ספר השמד הטבלה העגולה של המלך ארטוש
הקדמה
עריכהתרגום עברי אנונימי לסיפור השולחן העגול של המלך ארתור נשמר בכתב יד בותיקן (מופיע באתר הספריה תחת השם Urb.ebr.48, דפים 75–77). זמנו המאה ה־13 לספירה, וביתר דיוק – שנת 1279 (השנה העברית ה'ל"ט, כפי שנכתב בשורה הראשונה בתרגום). על סמך מספר מלים איטלקיות בטקסט, נראה שתורגם מאיטלקית, ועל סמך צורתן נראה שמקורן מניב איטלקי צפוני, ככל הנראה טוסקני. סיפור המלך ארתור באיטלקית מהמאה ה־13 לספירה, שעל קיומו מעיד התרגום העברי, לא שרד לימינו. ניתן לאתר את מקורות העלילה עצמה כגלגול של שני רומנים צרפתיים מוקדמים: אחד הוא הפרוזה Merlin, המספרת על פיתוי איגריין (בתרגום: איזרנא) בידי אוּתֶר פֶנדרגון (בתרגום: אוטיר פנדרגון) בעזרת מרלין וההתעברות של ארתור; השני הוא ה־Mort Artu מספר על הרומן בין סר לנסלוט (בתרגום: לנצולוט או לנץ) וגווינביר (בתרגום: זנברא) אשת המלך ארתור, נסיעתו לוִינצ'סטר (בתרגום: ווינצשטרי), פגישתו עם העלמה אסקלוט (בתרגום נקראת "הבתולה") ומעשיו בתחרות האבירים (בתרגום נקרא "הסיבוב"). הסיפור לא נשלם בתרגום העברי, אלא נקטע בפתאומיות באמצע משפט. המחקר על יצירה זאת מצומצם מאוד.
למהדורה שלמה ומדויקת של הטקסט העברי, תרגומו לאנגלית, פירוט על הקבלות בינו לבין המקרא, התלמוד וכיוצא באלה, וניתוח ספרותי ותרבותי מעמיק, ראו Curt Leviant, King Artus: A Hebrew Arthurian Romance of 1279, Syracuse University Press, 2003. הקדמה זאת מבוססת ברובה על עמודים 1–5 של ספר זה.
המהדורה המופיעה לעיל מבוססת בחלקה על כתב היד ובחלקה על גרסת א. ברלינר וד. הופמן, השונה מהמקור בפיסוק, בכתיב (בעיקר בכתיב מלא וחסר) ואף בשינויי נוסח קטנים (בעיקר בשינויי מִליות יחס). סימני הניקוד בכתב היד הם: נקודה עם רווח רגיל אחריה, שתי נקודות עם רווח רגיל אחריהן, נקודה עם רווח גדול אחריה, ושתי נקודות עם רווח גדול אחריהן; הגרסה המוצגת פה משתדלת להציג סימנים אלה כבמקור, וכן לשמור על החלוקה על המקורית לפסקאות. שימו לבכם לכך שהכתיב של שמות הדמויות הלועזיות איננו קבוע, וקיימים שינויים בין הופעה להופעה, בעיקר באמות הקריאה.
תוכן
עריכהזה ספר השמד[1] הטבלה העגולה של המלך ארטוש ואני העתקתיו בשנת ט"ל לפרט מלשון לעז אל לשון עברי. ובהעתיקי אותו דילגתי קצת דברים שהיו בספר שהועתק זה ממנו. ועשיתי כן בעבור שאותם העניינים הם רק דברי שאילות ותשובות איש לרעהו או קינות או דברי גדרות באו במקרה ואינם מעצם הסיפור ולכן דילגתים. והם דברים מעטים שלא יעלו בין כולם לסכום ג׳ דפין קטנים. והשתדלתי בהעתקת אלה השיחות לשתי סיבות גדולות .הראשונה היתה על דרך שמירת בריאות גופי. כי בעוונותי רבו צרותיי ועצמו אנחותי והנני שקוע בנבכי ים המחשבות יושב ותוהא עומד ומשתומם על קורותיי ימים ולילות ויראתי פן אפול בחולי השחורה שהוא חולי השטות אשר טוב ממנו המות. ולכן העתקתי לעצמי אלה השיחות כדי להעביר בהם זמני הרע בקצת העתים ולהפיס דעתי ולהפיג צערי. ואין לשום משכיל שירניו עלי בזה כי הנה ראינו לקצת מרבותינו ע"ה כמו רבן יוחנן בן זכאי שלא מנע עצמו מידיעת משלי שועלים ומשלי כובסים ושיחות דקלים. וזה בעבור שיניע לאדם מידיעת אותם הסיפורים שום הפגה ושום הנחה אל נפש העמלה בעיסקי תורה או בעיסקי דרך ארץ. וכן אמר הנביא ועתה קחו לי מנגן וכו'. ורבותינו ע"ה דרשו בזה מה שידעת.. ועוד כי איפשר ללמוד מהם חכמה ומוסר בהנהגת האדם את עצמו ואת זולתו. ולכן אינם שיחות בטלות ולא שיחות חולין. והראיה על זה שאם היו שיחות חולין לא למדם רבן יוחנן בן זכאי בשכבר העידו אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמימיו לא שח שיחת חולין. אם כן משמ' משמע מיכאן שאותם אינם שיחות חולין. ואלה הסיפורים שלזה הספר שהעתקתי אינם פחותים ממשלי כובסים אדרבה הם מעולים ונכבדים מהם עד מאד.. עוד מצאנו שהיו מדברים לפני כהן גדול בלילי יום הכיפורים שיחות מלכים קדמונים כדי שלא יישן ויעביר בהם את עתו כל הלילה כשהכהן לא היה בעל תורה אם כן אין ראוי להרחיקם. הסיבה השנית אל העתקתי והיא הנכבדה היתה כי בתכלית שלזה הספר ילמדו החוטאים דרכי התשובה ויזכרו אחריתם וישובו אל השם ב"ה כמו שתראה בסופו. ודי בהתנצלותי זה אצל כל חכם מודה על האמת בלתי מקשה עצמו לדעת..
