה; ר' יוסי אומר דיו ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' יוסי התם היינו טעמא, שכל דרך המקדשים להזכיר שם האשה והקדושין ולא הזכיר כל מחשבתם אינה כלום.
ואם קבל אב קדושי בתו סתם, ויש לו ארבע בנות ראויות להתקדש על ידו כולן צריכות גט. כללו של דבר כששינה מדרך המדברים והמקדשים, אין מחשבתו מועלת לבטל משמעות דברי פיו דלאו בדידיה תליא מילתא אלא כלשון המדברים. ואם בא אדם לומר שאם שידך ושהה אחר שידוכין חדש, דרך המקדשים לקדש סתם ואינה מקודשת אלא אותה לבדה דבר שאינו הוא, דהא חזינן דלאו הכי הוא, וראיה קצת, דאמר עולה (קידושין מ"ד ב') קטנה שנתקדשה שלא לדעת אפילו מיאון אינה צריכה אע"ג דשידך עלמא רגילי' ועבידי אינשי לחזור משידוכם. ומפרשים קדושין בשעת קדושין, הילכך אע"ג דשידך כולן צריכות גט. ולפי הטעות שפירשנו אין ללמוד מכל וכל מדברי תלמוד לענין זה ואף לא להשוות המלכיות והמקומות, שהרי לענין המלכות ודרך המדברים תלוי הטעם. ושמעתי, שמעשה היה בטרוייש ברבי יצחק בן הרב ר' יהושע ז"ל, נכדו של הר' מנחם זצ"ל, בבית דינו של רבי יעקב זצ"ל, ששידך בתו קטנה של ר' מורלמנול גטרא והיו לו ג' בנות קטנות ובשעת קדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת והיו מהם מתירים מטעם שדוכים ולא שמעו להם האוסרים ונתן גט לשלשתן. ולפי טעמא שפירשנו אתי שפיר.
והא דאמרינן בהאיש מקדש (מ"ט ב') ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, ובשעת דזבין לא אמר, ואמר רבא עליה דברים שבלב אינם דברים. ובשלהי שמעתתא (שם נ' א') אמריגן ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר, אעפ"י שהזכיר מיתדר נתבטל המקח, השתא חלוקם מטעם שפרשנו, דלמיתדר אין דרך העולם להזכיר וסתמן כפירושם, ולמיסק דרך העולם להזכיר בשעת המקח, הלכך לא חזר המקח משום דלא איתדר אלא משום דלא סליק. והא דתנן במס' תרומות פ"ג המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום עד שיחיו פיו ולבו שוים התם לאו היינו טעמא שהמחשבה מבטל הדבור אלא משום שהדבור היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא יצא אבל אם הוציא בפיו מה שרצה ובכונת דבר שרוצה לבטל דבורו במחשבתו, ההוא דבור שלא בטעות לא מיבטל המחשבה אחרי שדבר כדרך המדברים דברים שאינם מתבטלים. ובפסחים בפ' תמיד נשחט (פסחים ס"ג א') מייתינן לה לגבי שוחט לערלים ולמולים שנתכוון להזכיר כשעור שחיטה ערלים ומולים ולא הזכיר אלא ערלים דהוי דבור ערלים ולא מולים דבור טעות הלכך לא חייל. והא דאמרינן בערכין בשלהי האומר משקלי עלי אמר רב ששת האי מאן דמסר טודעא אגיטא מודעיה מודעא, אע"ג דעשויה ואירצי דמשמע דמחשבת המוכחת מבטלת דבורו וכן במתנה מצריכים ביטול מודעי התם נמי היינו טעמא, שדרך כל הנותנים גט לבטל מודעתם ואם גירש סתם שינה מדרך המגרשים, שלא ביטל מודעא הילכך הוי מודעא מודעא, שסתם