ספר יוחסין הקדמת המחבר

הקדמת המחבר

אמר אברהם בר שמואל בר אברהם זכו"ת זלה"ה. לפי שישראל נמשלו לכוכבים בשם ובמספר, כמו סגולת כלי הזהב והמרגליות החשובות, וכל שכן החכמים והחסידים, כמו שנאמר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". וראה ההבדל הגדול שיש בין מי שמזכה לעצמו לבד, ובין מי שמזכה לאחרים. כי הכוכב הוא האור בגלגל, כנפש בגוף, שהיא העיקר.

ובודאי כן הוא, כי הם, רצוני לומר: חכמי המשנה והתלמוד, וכל הבאים אחריהם בספרים שעשו כדי לזכות לנו, הם מאירים נפשותינו. ולכן, כדי לזכות לעצמי ולאחרים, נתעוררתי לעשות זה הספר הקטן, שאספר בו בשם ובמספר יחס חכמי המשנה והתלמוד בבלי הנמצא בידינו, חוץ מרוב חכמי הברייתא, מפני שאינם ידועים לי ולא זמנם. וכן אביא כל הגאונים והמחברים ספר וזמנם, כל מה שאמצא. ולא אתגדר לומר כי היא חכמה עמוקה, כי בעוונותי, מרוב השמדות והשביה וצורך המזונות אין בי כח ולא חכמה ודעת, ולא עמד טעמי בי וריחי נמר. אבל כדי שאזכה בזה לזכור ההלכות והמידות החשובות הנאמרים מפיהם ושהם היו עושים, עשיתי זה הספר, והוא ראוי לי לעשותו. שהוא קורא הדורות מראש היצירה, שהוא חדוש העולם, אשר הוא עיקר התורה בכללה, לכל הניסים, המורים על חדוש העולם ועל כוח המצוי האמיתי, עושה נפלאות לבדו, עזרה בצרות נמצא מאד. כי אף על פי שהמלאכים נמצאים, הם נמצאים ממנו ותלויים על מציאותו, ואפשרי המציאות, אבל לא נקרא "נמצא מאד" כי אם יחידו של עולם ברוך הוא וברוך שמו יתברך ויתעלה, שאיננו תלוי על מציאות זולתו, והוא מחויב המציאות. וזה הספר יש לו הדמות מה לחכמת המספר והתכונה, ומצוה גוררת מצוה.

ובראשונה הייתי חושב מה יהיה שם זה הספר. אם אקרא אותו ספר צדיקים, הייתי ממעט בכבוד החסידים, שהם חכמים בודאי, ולא עם הארץ חסיד. ופרש רש"י, אבל ירא חטא אפשר שיהיה, שהרי עוסק בסחורה. אף על פי ששמואל הנביא עליו השלום נקרא שמואל הצדיק בסוף פרק במה בהמה יוצאה בשבת, וכן יש שמעון הצדיק. ובריש פרק התבלת, חסידים, פרש רש"י, זריזים למצוות. ובבבא קמא פרק המניח אמרו, מאן דבעי למהוי חסידא – ליקיים מילי דנזיקים, ואמרי לה מילי דברכות, ואמרי לה מילי דאבות. ובפרק כל כתבי, אמר רבא, וכי חסידי אגרא בשבתא שקלי? אלא אמר רבא, הכא בירא שמים עסקינן, דלא ניחא ליה ליהנות מאחרים, ובחינם נמי לא ניחא ליה דליטרח. ופירש רש"י, אם חסידים הם, יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה. ואף על גב דלאו שכר שבת גמור הוא, שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכי, ומיהו חסיד לא מקרי אלא אם כן מוותר משלו. והכא בירא שמים הוא, ולא חסיד לוותר משלו, ולא ניחא ליה דליתהני מאחריני בזכייה דהפקר, דידע שלא מרצונו הפקירו. ובחינם לא ניחא ליה למטרח, דלאו חסיד הוא למחול על שלו, עד כאן. ומכאן נראה .מעלת החסיד על ירא שמים. ובמסכתא תמורה ובפרק הגוזל קמא, שלא נקרא חסיד אלא מי שלא חטא כל ימיו מדעתו.