אלה תולדות מסיר לנצולוט. תדע כי המלך בנו מבנואיק והמלך בורז מגאוניש היו אחים ונשאו שתי אחיות מזרע בית דוד. והמלך בנו הוליד בן ונקרא שמו לנצולוט דללק. והסיבה למה נקרא דללק הלא היא כתובה בספרו וגם כן שם תמצא מתי נודע אליו שמו. והיה לו אח אחד ממזר כלומר שהיה בן המלך באנו משרית אחת מיוחסת ונקר' נקרא שמו אשטור דמטייש נמצא שהיה אשטור אחי מסיר לנצולוט מצד האב. והמלך בורז הוליד שני בנים שם האחד בורז כשם אביו ושם השיני ליאונל. נמצא שבורז וליאונל היו שניים כלו' קושיני יירמני אל מסיר לנצולוט ואל אשטור..
סדר תולדות המלך ארטוש.. תדע כי בימי המלך אוטיר פנדרגון היה במלכות לוגריש דוכוס אחד גדול שמו הדוכוס מטיל טומייל ולו אשה יפה עד מאד שמה מרת איזרנא. ויהי היום ויצו המלך אוטיר פנדרגון לעשות סיבוב גדול מאד מכל פרשי לוגריש לפני עיר קמלוט. וכל פרש ורוזן יביא את אשתו אל הסיבוב למען יתגבר לבב הפרשים ולבב הגבירות יעלוז. וכן עשו כל הפרשים. גם הדוכוס מטיטאמיל הביא את אשתו הדוכסית שם. ויש לך לדעת כי היו לזה הדוכוס ד בנות מן הדוכסית לא נראו כמוהם בכל המלכות בהדר וביופי. ויעשה הסיבוב גדול וחזק עד מאד ויעש המלך משתה גדול לכל העמים והשרים. וישא את עיניו אל יפי הדוכסית איזרנא ואש אהבתה נשקה בלבבו. ויקרב להתחלות. ולא יכול עוד הצפינו וישלח אליה גביעו גביע הזהב על יד אחד משריו ויצוהו לאמר אליה את חשקו ותבערת אהבתו. והדברים ארוכים סוף דבר סיפרה אל הדוכוס בעלה את דברי המלך אוטיר פנדרגון. וכשמעו פחד על אשתו וישכם בבקר ויצו את עבדיו לאסור את סוסיו וירכב הוא וכל פרשיו וחברתו עם הדוכסית ולא לקח רשות מן המלך. ויוגד למלך כי העלים את דרכו ויחר לו מאד וישלח לו לאמר שישוב אל החצר עם הדוכסיח לאלתר ואם לאו שיהיה חוץ משלומו. והדוכוס לעג לו וישב אל ארצו ויבצר את כל ארצו ויחזק את כל כרכיו ומגדליו כי ידע שהמלך יבא עליו לצבא.. וכמשלוש חדשים הזעיק המלך את כל צבאיו לעלות לצבא על הדוכוס וילך ויצר עליו בקיריה אחת בצורה שנשתגב בה. והדוכסית היתה בקיריה אחרת נשגבה עד מאד עם בנותיה ואמהותיה ופרשים גיבורים עמה בקיריה. והמלך חיזק המצור על כל הקריה שהיה בה הדוכוס ונלחם בה ימים רבים ולא שוה לו, ויקרא את מרלין ויאמר לו אנא אחי עזרני בחכמתך אך הפעם ותן עצה איך אוכל להוועד עם הדוכסית איזרנא כי אנכי מת על חשקה אם לא תהי לי, ויאמר מרלין אני אעשה כן שאתן לך צורת פני הדוכוס וגדנית כל גופו בעניין שהדוכסית תחשוב שאתה הוא הדוכוס בעלה ואני אבוא עמך ואתן אלי צורת פל' הפרש חבירו ובכן נרכוב בלילה שנינו ונקרא אל שער הקריה אשר שם הדוכסית ויפתח לנו ונבוא בהיכל ואתה תכנס בחדר ותשתעשע עמה כרצונך ואחר כן תקום ונצא ונשוב אל החיל וישגחו לו המלך וכן עשה מרלין בחכמתו ויבא אליה ותהר לו, ויקם מן המטה וירכבו שניהם ויצאו מן הקריה, ובצאתם