מגרשים סתם להיות דעתם על מודעתם כאלו פירשו על דעת מודעא אני עושה. ואני רוצה להביא ראיה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בחזקת הבתים (מ"ח א') מפרשים טעמא דסבר מצוה, אך יש עוד להביא ראיה דקימ"ל גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא (גיטין ל"ד) אלמא בתר דבורו אזלינן ולא בתר מחשבתו אפילו מוכחא מילתא. הארכתי בדין דברים שבלב, יען ראיתי חלוקים בדבר ובסברות, כתבתי אני הנראה לי. ותולדותיה קדושין דרבנן ויש מהם רבים בתלמוד ואכתב קצתם ולא כולם כי לא להאריך באתי. וזה אחד מהן דתנן בגיטין בהמגרש (פ"ח ב') יצא שמה בעיר מקודשת ואמרינן עלה בגמרא (פ"ט א') וכן תני לוי לא שישמעו קול הברה אליו שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים טוות לאור ושמחות לה פלנית נתקדשה היום. תולדה שניה קדושי יתומה קטנה והיא אסורה עד שתמאן, כדתנן ביבמות פ' ב"ש (יבמות ק"ז ב') איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אחיה ואמה מדעתה, השיאוה שלא מדעתה אינה צריכה למאן; ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. שלישית המקדש בעד אחד אמרינן בקדושין פ' האומר (ס"ה א') אמר רב כהנא אין חוששין לקדושיו, רב פפא אמר חוששין לקדושיו. וקימ"ל כרב פפא. אעפ"י שמתוך דברי רב יהודאי גאון יש ללמוד דפסק דאין חוששין, כרב פפא עבדינן דאמר חוששין, וכן שמעתי מפי אדם גדול. ואף יש ללמוד דמדאורייתא צריכ' לדברי רב פפא. רביעית דאיתמר, (כתובות ע"ב ב') קדשה על תנאי וכנסה סתם, אמר רב צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב צריכה גט מדבריהם. ויש דברים בתלמוד יש ללמוד מהם בקדושין דצריכין גט, ויען שאין להן תכלית לא כתבתים:
סימן ז
נערה המאורסה. הזהיר הכתוב בפ' אחרי מות (ויקרא י"ח כ') ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ונערה המאורשה בכלל אשת עמיתך היא ולמדנו אזהרה לאיש, לאשה מנין למדנו מעשרת הדברות, דכתיב לא תנאף, ובאשת איש נקרא ניאוף, דכתיב אשר ינאף את אשת איש ובכללו למדנו גם אזהרה לאיש וענש בפ' כי תצא כי תהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב איש וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים ומתו, בסקילה בעדים והתראה, ובלא עדים והתראה כרת, שעל אותו המקרא ואל אשת עמיתך כתיב באחרי מות ונכרתו הנפשות העושות. ותנן בסנהדרין פד"מ (ס"ו ב') הבא עלי נערה המאורשה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורשה והיא בבית אביה; באו עליה שנים, הראשון בסקילה והשני בחנק. ותנינן בגמרא נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורשה ולא נשואה, בבית אביה פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל. בקטנה אם בא עליה בסקילה נחלקו בזה בפד"מ ר' מאיר וחכמים, לר"מ נערה ולרבנן נער חסר אפילו קטנה במשמע.
ויש לשאול היכי מצינן לאוקמי והכתיב והוצאתם את שניהם, ואילו קטנה לאו בת עונשין היא והכי נמי דייקינן בכתובות פ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד ב') גבי מוציא שם רע, טעמא דכתיב נערה מלא הא לאו הכי אפילו קטנה במשמע הא כתיב ואם אמת היה הדבר וגו' ואיכא למימר דהכא היינו טעמא דכתיב ומת האיש השוכב עמה לבדו. ובמה היא נעשית ארוסה כדתנן * בקדושין האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, בכסף וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה א' משמנה באיסר האטלקי, וקימ"ל כב"ה. תניא (קדושין ט' א') בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי כו' בביאה כמשמעה וכולהו נפקי להו מקראי בקדושין פ"א כסף דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף, וכ"ה אומר נתתי כסף השדה קח ממני ; שטר דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הויה בשטר, דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אף הויה בשטר. ביאה דכתיב ובעלה ותניא ובעלה מלמד שנקנית בביאה ותנן בקדושין פ"ב (מ"א א') האיש מקדש את בתו כשהיא קטנה בו ובשלוחו. ותנן בפ' נערה שנתפתתה האב זכאי בבתו בכסף בשטר ובביאה. ותנן בקדושין ונפקא לן מקרא (כתובות מ"ו ב') דאמר רב יהודא ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו האב וכשם שהאב מקדש בתו בשלוחו כך האיש מקדש ששלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מדבר עבירה. ובקדושין שאינם מסורים נקראת מאורסת, דקימ"ל בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין נ"א א') דהוו קדושין, דאביי ורבא הלכתא כאביי בר מיע"ל קג"ם ואחד מהם קדושין שלא נמסרו לביאה אביי אמר הוו קדושין ורבא אמר לא הוו קדושין.
ועתה אפרש קדושין שאינן מסורין לביאה מה הם: אדם שיש לו בנות קטנות או נערות ראויות להתקדש ע"י אביהן ואמר המקדש בתך מקודשת לי בין אמר אחת מבנותיך מקודשת לי בכל ענינים תפשי קדושין בכולם. וראיה לדבר דאפילו בבתך מקודשת לי מקודשת, דהא מייתי עלה בקדושין (שם ב') פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי דפליגי בפ' האומר דתנן מי שיש לו ב' בנות משתי נשים, ואמר קדשתי בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה שבקטנות, כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר' מאיר; ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וטעמייהו: דר' מאיר סבר מחית אינש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית אינש נפשיה לספיקא ואי אחת מבנותיך קאמר האי מאי אחת דלשון אחת מבנותיך משמע שלא ידע איזו יקח; אלא בבתך מקודשת לי פליגי ואסר ר' מאיר, ואפילו ר' יוסי לא קשרי אלא משום שהזכיר גדולה שבגדולות, אבל בתך מקודשת סתם דליכא למימר האי טעמא אסור לכולי עלמא. ועוד לא ידע החכם להתבונן לחלק בו בתך לאחת מבנותיך, מאחר שאין באחת הוכחה שלא היה לו לדבר סתם, ואפילו הזכיר גדולה ויש גדולות ג' או ב' כולן אסורות, דקימ"ל הלכה כר"מ בגזרותיו, פי' בחומרותיו, כדאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (ערובין מ"ז א') ודלמא לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכת כר"מ בגזרותיו לא ללמד דלא קימ"ל כרב נחמן קאמר אלא הכי קאמר ר' יוחנן הוצרך לומר הלכה כר' יוסי דמיקל ולא כר"מ דמחמיר לאפוקי מההוא כללא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו הכי קימ"ל.