וגם יראתי לומר ספר חסידים, בעבור כבוד החכמים שהוזכרו בזה השם: יוסי בן יועזר, ורבי יוסי הכהן, ורבי יהודה בן בבא, ורבי יהודה בר אלעאי הנסמך ממנו, ודוד המלך, ועזרא הכהן, והלל, ובבא בן בוטא, ורבי עקיבא, ושמואל הקטן, ושמעון החסיד הנזכר בתלמוד ודומיהם. ויראתי שלא ישרפוני בהבל פיהם, ולהם דומיה תהילה.

ולכן קראתיו ספר יוחסין, כמו שהם עליהם השלום קורין כן בפסחים פרק תמיד נשחט: רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: ניתני לי מר ספר יוחסין. פירש רש"י, מתניתא דדברי הימים. אמר ליה: מהיכן את? אמר ליה: מלוד. והכין קביעתך? בנהרדעא. אמר ליה: אין שונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת בלוד ומותבך בנהרדעא. ופירש רש"י, לדחותו נתכוון. אכפייה. אמר ליה, מתנינא לך. אמר ליה: ניתני לי מר בתלתא ירחי. אמר ליה: ומה ברוריה, דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון, דהות קא גמרא תלת מאה שמעתתא מתלת מאה רבנין ביומא דסיתוא, ואפילו הכי בשית שנין לא יצאה ידי חובתה, ואת אמרת ניתני לי מר בתלתא ירחי?! שקל קלא פתק ביה. פירוש, נטל צרור והשליך בו. וכן בפרק ידיעות הטומאה, שקל קלא פתק ביה. וכן בסוף פרק קמא דעבודה זרה בעניין רבי מאיר, ובפרק מי שאחזו: פתקיה ארבע מאה פרסי לשלמה. בהדי דקא רהיט ואזיל, אמר ליה: מה בין לשמו ובין שלא לשמו, לאוכליו ושלא לאוכליו? אמר ליה: צורבא דרבנן את, תא ואימא לך: לשמו ושלא לשמו, פיסולו בגופו; לאוכליו ושלא לאוכליו, אין פיסולו בגופו וכו', דאפשר לברר איסורו וכו'.

בירושלמי: רבי שמלאי אתא לגביה רבי יונתן, אמר ליה: אלפא אלפי אגדה, אמר ליה: במסורת מאבותי שלא לומר אגדה, לא לבבליים ולא לדרומיים, מפני שהן גסי הרוח ומעוטי תורה, ואת נהרדעי ודר בדרום. ועוד שם, אמר ליה: אמור לי הדה מילתא: מה בין לשמו ושלא לשמו, לאוכליו ושלא לאוכליו וכו'? אמר רמי בר רב יודן: מיום שנגנז ספר יוחסין, תשש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם, דאמר מר זוטרא: בין אצל לאצל טעונין ארבע מאה גמלי דרשא. פירש רש"י, נגנז, נשתכח טעמם. בין אצל לאצל, שני פסוקים בדברי הימים. ובעל הערוך פירש שהוא פסוק אחד, תחילתו אצל וסופו אצל, ואף על פי כן כן טעון ארבע מאה גמלי דרשא, זה פירש בערך אצל. וכן בבראשית רבה וויקרא רבה ובמדרש רות אמרו, לא ניתן דברי הימים אלא להידרש.

והנך רואה כמה הגדילו העניין הזה. ואף על פי שזכר הרמב"ם ז"ל במפתח המשנה שאין בו תועלת גדולה, רצה לומר להזכיר שמות החכמים ויחוסם, אינו כן, כי הוא תועלת גדולה, להחזיק ידינו בתורה שבעל פה, להחזיק הקבלה עד משה אדון הנביאים שקיבלה מיד הקב"ה, וכיצד בא מחכם וחסיד לחכם וחסיד עד אור העולם, הוא רבינו הקדוש, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.