והנה בא רץ אחד אל הדוכסית לאמר איך נהרג הדוכוס בעלה במלחמה בלילה ההוא, וכן היה האמת כי הדוכוס שמע שהמלך אוטיר פנדרגון מת בתוך החיל ובכן יצא חוץ מן הקריה להלחם בחיל באותו הלילה לרוע מזלו ונהרג במלחמה, ובשוב המלך אל החיל מצא הדוכוס מת מושכב והקריה נלכדה וישמח. והדוכסית נתאבלה על בעלה והיה לבה יוצא מן הפלא הנדול ואומרת איך אפשר זה והלא הדוכס היה עמי במטה באותה שעה שאומרין שנהרג שם בחיל כי הרץ בא אלי אל החדר ובצאתו מן הקריה לא הרחיק [מלה לא ברורה] כמטחוי קשת אם כן איך אפשר שנהרג שם, ואם נהרג א"כ אותו שבא אלי לא היה הדוכוס, בזו המחשבה היתה מס[כמה אותיות לא ברורות]למת ובוכה ולא היתה להשיג אמיתת זה העניין, אז נפרד המלך מן הקריה ויבוא אל קרית הדוכסית ויצר עליה, סוף דבר הוצרכה לתת לו הקריה והיו מליצים רבים בינו לבינה והדברים ארוכים, באחרית ניתנה העצה שהמלך אוטיר פנדרגון לכבודו ולמען הפיס רצון הדוכסית ורצון שרי הדוכוס ורצון כל עם ארצו ישא את הדוכסית לאשה, וישא את ד' בנותיה לד' מלכים או רוזנים, וכשמוע המלך את העצה הזו שניתנה מאת שריו וחכמיו שמח עד מאד וכן עשה, את הדוכסיח נשא הוא ואחת מבנותיה הגדולה השיא אל מלך לוט מאורקניאה והיו לו ממנה ד' בנים שם האחר הגדול היה מסיר גלוון, והשני גדריאט, השלישי אנרבן, הרביעי גווידן, השנית השיא אל מלך אוראנש והוליד ממנה מסיר איבן, השלישית השיא אל הדוכוס מקיירנצא הרביעית לא רצתה לינשא לאיש אבל למדה חכמת השדים והיא היתה מורגנא:
ויהי בלילה אחד והמלך היה משתעשע עם הדוכסית במטה ונתן יד על כרסה ויאמר לה הנה את הרה הידעת ממי את הרה השיבה לא ידעתי כי מן הדוכוס לא הריתי הפעם כי בהשתגבו בקריה לא הניחני הרה, ובלילה שבא אלי איש אחד בצורתו בתבניתו לא ידעתי מי היה כי בודאי לא היה הדוכוס כי בשעה שאותו הפרש היה עמי במטה אז נהרג הדוכוס בחיל. ולכן איני יודעת מה היה לי וממי אנכי הרה. והמלך עצר בעצמו ולא רצה להגיד אליה שהוא היה הבא אליה. ויאמר אליה הואיל שאין את יודעת ממי את הרה כשתלדי ינתן הילד אל מרלין שהוא יודע בחכמת השדים ויקרא שמו ארטושין כלומ' שנולד בכח ארטי. וזה אמר המלך בעבור כי מרלין השביעו כשהביאו אל חדר הדוכסית שאם היא תתעבר מאותה ביאה שיתן לו את הילד היולד שיהיה שלו ויעשה ממנו כרצונו וכן נשבע לו וכן קיים לו כאשר תראה קרוב לסוף הספר. ובכן נולד ממנה ארטושין הוא היה המלך הגדול שנקרא ארטוש. נמצא אם כן שכל אותם ד' הפרשים האחים הנזכרים לעיל שהיו בני הבת הגדולה של הדוכסית איזרנא מן המלך לוט נכדים של המלך ארטוש מצד האם כלומ' בני אחותו מצד האם. גם מסיר איבן היה נכדו בזה העניין. ומורגנא היתה אחותו מצד האם. אבל מורדניט הרשע המסור עמד בחזקת נכדו שנים רבות וכן היה המלך עצמו אומר עליו אמנם באחרית נודע שהיה בנו ממזר כאשר תראה כתוב בספר ההשמד..
ויהי כאשר שב גודש אל החצר בעיר קמלוט מארץ רחוקה כמו מירושלם נתקבל בחצר המלך בכבוד גדול ובצהלה רבה. וכאשר סיפר פטירת גלאץ ומיתת פרנציבל נתעצבו מאד כל בני החצר. אז צוה המלך ארטוש שכל הקורות אשר חלו על הפרשים שהלכו אל חיפוש התמחוי יכתבו ויושמו בספר למזכרת ויעש ואותו הוא הסיפור של הספר התמחוי נקרא ליברו די לא קשטא דיל סנגראאל[2].. אחר זה אמר המלך אל פקידיו תנו לב לדעת כמה נפקדו מפרשי הטבלא בזה החיפוש וימצאו שנפקדו מהם מ"ב שמתו במלחמת החיפוש בגבורת כלי זיין ופרשות. וישבע המלך ארטוש את מסיר גלוון נכדו שיאמר אליו באמת כמה הרג בחרבו ויאמר מסיר גלוון בשבועתו כי הרג מהם בידו י"ח פרשים טובים וישאלהו המלך אם היה בכלל הי"ח מלך בנו ממאגוץ. ויאמר כן היה ועליו דוה לב וידווה כל הימים אמנם לא הכרתיו במלחמה. ענה המלך וכן אנכי דוה ונעצב עליו עד מאד כי היה חבירי ואוהבי נאמני.. וכאשר ידע המלך כמה חסרו מפרשי הטבלא במלחמת התמחוי ציוה לבחור אחרים תחתיהם במספרם כדי להשלים מספר הטבלא. ויבחרו מ"ב פרשים טובים וגיבורים אמנם היו בחורים לא ניסו עצמם עדיין הטב ולא למדו דרכי מלחמת שדה כמספיקא. ויצו לעשות סיבוב אחד באחו של עיר ווינצשטרי ליום נועד למען למד דרכי מלחמה וגבורות פרשות אל אלו הפרשים החדשים ויקרב יום המלחמה. ועתה נתחיל לדבר מאודות הפרש הנעלה מסיר לנצולוט דללק בן מלך בנו דבנואוקי. יש לדעת כי כאשר הלכו הפרשים של הטבלא אל מלחמת חיפוש התמחוי ומסיר לנץ בראשם טרם לכתו במלחמה הלך אל גלח אחד עצור בעצרה אחת שהיה המוודה שלו ויתודה ממנו על חטאתיו וגם על מה שהיה נואף אל המלכה זנברא וילך אל החיפוש ובשובו מן החיפוש הלך עוד אל המוודה להוודות על חטא הרציחה אשר עשה במלחמת החיפוש ויצוהו המוודה לעשות תשובה בצום ובתחינות כך וכך ימים ובכן נעצר שם עמו ימים רבים לעשות את תשובתו, ואיש לא ידע בימים ההם אנה פנה כי נסתרה דרכו מכל חביריו ופרשי החצר ושנייו בירז וליאונל ואחיו אשטור והמלך היו משתמומים (כך) עד מאד מפרידתו, ויהי כאשר תמו ימי תשובתו והוא יצא מן העזרה וילחץ וירכב על סוסו ובא לחצר המלך, וכאשר הגיע אל החצר היה היום יום בשורה אל המלך וכל הפרשים וכל בני החצר וכל אנשי עיר קמלוט צהלו ושמחו ויעשו יום טוב גדול אמנם המלכה זנברא אשת המלך שמחה בביאתו יותר מכלם אלף פעמים בי כל ימי העלמו בעצרה היו ימיה ימי אבל ובכי נסתר וחלתה, ואין לתמוה בזה כי עזה כמות אהבה אשר אהבתהו מן היום אשר התייחדה עמו בפיתויי מסיר גאלוט כאשר יאמר סיפור אחר, ומסיר לנץ גם הוא החל לשוב אל חשקו ולחשוק בה כמלפנים ויותר אלף פעמים, ואם מאז היה מנשק בה בחכמה ומכסה פשעיו עתה החל לפרסם את חשקו יותר מידאי בעניין רע והיא גם כן מצידה עד שכל בני ההצר בכלל ואגרדן בפרט היו מרגישין בדבר כשהיא היתה מהדרת ומקשטת עצמה בכל עוז מרוב חיבתו עד שהיתה מסכנת כל רואיה מרוב הפלגת יופיה והתחיל העם להרנין על שניהם לאמר כי היו נאחזים לז בלז בחבלי אהבה עזה וחשק סכלי, וזה החשק הרע היה סיבת השמד הטבלה ומיתת מלך ארטוש ואבדן כל המלכות כאשר תראה לפנים:
ויהי כאשר אגרבן אח מסיר גלוון הרגיש בדבר שמח מאד כי היה אויב את מסיר לנץ ויאמר בלבו עתה מצאתי הנקודה להנקם מלנץ אז נאספו פרשים רבים מכל צד אל החצר כדי ללכת אל הסיבוב שלווינצשטרי ולנץ היה מעלים מאד את הליכתו שם בעבור שלא היה רוצה שהפרשים האכסנאים אשר באו אל הסיבוב ימנעו ידם במערכה מפחדתם פן יפגע גם הוא מחמת היותם יריאים מהפלגת גבורתו, ועוד כרי שיוכל להיות מאי זה צד שירצה ולכן הסתיר מכל איש את הליכתו ועשה את עצמו חולה בדבריו ואמר אל כל חביריו שלא היה בו כח לבוא אל הסיבוב אמנם צוה את בורז וליאונל שנייו ואת אשטור אחיו שילכו הם אל הסיבוב עם כל חברתו והם היו ממאנים ללכת בלעדיו, סוף דבר הפציר בם וציום שילכו עם המלך וכן עשו:
ויהי כראות אגרבן את בורז וליאונל ואשטור וכל חברת לנץ מכינים עצמם ללכת והוא נשאר לאלתר חשב בלבו להלשין את לנץ אל המלך
דודו ולגלות לו כל העניין מן המלכה, ויבא אל המלך דודו ויאמר
לו דבר סתר גדול ארצה לומר לך לכבודך ולטובתך ולהסיר את כלימתך
אם הייתי רשאי לאומרו, אמר המלך היש בחצר איש גדול כל כך
שיהיה רשאי לחשוב את כלמתי ענה אגרבן יש ויש כי המלכה ולנצולוט
חושקים לז בלז מחשק הסכליי עד מאד ולבעבור של נץ אינו יכול
להשתעשע עמה להנאתו בעודך בהיכל הוא מחלה עצמו בדבריו ונמנע
מלכת אל הסיבוב ושולח שם את כל חביריו ואחרי נוסעך יתייחד עם
המלכה ויעלום עמה להנאתו כרצונו, כשמוע המלך כן הפליג לדבריו
ולא יכול להאמינו, ויאמר לו נכדי נכדי אל תוסף דבר אלי עוד בדבר
הזה כי איני מאמינך למען אשר ידעתיו לי לאוהב נאמן ואי אפשר
שחשב לעשות מסירות כזה בשום ענין, ואם חשב אונס חשק הכריחו
לעשות כן כי נגד מחשבת חשק לא יוכל עמוד לא דת ולא שכל כ"ש
חשק זנברא שיופיה הוא מופלא כל כך שאפי' הקדושים יתמהו עליו
וישתוקקו לראותו, אמנם חלילה לי מהאמין שהיה מביא מחשבתו
לפועל, אמר אגרבן דודי אם כן אני רוצה שאין רצונך לעשות על זה
דבר ולא לחשוב שום עניין אחר על לנץ, אמר המלך ומה תרצה
שאעשה, ענה אגרבן ארצה שתשתדל אתה ואני בכל ענין שנוכל
שנמצאם יחד בייחוד מגונה ואז תדע האמת ותאמין לדבריי פעם אחרת,
אמר המלך מזה עשה כרצונך בי אני מסכים לכך אבל ידעתי כי לעולם
לא ימצא, ענה אגרבן דיי לי במה שאמרת עתה. וכל הלילה היה המלך
חושב ומשתאה על דברי אגרבן האפשר כן אם לא ותמיד היה מתחזק
על האי אפשר מטוב בטחונו באהבת לנץ באמונתו, לבוקר הכין המלך
את כל פרשיו לנסוע ללכת אל הסיבוב שלווינצשטרי והמלכה חלתה
פניו מאד שיביאה עמו אל הסיבוב מתאוותה לראות הקיבוץ הגדול מן
הפרשות שיתקבץ שם ולא שמע אליה המלך למען נסות את דברי
אגרבן, ויסע המלך ופרשיו ומדי רוכבם היו מדברים ביניהם רק מאודות
לנץ ודואגים על חוליו שמנעהו מבוא אל הסיבוב, ותכף צאתם מן העיר
קם לנץ ממיטתו והכין עצמו ללכת שפי אל הסיבוב בעניין שלא ינכר
שם ויבא אל המלכה ויאמר לה גבירתי הנעימה אם טוב בעיניך יש
ברצוני ללכת אל הסיבוב ברשותך, ותאמר המלכה חביבי מדוע איחרת
ומה היה לך שלא הלכת עם המלך, אמ לנץ איחרתי כי אין רצוני
שיכירני אדם לא בלכתי ולא בהיותי שם כי בהיותי בסיבוב אעזור אל
אי זו כת שיראה לי לכבוד, ולגבורה יותר, אמרה המלכה חביבי נעימי לך
לשלום ולשמחה עם אהבתי וחשקי ועשה חיל וגבורות כמנהגך הטוב,
ויען לנץ ומי הוא הפרש ואפילו אם יהי לו לבב שפן שלא יתחדש לו לבב הארי בגבורה ובעוז אם יהיה מוכתר מאהבת גבירה כמוני היום
המאושר על כל המאושרים חן לש' ואליך, וישקה ויחבקה וישתעשעו
יחד באהבים בשעה אחת, וירכב ויסע הוא ונושא כליו שניהם לבדם
בבקר בטרם יכיר איש את רעהו ויהיו משמאילים מן המסילה כל היום
ההוא למען לא יפגשו במי שיכירהו, ולבקר טרם יום הגיע בכרך אחד
שהמלך חנה שם והתכוון להכנס שם בבקר כדי שלא יכירוהו שום
אחד מפרשי המלך, ושם זה הכרך אשקאלוט של קצין אחד ושמו
לנבל בבאסור דאשקלוט, ובעלות השחר והמלך השכים למען הכין עצמו
אל הרכיבה והיה עומד בחלון ההיכל שחור בו וישקף וראה את סוס
לנץ ויכירהו כי הוא נתנו אליו במתנה אמנם את לנץ לא הכיר אז
כי היה מעולף וכסוי פנים מאד באלמו וזיניו, אבל מדי עברו ממבוי אל
מבוי לא נזהר לנץ מן המלך ונשא את ראשו ובכן הורם את אלמו
מעט מעל פניו וראהו המלך והכירו ויראהו אל גופלט ויאמר לו בחשאי
הראית את לנץ אשר תמול היה ו.. לה עצמו בדבריו למראה עינים
והנה הנו בכרך הזה, ענה גופלט אני חושב שעשה כן כדי להסתיר
עצמו בל יכירוהו כי כן מנהגו, אמר המלך וכן האמת, ארורים יהיו
כל הרכילים ומוציאי דבה על הפרשים הנאמנים. ולנץ לא ידע שהוכר
מעיני המלך וילך ויחן בהיכל הקצין ויתקבל בכבוד גדול כחוק הקצין
לכבד כל פרש ולא מחמת שהכירו. והמלך ציוה את גופלט בל יגלה
לאיש שבא לנץ אל הסיבוב אחרי שהוא רוצה להכסות פן יחר לו.
ועתה מניח הספר מדבר מן המלך ושב לדבר רק מלנץ ומן קצין
אשקאלוט ובניו ובתולתו:
יש לדעת כי קצין אשקאלוט היו לו ב' בנים גבורים שנתפרשו מיד
המלך מזמן קרוב שם הגדול אדלפוט ושם הקטן קרבוץ ולהם
זינים אדומים כלם מצבע אחד אדום כי כן מנהג המתפרשים שלא ישאו
זיין בשנה ראשונה שהתפרשו אלא מצבע אחד ונקרא הפרש כל אותה
הפרש החדש. וישא לנץ את עיניו וירא את מגיניהם וזיניהם כלם
אדומים. אמר לנץ אל הבלבסור אדוני אני מחלה פניך שתשאילני
זוג אחד מאלה שני הזינים ומגן אחד לשאת בזה הקיבוץ וכן כלי
מכסה הסוס. ענה הבאבסור האין אתך מגן, אמר לנץ אין לי מגן שארצה
לשאת בסיבוב הזה כי אין רצוני להנכר בזה הקיבוץ, אבל אם יישר
בעיניך אקח את אלה הזינים ואת זיני ומגיני אניח הנה עד שובי. ענה
הקצין קח לך את זיני קרבוץ שהוא חולה ולא יוכל לבא אל הסיבוב
ואדלפרט אחיו הגדול יבא עמך אל הסיבוב ותתחברו יחדיו. וישמח לנץ
בדברי הקצין ויחננהו מאד ויאמר אדוני מה נעמה לי חברת אדלפרט
ומה שפרה עלי. ויסכימו שניהם ללכת יחדיו וישאל אדלפרט את לנץ מה שמך אדוני ויאמר לנץ אני פרש אחד נע בא ממלכות לוריש ללכת
אל סיבוב ווינצשטרי ואת שמו לא הגיד לו, ולנץ עמד שם כל היום
ההוא להכין עצמו הטב מכל דבר הראוי לפרש והבתולה בת הקצין
היתה יחידה ביפיה בכל אותה המלכות וחכמה ומשכלת. ותחמוד בלבבה
את יפי לנץ ותאלץ את נושא כליו עד מאד כל היום ההוא שיודיענה
מי הוא זה הפרש ומה שמו. ויאמר גברתי זה הוא הפרש המובחר
שבעולם ואיני רשאי לומר לך עוד מאודותיו. אמרה ברוך תהיה די לי
שאמרת ואיני צריכה לדעת עוד ממך. לאלתר הרגישה מדברי
נערו שהוא מסיר לנצולוט דלליק בשהוא היה נקרא בפי כל הפרש המובחר
שבכל העולם ויבער חשקו בלבבה ולא יכלה להעלימו. ותבוא ותכרע
לפני לנץ ואמרה אדוני הפרש הנכבד אני שואלת ממך מתנה אחת
התתננה אלי. לאלתר עמד לנץ ויושט את ידו ויקימיה ויאמר גברתי
מאד חרה לי על אשר כרעת לפני ומה שאלתך ותנתן לך אם אוכל.
אמרה תידור לי כן מצד האמונה שיש לך עם מי שאתה מחבב יותר.