וכן כתב רב יהודאי גאון ז"ל בהלכות מיאון דהלכה כר' מאיר בגזרותיו כדחזינן עובדא בכתובות (נ"ז א') דאמר ליה רב יוסף אי הכי זיל כתוב לה וזהו לשונו ת"ר מעוברת חברו ומינקת חברו לא ישא ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס והלכה כרבנן ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכמים ולא תימר הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ בגזרותיו ולא בקנסות, ע"כ דברי רב יהודאי גאון. ואפילו אם היינו כההוא דעירובין דר' יוחנן לאפוקי מדרב נחמן אתא אפילו בשאר מקומות, מ"מ הלכה כר"נ אמר שמואל דמעשה דכתובות רב וכותיה עבדינן כפסק הגאון ז"ל. ועוד דבמילתא דר' יוחנן בעירובין דאתי לאפוקי מדר"נ אמר שמואל, אמרי' עליה ביבמות בהחולץ (מ"ב ב') הדר ביה ר' יוחנן ליתא; ואע"ג דמטעמא אחרינא הדר ביה מ"מ למדנו דליתא ואפילו בבת אחת ואמר גדולה יש לחוש לאמצע' שהיא גדולה מן הקטנה. ואע"ג דאמר אביי בהאיש מקדש אבל בבת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש אמצעית שמא אית לה לא קימ"ל כוותיה אלא כרב הונא בר אבדימי דמתרץ מוחלפת השיטה על ההיא דמקשי' מנדרים, דתנן הנודר עד פני הפסח ר' מאיר אוסר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא והתם כבת אחת דמי והוצרכנו לתרץ מוחלפת השיטה. ואע"ג דתירץ אביי בלישנא דעלמא פליגי מוחלפת השיטה קאמר' לן כדאמר' בעירובין קיימי' כדאמר בסנהדרין פ"א באחד דיני טמונות (ל"ג א') כל היכא דפליגי תרי אמוראי וסוגיא דשמעתתא כחד מינייהו עבדו כוותיה. וסוגיא דשמעתתא ומסקנא בנדרים בפרק ר' אליע' כרב הונא בר אבדימי דאמר מוחלפת השיטה, ואינו מזכיר שם תירוצא דאביי כלל, הלכך סוגיא דשמעתתא מוקמינן כרב הונא בר אבדימי שהוצרך לומר מוחלפת השיטה, ואפילו ברור לן שחשב המקדש על אחת מהן אין מחשבת מבטלת דבר שהוצאת פיו משמע, דברים שבלב אינם דברים לבטל דברי פיו, שכיון שמשמעות דברי משמיע בענין אחר ומחשבתו בענין אחר אעפ"י שברור לנו שחשב בלבו לבטל דברי פיו בתר דברי פיו אזלינן. ויש דברים סתומים שאינם דנים אותם כאלו הם מפורשים ואזלינן בתר מחשבתו אלא מטעם שהדבר סתום נדון כמפורש שבאותו דבר לשון העולם לדבר בסתם ואינם חוששים ואין דרכם לפרש והוי סתום כמפרש, שכל הרוצה לפרש מדבר סתם, הלכך מה שהדבר מתבטל אינו מטעם המחשבה אלא משום שפירוש סתם דבריו כך הוא. וראיה לדבר, שאפילו בברור שהשב לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג ולשון העולם משונה ממחשבת לבבו אין בדברים שבלבו כלום, דאמרינן בנדרים פ' ד' (כ"ה א') ובשבועות פ' שבועות הדיינים מחוייב לישבע על דעת המקום ועל דעת ב"ד, לאו משום דמשתבע אינש אדעתא דנפשיה דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתא דידי' קא משתבע שאפי' עשה כן וברור לנו אינו מועיל כלום אלא לאפוקי מקניא דרבא, וכן כשהשביע משה את ישראל על דעת המקום שיעבדו את ה' וישמרו תורה ומצוות לאו משום שמא יחשבו בלבם ויקראו מדעתם לע"ז אלוה ולדברים אחרים אלוה ויעזבו התורה ומצוות, שאעפ"י שברור שכן יחשבו מאחר שיוציאו בלשונם ובדבורם סתם של לשונם אינו משמע ע"ז ולא דברים אחרים שאינם תורה ומצות דאין מחשבת וקריאת פיהם קודם שבועתם פוטרם משבועתם ואפילו קראו לעדים ואמרו דעו שעל דעת כן אנו נשבעים. וראיה לך לזה, דהא בשבועות ובנדרים מפרשינן שלא הוצרך משה לוחות על דעת המקום אלא משום דע"ז נמי איקרי אלוה ותורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוה; אבל אי לא איקרו אפילו יש הוכחה למחשבתו אינה מבטלת מחשבתו דברי