ועוד הרמב"ם ז"ל עצמו בהקדמה, כשבא לפרש למה כתב רבי מסכת אבות, אמר: להודיע לנו שהקבלה איש מפי איש אמת וכו'. ורש"י פירש בזה עיקר גדול, אמר בסוף פרק אלו מציאות על עניין "הדר דרש להו: הוי רץ למשנה", לפי שירא שישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים, ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר. ולא לבטלה כי אם לעיקר גדול נעשה הספר הראשון, שהוא ספר בראשית, כל סדר הדורות ושמותם. וכן הספר הרביעי, שאף על פי שיש בו מצוות רבות, נזיר וסוטה וברכת כהנים ורוב עניין הקרבנות והנדות וציצית ונדרים ודיני טומאה וטהרה, לא נקרא הספר ההוא אלא על שם הפקודים שהתחיל בו לעיקר גדול, שכן אמרו במסכת יומא במשנה: ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה .

וכבר ידעת מה שהגדילו: האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, בפרק כל הבשר ובפרק קמא דמגילה, וכן בפרק שישי הנוסף על מסכת אבות. וכמה כעס על זה רבי יוחנן על רבי ~~אליעזר~~[אלעזר] בן פדת, כדאיתא ביבמות ובשקלים בירושלמי' וכן במדבר סיני רבה.

ואני תמה, מי התיר למחברים לכתוב ~~הפסוקים~~[הפסקים] בלא הזכרת שם אומרם? ולמה לא עשו כרי"ף וכהרא"ש ז"ל? אלא שסמכו גם כן על מה שדרש אז רבי יעקב בר אידי לפייס לרבי יוחנן, כי כיוון שהיה תלמידו רבי אלעזר, על הסתם משם רבי יוחנן אומר. וכן המחברים, כבר ידוע כי משם חכמי התלמוד אומרים. אבל יותר טוב עשו הראשונים. וגם להרמב"ם ז"ל הקשו לו זה, והשיב כי גם רבינו הקדוש עשה זה, באמרם בתלמוד: סתם מתניתין רבי פלוני, ולא הזכיר שמו כי אם בדבר מחלוקת שהיה לו ספק קצת, או לבטל סברה, כמו שאמר בעדיות.

ועוד יש לנו תועלת לדעת מי הם החכמים, כדי להקשות מדבריהם לדבריהם, כאומרם בתלמוד: לא גידול בר מנשי ולא גידול בר מניומי, אלא גידול סתמא. למאי נפקא מינה? למירמי מדידיה לדידיה. וכן אמרו באבין סתמא. ובפרק קמא דחולין, שבח רב יוסף לעצמו נגד רבי זירא, דרב יוסף גמר שמעתא מרב יהודה רבו, שהיה מדקדק רב יהודה אפלו ספקי דגברי.

ועוד תועלת גדול לעניין לפסוק הלכה נגד החולקים עליהם, שזהו עיקר התורה. וגם מסדר הדורות, דהלכה כבתראי מאביי ואילך. ובפרק רבי אליעזר דמילה כתב הרא"ש: תמהני על רב אלפסי דכתב דהלכה כרבה דהוא בתראה אחרון נגד רב, ובשאר דוכתי כתב דמאביי ואילך הלכה כבתראי, אבל קודם לכן קיימא לן דהלכה כרב לגבי תלמיד. ואלו נחלקו רבה ורב יוסף, כל שכן שהלכה כרב שהוא רבו מרב יהודה רבם. ובפרק שני דעירובין כתב הרא"ש: הרב רבי מאיר פסק כרבא, והרמב"ם כרבה, וכן נראה, דאין הלכה כתלמיד לפני הרב. ומאביי ורבא ואילך קיימא לן הלכה כבתראי, אבל לא כאביי ורבא כנגד רבם. אבל בריש פרק גיד הנשה, בלובן שבתוך הכוליא, מהרא"ש והתוספות נראה להיפך, שפסקו כאביי נגד רבה רבו. וכן בתחילת סוכה כרבא נגד רבה רבו. אבל בפרק המדיר כתב הרא"ש ז"ל שנסתפקו הגאונים אם יובן זה גם כן כנגד רבה, שהוא רבם של אביי ורבא, ואזלינן לחומרא.

וכן להזכיר באי זה מקום היו, יש תועלת לידע ההלכה, כמו שאמרו בסוף גיטין על עניין דמבטלינן קלא, אם יהיה הלכה כרב ששת כיוון שהיה שוכן בנהרדעא, מקום שמואל, כדאיתא בפרק בני העיר. וכן כתב רבינו שמשון בספר כריתות, כי מהפינות הגדולות ההכרחיות לדעת דרכי התלמוד הוא לידע התנא והאמורא מי הוא ובאיזה זמן היו.

וכן הלכה כרבו כשחולק עליו תלמידו בחייו, חוץ מר' עקיבא עם ר' אליעזר רבו כדאיתא בפרק כיצד מברכין, בעבור שמצאנו אותו נוטה לדעת בית שמאי כדעת הירושלמי. ובפרק ר' אליעזר דתולין, בהלכות גדולות ז"ל ורי"ף והרמב"ם פסקי כרבא דמקנחי בכותל ולא בקרקע, ור' זרחיה הלוי פסק כרב פפא משום דבתראה הוא. והרמב"ן ז"ל השיג עליו, כי רבא רביה דרב פפא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. והרשב"א ז"ל כתב, דאי מהא לא איריא, דבבתראי לא אמרינן הכי, דהא רב נחמן רביה דרבא, ואפילו הכי, כל שלא היה יושב לפני רב נחמן קיימא לן כרבא. וסימנא איכא במלתא, דכל היכא דאשכחן "אמר ליה רבא לרב נחמן", דחשבינן ליה תלמיד יושב לפני רבו ולא קיימא לן כוותיה; אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקים בעלמא, הלכה כרבא. והכא נמי ברב פפא שנחלק על רבא, הוא אפשר דכיוון דבתראה, קיימא לן כוותיה. וכן הרא"ש פסק כרב פפא, דבתראה הוא.

וכמו שהקפידו בהלכות לאמרם בלשון רבו֚ כמו שאמרו: "הלל אומר, מלוא אין מים שאובים פוסלין את המקוה; שחייב אדם לומר בלשון רבו", כמו שפירש הרמב"ם ז"ל משם אבותיו, כי שמעיה ואבטליון היו גרים, ולא היו יודעים להזכיר בגרונם ה"א, ובמקום "הין" אומרים "אין". ועוד אמר, יש מי שפירש שאמרו "הן" ולא "הין" ביו"ד. ופירש רש"י בפרק קמא דשבת: אינו לשון משנה אלא לשון תורה, וכך שמעה מפי שמעיה ואבטליון. ובעל הערוך בערך לשון פירש, שלא אמר "קבין" ו"לוג" אלא "הין", בלשון משה רבינו עליו השלום, או בלשון שמעיה ואבטליון. ותימא על בעל הערוך, כי "לוג שמן" לשון תורה הוא, וכן בנביאים ברעב שומרון מצינו לשון "קב", "ורובע הקב חריונים" וגו' (מלכים ב ו כו). ואלו גורסין "הין" בה"א, ולא באל"ף ולא בחסרון יו"ד וכו'. כן בשמות עצמם היו מקפידים. וכן בפרק שלושה שאכלו, יתיב רב ספרא וקאמר "לטעם". אמר ליה רבינא, "לטעום איתמר". למאי נפקא מינה? משום דחייב אדם לומר בשם רבו.

וכן בפרק קמא דבכורות ובפרק רבי ישמעאל, בעא רב אסי מרבי יוחנן, יין שמסכו גוי. אמר ליה, "מזגו", בגימ"ל וזי"ן. אמר ליה, והא כתיב: "מסכה יינה"? אמר ליה: לשון תורה לחוד, ולשון חכמים לחוד. וכן בפרק ראשית הגז, הקפיד רבי יוחנן על איסי בר היני מלשון תורה ללשון חכמים, שהיה קורא כפי גרסת ררש"י איסי לבנו "רחלים", ככתוב בתורה, ואמר לו רבי יוחנן שיקרא "רחלות" בלשון חכמים. אבל בגמרא אומר כי ר' יוחנן היה קורא עם בנו. ורש"י נשמר, כי לא ראינו בן לר' יוחנן, כי מתו בניו. ואין זה דוחק, כי אולי זה הבן מת לו בן עשר למשנה או גדול יותר, או אולי נשאר לו בן לזקנותו עם בנותיו שנשארו לו, כמו שראינו שאמר לר' אלעזר: אם משום בני וכו'. וראינו לר' אלעזר שהיה לו בן, שמו ר' פדת כשם זקנו.

ומה שאמרנו כי בשמות החכמים הקפידו, כן זה מצאנו בגמרא דיומא שהיה קורא רב חנן לחייא בר רב "זכריה בן קפוטל" בפ"א, ואמר לו רב שיקרא בבי"ת, "קבוטל". ובירושלמי, כהנא שאמר לרב, מה ניתני? "קבוטר"? "קבוטל"? והוה קיים מצלי, וחמי באצבעיתיה ספר קבוטר. וכן בפרק כיצד מעברין, שאמר רבי יוחנן שקרא עם רבי אושעיה רבו י"ח שנה, ולא למד במשנה ממנו כי אם "מאברין", והוא באל"ף. ועוד שם, אנשי יהודה שדקדקו בלשונם נתקיים תלמודם, ולא לאנשי גליל. וכן שיבחו לר' רחבה דפום בדיתא בסוף פרק אין עומדין, דהוה דייק מפומיה דרב יהודה רבו המילות ושמא דגברי, שאמר: "הר הבית סטיו לפנים מסטיו", ולא אמר אצטבה או אצטוונית, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים ובהרבה מקומות.

ובשמות, יש מפרשים כי בשמות דייק, כי נסתפק לו אם שמעה משם רבי יהודה בר אילעא או מרב יהודה, וכן פירש רב צמח גאון, ובערך רחבה. אבל רש"י פירש בפרק מקום שנהגו, ספק שמעה מרב יהודה, או מרבי יהודה נשיאה, דהוה נמי בהאי דרא. וכן פירש רשב"ם ז"ל. אבל בפרק קמא דביצה רש"י חזר בו ואמר כי הוא רב יהודה ולא רבי יהודה נשיאה, כי לא ראה רחבה את רבי יהודה נשיאה, אף על פי שהיה בדורו, כי היה בפום בדיתא, ורבי יהודה נשיאה בארץ ישראל. והערוך בערך רב האריך בזה משם רבינו חננאל, אף על פי שהתוספות בפרק אלו טריפות ובתחילת ביצה לא רצו זה הפירוש האחרון, המפרשים אמרו אותו.

וכן ראינו בקידושין שהקפיד רב יהודה על רב נחמן כשהלך לפניו לדין, אפילו במילי דעלמא. ובפרק הגוזל קמא אמר ליה רב אשי למר קשישא, לאו אמינא לך לא תחליף גברי? ההוא משמיה דרבי אלעא אתמר. וכן הרמב"ן ז"ל כתב לבנו: הדרך הראשון מדרכי התלמוד לר' יצחק קנפטון, לידע אי מי הוא תנא וכו', בנס תשא את שמותם על שפתיך. וכל שכן בזה הספר הקטון, שאגב גררא אביא פירוש דין או תועלת שנראה בעיני שהוא חידוש.

ואני שואל עוד מהשם יתברך שיורני דרך האמת, ואזכה לגומרו ולכתוב, אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', ואענה חורפי דבר כי בטחתי בדבריך, מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי, פנה אלי וחנני כמשפט לאוהבי שמך, אמן.

ספר יוחסין · הקדמת המחבר · >>