ענה כן אני נודר. אמרה לו אני שואלת ממך שתשא בסיבוב את זאת
בית זרועי בפנון אחד על האילמו שלך בעבור אהבתי. כשמוע לנץ כבד
עליו הדבר הזה עד מאד, אמנם מחמת השבועה שהשביעתהו ואשר
נדר לא היה רשאי למאן אבל דאג שקבלה בשכבר נתן כל לבו וכל
חשקו אל המלכה ופחד פן יודע אליה הדבר בשום עת ויחר לה
ותשנאנו. ותקח הבתולה לפניו את בית זרועה ותשימהו בידה על אלמו
ותצווהו לעשות בסיבוב נצחונות וגבורות על אהבתה בעניין שכל הרואים
יאמרו כמה מאושרת וכמה מבורכת אותה הבית זרוע ומי אשר היא לה.
ויוודע אליך אדוני כי אתה הוא הפרש הראשון אשר נתתי לו את חשקו
וגם אליך לא נתתיו לולי ידעתי אותך ואת גבורותיך. ולנץ ענה כי יעשה
כל כך על אהבתה ששום איש לא יוכל להאשימו. וכבוא השמש לקח
רשות מן הבבסור ומן הגברת אשתו והפקידם לנו' ואל הבתולה השתחוה
ואת מגינו וזינו הניח שם בחדר אחד ואת הזינים האדומים לבש כאמור
לעיל. וירכבו שניהם הוא ואדלפרט ונושאי כליהם כל הלילה עד הבוקר
למען לא ינכרו מאיש. והגיעו עד פרסה סמוך לווינצשטרי טרם עלית
השמש אמר לנץ אל אדלפרט חבירו היש מקום לחנות קרוב לעיר כי
אינני בא לעיר היום ברצוני אם אוכל לחנות בחוץ. ענהו אדלפרט
טוב דברת הנה נלך אל מקום שיישר בעיניך עד מאד ותעבור ותיכבד
וילכו בכפר אחד סמוך לעיר בבית גברת אחת דודת אדלפרט הפרש
והגברת שמחה בהם ותקבלם בסבר פנים עד מאד ועמדו שם כל היום
ההוא בשמחה ובמשתה מכל מעדני מלך ותשאל הגברת אל נכדה על
אודות חבירו מי הוא ויאמר לה אינני יודע מאודותיו דבר אבל נראה לי שהוא פרש אחד נכבד עד מאד ועל כן נתחברתי עמו ללכת אל
הקיבוץ של ווינצשטרי. ולנץ שלח את נערו לעיר ויצוהו לך בעיר
וראה את הפרשים שבאו השוכנים תוך העיר והשוכנים מחוץ ותשום
הטב הכמות מן הפרשים שיש שם מפנים לעיר ומחוץ ואנה חונים שניי
בורז וליאונל ואחי אשטור, לאלתר בא נערו העירה וראה וחקר כפי
יכולתו כמות פרשי הקיבוץ ושאה שם עד הערב ושב. ויאמר אל לנץ.
אדוני הפרשים רבים מפנים ומחוץ ושנייך ואחיך הם בפנים וכן ראוי
בעבור שהם מחבירי הטבלה ואי אפשר להם מבלי היותם עם המלך
ארטוש. שאל לנץ ומי ומי בחוץ. ענה הנער עם רב ופרשים רבים עם
ד' מלכים מלך שקוציאה. מלך ארלנדי מלך גליש מלך טרנוליש, אמנם
פרשי מלכות לוגריש שהם עם המלך ארטוש נראים אלי יותר פרשים
נכבדים ויותר גבורים גם אם החצונים הם יותר במספר: לבקר הכינו
וזינו עצמם לנץ ורעהו וילכו אל הקיבוץ ונער לנץ נשאר בכפר כי ירא
לנץ פן יוכר הוא בעבור נערו ויהיו באחו של ווינצשטרי והנה כלו מלא
ומכוסה ממסבים ועודרים ובו ביום לא אבה המלך ארטוש שמסיר גלוון
וגדריאט אחים ישאו כלי זיין כי ידע שלנץ היה שם ולא אבה שיפגעו
יחדו למען לא תמצא ביניהם איבה. והמלך עלה אל המגדל הוא וגלוון
וגדריאט ושאר פרשים כדי לראות הסיבוב. והסיבוב מתחיל להזדמן
ויאמר לנץ אל אדלפרט רעהו אל איזו כת נראה לך שנעזור הפנימים
או החיצונים ויען אדלפרט לאשר תחפוץ. אמר לנץ נראה לי כי הפנימים
הם חזקים וגבורים יותר מן החצונים ולכן לא יהיה לנו לכבוד אם נעזור
או אם נהיה מצד החזקים, אמנם יגדל כבודנו אם נעזור החצונים שהם
פחות גבורים ובזה יוודע כוחנו ושוויינו, אז נתאמץ לנץ על סוסו ויתיישר
מול פרש אחד ויט חניתו ויכהו בחוזק יד ויפילהו ארצה הוא וסוסו ורכב
לפנים כי עוד חניתו שלימה. ויפגע בפרש אחר ויעש לו ככה, וירכב
בפנים ויפגע בשלישו ויעש לו ככה אמנם את זה השלישי חבל מאד
בצלעותיו הבלות גדולות ועמוקות וכמעט מת. כראות פרשי המלך ארטוש
גבורות זה הפרש תמהו מאד ויהללו את גבורותיו ואמרו מה מאד
התחיל לעשות הטב הפרש החדש כי הכל היו סבורים שהיו שניהם
אותם שני האחים מאשקלוט שיתפרשו באותה השנה כאמור לעיל עם
היותם נושאים שניהם זינים אדומים מצבע אחד. אז נעצרו יחד כת אחת
מפרשים מיראתם את המכות שהיה מכה זה הפרש האדום. ואדלפרט
ריע לנץ פגע באשטור דמאריש אח מסיר לנץ ויכהו בחניתו ואשטור
נתאמץ עליו ביד רמה והכהו בחניתו ודחקו כל כך בחוזק שהפילו לארץ
עם סוסו ביחד. ויצעקו פרשי המלך בל"ח שעתה הותץ אחד מפרשי
אשקלוט וכראות לנץ את רעהו נפול לארץ קנא לו קנאה גדולה וחרה לו עד מאד ונתיישר מול אשטור. ויט חניתו ויכהו מכה רבה
ויפילה לארץ לפני גאלאודין דגאוליש וכמעט נתרסקו כל אבריו כי
לא הכיר שהיה אשטור כי היו פניו מכוסים מן האלמו ותקפידון. ויאמר
אל אדלפרט רעהו הנה נקמתי את מפלתך והתחזק והעלה את אדלפרט
על הסוס והוציאו מתוך הפיכת הפרשים אז אמר מסיר גלוון אל המלך
לא אוכל להאמין שאותה ההכאה החזקה אשר הפילה את אשטור
יצאה מזרוע שום אחד מפרשי אשקאלוט החדשים ואני חושב שאותו
הפרש שעשאה הוא שום פרש אחד אכסנאי. ובורז בא בתוך המערכה
והחל להכות פרשים ולהפיל פרשים מימינו ומשמאלו כאילו הם כולם
רחילים והיה הולך גולגולות ומשסע אלמים פעם היה מכה וכאשר
תשבר החנית היה מכה בחרב ועושה סביביו גבורות נפלאות וירא את
לנץ ויסמן אותו אך לא הכירו תיישר טבחו ויט חניתו אחת עבה וקשה
מול לנץ ויכו ביד חזקה ובחפץ רב ויחלוף את מגן לנץ ואת שיריונו
ותקע החנית בצלעותיו וחבל בו חבלות גדולות ועמוקות ודחקו כל כך
בחנית עד שסוס ורוכבו רמה לארץ בבת אחת והדם היה מזנק ממנו
עד מאד ומדמם כל זיניו ובכן נשברה חנית בורז, ולנץ כפרש גבור וחזק
לא שכב לארץ ולא חשש על מכותיו ומיהר ועלה על סוסו בזדון
גדול ובחרי אף על חבלותיו ומפלתו ויאמר בקול נשמע חי ראשי זה
שהפילני לארץ איננו נער כי לא מצאתי מעולם מי שהכלימני שעשה
בושה אחד לאלף כאשר עשה זה. אמנם לא עשה בימיו דבר
שישולם גמולו מהר כאשר ישולם לו זה אם אוכל. לאלתר חשף חנית
אחת חזקה מיד שקודיר אחד ונתיישר נגד בורז וכראות פרשי הקיבוץ
שאלה שר הפרשים נפגשים זה מול זה נסוגו כלם אחור ועשו להם
מרחב גדול למען יוכלו להלחם הטב. ויאמרו נראה מה יהיה כי עתה
נלחמים יחדו שני גבורי עולם כי שניהם גבורות נפלאות אמנם מי שינצח
עתה אותו יהיה בודאי העליון מן הסיבוב ואליו יהיה הכבוד. אז נתאמץ
לנץ על סוסו ויכה את בורז ביד חזקה ובחפץ גדול ובכעס וחמה רבה
בעניין שחשוקי האוכף של בורז נשבר ובכן נפל לארץ והסוס הלך
בשדה, ויאמר גלוון אל המלך מה תאמר מזה ויאמר המלך ואתה מה
תאמר. ענה גלוון איננו דן מנותץ את בורז כפרש נפול כי נפל מחמת
שברון חשוקי האוכף ולא היה לו במה להיאחז אמנם הפרש האחד
באמת הוא פרש טוב וחזק עד מאד ולולי שהנחנו את לנץ חולה
בקמלוט האמנתי שהוא לנץ והמלך שחק נגד גלוון ואמר אותו הפרש
החל בטוב ואני סבור שישלים יותר טוב ויהי מי יודע שאם לא נשברו
חשוקי האוכף כבר הטילו לארץ עם הסוס אז חלפו מעבר אל עבר ולא
הועילו שיריון וכאשר נשברה חנית לנץ שלף חרבו ויחל להכות מימינו ומשמאלו ולהפיל פרשים רבים זה אחר זה כרחלים ולהתיז צוארי סוסים כדלועים ולעשות גבורות נפלאות בפלטיא עד שהכל היו נפלאים