פיו דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו במה שהשביע על דעת המקום ועל דעתו ולא היו יכולים להערי' ולעשות למחשבתם אלא ש"מ לא מהניא. והיינו כדתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הרי עצמו קרבין לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי בביתי להיות נודר בו, אין נשאלים עליהן (נדרים כ' א') פי' אין צריכין שאלה לפי שחרמו של ים גם הוא נקרא חרם דכתיב (חבקוק א' ט"ו) יגידהו בחרמו, ועצם בהמתו איקרי עצם, והוא לא בדה לשון מעצמו ולא שינה מדרך המדברים, שדרך המדברים לקרות לחרמו של ים חרם, ועצם בהמתו עצם; אבל אם לא היו נקראים אפילו אמר קודם נדרו וחרמו, של ים אני רוצה לומר מאחר שבשעת נדרו לא הזכיר בפיו, אין מחשבתו והזכרתו ראשונה מועלת לבטל נדרו מאחר שנדר באותו ענין שהאוסרים נודרים. וראיה לדבר, שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו להין שלא נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן אינו מבטל מעשה בין בגט בין בקדושין בין בדיני ממונות התנאי בטל והמעשה קיים, אעפ"י שברור לנו ומוכיח הדבר שלדעת התנאי דבר מאחר שקדש כדרך המקדשים ושינה מדרך תורת התנאי אין מחשבתו כלום. והיינו דתנן (כתובות ק" ב') המוציא שטר חוב על חברו כתוב בבל גובה מטעות בבל אפילו חשב ממעות אחרות אין בכך כלום, מאחר שכל הדברים סתם בבבל מעות בבל הם. והא דאמרינן בכתובות (צ"ז א') זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זבני. ותנן נמי (נדרים כ"ז ב') נודרין להרגין ולחרמים ולדוכסין שהם של בית מלך אעפ"י שאינם של בית מלך, דאמרינן בגמרא (שם כ"ח א') בנשבע בשפתיו ומבטל בלבו. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים גבי אונסין שני, הנהו פירושם שסתם המוכרים צריכים זוזי המדברים סתם אין דרכם לפרש אם לא איצטריכו למעות יבטל המקח והוי סתמן כפירושן וסתם נאנסים נהרגין וחרמים נודרין סתם וסתמן שלהן הן ולאו בדידיה תליא שלא בלשון העולם וסתם המדברים, והמפרשים גבי אונסים שני התירו משום אונס משתבש. והא דתניא בפ"א (קידושין ו' א') היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה; ר' יוסי אומר דיו ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' יוסי התם היינו טעמא, שכל דרך המקדשים להזכיר שם האשה והקדושין ולא הזכיר כל מחשבתם אינה כלום.
ואם קבל אב קדושי בתו סתם, ויש לו ארבע בנות ראויות להתקדש על ידו כולן צריכות גט. כללו של דבר כששינה מדרך המדברים והמקדשים, אין מחשבתו מועלת לבטל משמעות דברי פיו דלאו בדידיה תליא מילתא אלא כלשון המדברים. ואם בא אדם לומר שאם שידך ושהה אחר שידוכין חדש, דרך המקדשים לקדש סתם ואינה מקודשת אלא אותה לבדה דבר שאינו הוא, דהא חזינן דלאו הכי הוא, וראיה קצת, דאמר עולה (קידושין מ"ד ב') קטנה שנתקדשה שלא לדעת אפילו מיאון אינה צריכה אע"ג דשידך עלמא רגילי' ועבידי אינשי לחזור משידוכם. ומפרשים קדושין בשעת קדושין, הילכך אע"ג דשידך כולן צריכות גט. ולפי הטעות שפירשנו אין ללמוד מכל וכל מדברי תלמוד לענין זה ואף לא להשוות המלכיות והמקומות, שהרי לענין המלכות ודרך המדברים תלוי הטעם. ושמעתי, שמעשה היה בטרוייש ברבי יצחק בן הרב ר' יהושע ז"ל, נכדו של הר' מנחם זצ"ל, בבית דינו של רבי יעקב זצ"ל, ששידך בתו קטנה של ר' מורלמנול גטרא והיו לו ג' בנות קטנות ובשעת קדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת והיו מהם מתירים מטעם שדוכים ולא שמעו להם האוסרים ונתן גט לשלשתן. ולפי טעמא שפירשנו אתי שפיר.
והא דאמרינן בהאיש מקדש (מ"ט ב') ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, ובשעת דזבין לא אמר, ואמר רבא עליה דברים שבלב אינם דברים. ובשלהי שמעתתא (שם נ' א') אמריגן ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר, אעפ"י שהזכיר מיתדר נתבטל המקח, השתא חלוקם מטעם שפרשנו, דלמיתדר אין דרך העולם להזכיר וסתמן כפירושם, ולמיסק דרך העולם להזכיר בשעת המקח, הלכך לא חזר המקח משום דלא איתדר אלא משום דלא סליק. והא דתנן במס' תרומות פ"ג המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום עד שיחיו פיו ולבו שוים התם לאו היינו טעמא שהמחשבה מבטל הדבור אלא משום שהדבור היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא יצא אבל אם הוציא בפיו מה שרצה ובכונת דבר שרוצה לבטל דבורו במחשבתו, ההוא דבור שלא בטעות לא מיבטל המחשבה אחרי שדבר כדרך המדברים דברים שאינם מתבטלים. ובפסחים בפ' תמיד נשחט (פסחים ס"ג א') מייתינן לה לגבי שוחט לערלים ולמולים שנתכוון להזכיר כשעור שחיטה ערלים ומולים ולא הזכיר אלא ערלים דהוי דבור ערלים ולא מולים דבור טעות הלכך לא חייל. והא דאמרינן בערכין בשלהי האומר משקלי עלי אמר רב ששת האי מאן דמסר טודעא אגיטא מודעיה מודעא, אע"ג דעשויה ואירצי דמשמע דמחשבת המוכחת מבטלת דבורו וכן במתנה מצריכים ביטול מודעי התם נמי היינו טעמא, שדרך כל הנותנים גט לבטל מודעתם ואם גירש סתם שינה מדרך המגרשים, שלא ביטל מודעא הילכך הוי מודעא מודעא, שסתם מגרשים סתם להיות דעתם על מודעתם כאלו פירשו על דעת מודעא אני עושה. ואני רוצה להביא ראיה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בחזקת הבתים (מ"ח א') מפרשים טעמא דסבר מצוה, אך יש עוד להביא ראיה דקימ"ל גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא (גיטין ל"ד) אלמא בתר דבורו אזלינן ולא בתר מחשבתו אפילו מוכחא מילתא. הארכתי בדין דברים שבלב, יען ראיתי חלוקים בדבר ובסברות, כתבתי אני הנראה לי. ותולדותיה קדושין דרבנן ויש מהם רבים בתלמוד ואכתב קצתם ולא כולם כי לא להאריך באתי. וזה אחד מהן דתנן בגיטין בהמגרש (פ"ח ב') יצא שמה בעיר מקודשת ואמרינן עלה בגמרא (פ"ט א') וכן תני לוי לא שישמעו קול הברה אליו שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים טוות לאור ושמחות לה פלנית נתקדשה היום. תולדה שניה קדושי יתומה קטנה והיא אסורה עד שתמאן, כדתנן ביבמות פ' ב"ש (יבמות ק"ז ב') איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אחיה ואמה מדעתה, השיאוה שלא מדעתה אינה צריכה למאן; ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. שלישית המקדש בעד אחד אמרינן בקדושין פ' האומר (ס"ה א') אמר רב כהנא אין חוששין לקדושיו, רב פפא אמר חוששין לקדושיו. וקימ"ל כרב פפא. אעפ"י שמתוך דברי רב יהודאי גאון יש ללמוד דפסק דאין חוששין, כרב פפא עבדינן דאמר חוששין, וכן שמעתי מפי אדם גדול. ואף יש ללמוד דמדאורייתא צריכ' לדברי רב פפא. רביעית דאיתמר, (כתובות ע"ב ב') קדשה על תנאי וכנסה סתם, אמר רב צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב צריכה גט מדבריהם. ויש דברים בתלמוד יש ללמוד מהם בקדושין דצריכין גט, ויען שאין להן תכלית לא כתבתים: