ספר הפליאה/שמא
ד"ה וראה לשונם בעי מיניה מרב ששת עריכה
וראה לשונם בעי מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו וסוסים וגמלים לא מבעיא ליה דאע"ג דלא עכירי ואיכא למימר מיא עייל מיא נפיק אפ"ה לא קא שתי ליה משום היוצא מן הטמא. אלא חמור דמעלי לירוקא ונהגו לשתותו לרפאות הירקון מהו לשתותו ובקש למצוא היתר לרפואה והעמיד שאסור הואיל שאין בו סכנה והדין נותן, וראה עתה איך דבריהם קשים כחומץ לשינים וכעשן לעינים שהרי הם אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסים אותו לגופן ואינם ממצות אותו מגופן ומצאו היתר לו את זה לא תאכלו שרץ העוף טמא לא תאכלו אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף משריץ ואיזה זה דבש דבורים, ולדבריהם יהיה גם השתן של חמור מותר דלא גרע מדבש אלא הכוונה שהשתן לוקח עכוריות מהגוף. והנה בו חלק מטמא, אך הדבש אין בו מציצה מהגוף כלל ודבש גיזין וצרעין מותר באכילה והאוסר אוסר אותם משום שם לווי, ולדבריו קשה הא יש שם לווי גם בדבורים אלא צדקו דברי האוסר דבש גיזין וצרעין כי יש בו מציצה מגוף ודומה לשתן החמור הטמא, וא"ל למה לא אסרו גם אלו ומה התירה מצאו המתירין אחרי דאית מציצה, כי יש לומר שבמתיבתא דרקיע הכי הוי הדברים שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ והוא דבש, ובמתיבתא דרקיע לא חלקו בין דבש לדבש, א"ל הקב"ה אל תכניסו טומאה כי לא אמרתי רק דבש דבורים ולא גיזין וצרעין כי הם ודובשם שוין וזהו שם לווי וכאשר הדברים למעלה כן הדברים למטה שמשם בא אלינו ותמצא כאלה דברים בהרבה מקומות שבא אליהו ז"ל וקא מיבעיא ליה מיניה במאי קא עסיק קב"ה והשיב כפי שעוסקין הם למטה כענין פלגש בגבעה וכיוצא בו. וראה והבן שארז"ל פרש הטמא מותר באכילה שאין לה שום חלק מהטומאה. וע"ז התירו עור הבא נגד פניו של חמור מטעם שדנו אותו פרש בעלמא כי זה העור אינו נולד מגוף הבהמה והדין עמהם, מ"מ השומע דבריהם ישתגע אם בהמה טמאה אכלה דבר טמא כגון דובים שאכלו בשר חזיר וחלב למה יהא הפרש טהור ומותר הלא בא מטמא וגם זה העור הבא נגד פניו של חמור מי הכניסו שם מן הרוחות בא או מן הזיקים ע"כ מטמא בא ולא יהא מותר באכילה, אלא כל דבר הנאכל מתחלק לחלקים ר"ל טמא שאוכל טמא הראוי מהנאכל להדבק בטמא ידבק ויעשה בשרו ממש, והראוי להסתלק מהטמא ולצאת ממנו נעשה פרש ואותו הפרש אחר שיצא מהטמא ולא נשאר בגופו אין בו דין טומאה, אך העור שבא נגד פניו של חמור אין כאן מקומו ובעז"ה יתבאר באריכות כי לא יובן בקיצור: