ספר הפיות הכחול/פליסיה וכד הציפורנים
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-08.07.2023[1]
פליסיה וכד הציפורנים עריכה
פעם היה פועל עני ששהרגיש שלא נותר לו עוד זמן רב לחיות, ביקש לחלק את כל רכושו בין בנו לבתו, אותם אהב מאוד.
אז הוא קרא להם אליו ואמר: "אמכם הביאה לי כנדוניה שני שרפרפים ומיטת קש. מלבד אלו יש לי תרנגולת, כד ציפורנים וטבעת כסף שנתנה לי אישה אצילה שפעם התארחה בבקתה הצנועה שלי. כשהלכה אמרה לי:
"נהג בזהירות במתנותיי, אישי הטוב, אל תאבד את הטבעת ואל תשכח להשקות את הציפורנים. ובאשר לבתך: אני מבטיחה לך שהיא תהיה יפה יותר מכל מי שראית בימי חייך. קרא לה פליסיה, וכשהיא תגדל תן לה את הטבעת ואת כד הציפורנים שינחמו אותה מן העוני שלה." אז קחי אותם, בתי היקרה," הוסיף "ואת כל השאר יקבל אחיך."
שני הילדים נראו מרוצים, וכשאביהם נפטר הם ספדו לו, וחילקו את הרכוש כפי שהורה להם. פליסיה האמינה שאחיה אוהב אותה, אך כשהתיישבה על אחד השרפרפים אמר לה בכעס:
"שמרי לעצמך את כד הציפורנים שלך ואת הטבעת שלך, ועזבי במנוחה את הרכוש שלי. אני אוהב סדר בבית שלי."
פליסיה, שהיתה עדינה מאוד, לא אמרה דבר, ורק עמדה ובכתה חרישית. בעוד ברונו, זה היה שמו של אחיה, ישב לו בנוח ליד האח. כשהגיעה שעת ארוחת הערב ברונו אכל ביצה טעימה, ואת הקליפה זרק אל פליסיה ואמר:
"הנה, זה כל מה שאני יכול לתת לך. אם לא מוצא חן בעינייך, צאי החוצה ותפסי צפרדעים. יש מהן בשפע בביצה שבאיזור." פליסיה לא ענתה, אך בכתה עוד יותר מקודם והלכה לחדרה הקטן. היא גילתה שהחדר היה מלא בריחן המתוק של הציפורנים, והיא התקרבה אליהן ואמרה בעצב:
"ציפורנים יפות, אתן כה מתוקות ויפות, אתן הנחמה היחידה שנותרה לי. אתן יכולות להיות רגועות שאטפל בכן היטב, אשקה אתכן כראוי ולא אתן לאף יד אכזרית לתלוש אתכן."
כשרכנה לעברן שמה לב שהן היו יבשות מאוד. אז היא לקחה את הקנקן שלה ורצה לאור הירח הבהיר אל המעיין שהיה במרחק מה משם. כשהגיעה אליו, ישבה על הגדה לנוח, אך רק עשתה זאת והנה אישה מרשימה מתקדמת לעברה, מוקפת במשרתים. שש בנות לוויה נשאו את שולי שמלתה, והיא נשענה על זרועה של בת לוויה נוספת.
כשהן הגיעו לקרבת המעיין, פרשו לכבודה אפיריון, ותחתיו הניחו ספה מבד מוזהב, ומיד הוגשה סעודה של מטעמים על שולחן מכוסה בכלי כסף וקריסטל, בעוד הרוח בינות העצים ומי המעיין המפכים זימזמו מנגינה רכה.
פליסיה הסתתרה בצל, נדהמת מהמראה עד שלא יכלה לזוז. אך לאחר מספר רגעים אמרה המלכה:
"אני רואה רועה ליד העץ ההוא, הזמינו אותה לבוא לכאן."
אז פליסיה באה ובירכה את המלכה בביישנות, אך עם כל כך הרבה חן שהכל היו מופתעים.
"מה את עושה כאן יפתי?" שאלה המלכה. "את לא מפחדת משודדים?"
"הה, גבירתי," אמרה פליסיה "רועה מסכנה שאין לה מה להפסיד לא תפחד משודדים."
"אז את אינך עשירה במיוחד?" אמרה המלכה וחייכה.
"אני כל כך עניה," ענתה פליסיה "שכל מה שיש לי בעולם זה כד ציפורנים וטבעת כסף."
"אבל יש לך לב," אמרה המלכה. "מה היית אומרת אם מישהו היה מנסה לגנוב את זה?"
"אני לא יודעת איך זה כשלוקחים את הלב, גבירתי," ענתה פליסיה, "אבל תמיד שמעתי שבלי לב אי אפשר לחיות ושאם הוא נשבר אז מתים. ולמרות שאני עניה אצטער מאוד אם לא אחיה."
בצדק את שומרת על ליבך, יפתי," אמרה המלכה, "אך אמרי לי, האם אכלת ארוחת ערב?"
"לא, גבירתי" ענתה פליסיה, "אחי אכל את כל ארוחת הערב שהיתה לנו."
אז הורתה המלכה שיארגנו לפליסיה מקום ליד השולחן ובעצמה העמיסה בצלחתה של פליסיה כל טוב. אך פליסיה התפעלה מכדי להיות רעבה.
"הגידי לי, מה עשית במעיין בשעה כל כך מאוחרת?" לאחר זמן מה.
"באתי כדי למלא קנקן מים לציפורנים שלי, גבירתי." ענתה פליסיה, והתכופפה להריפ את הקנקן שעמד לידה. אך כשהראתה אותו למלכה הופתעה לראות שהוא נעשה מוזהב, כולו עם יהלומים מנצנצים, והמים שבהם היה מלא היו ריחניים יותר מהודים המתוקים ביותר. היא חששה לקחת אותו עד שהמלכה אמרה:
"הוא שלך, פליסיה. לכי והשתמשי בו להשקות את הציפורנים שלך, שיזכיר לך שמלכת היערות היא ידידתך."
הרועה השתטחה לרגלי המלכה והודתה לה על מילותיה רבות החסד.
"הא, גבירתי!" קראה פליסיה, אם רק תואילי להישאר כאן לרגע ארוץ ואביא לך את כד הציפורנים שלי - לא אוכל להעביר אותן לידיים טובות משלך.
"לכי פליסיה," אמרה המלכה, מלטפת את לחייה ברכות, "אחכה כאן עד שתשובי."
ופליסיה לקחה את הקנקן וצה איתו לחדר הקטן, אך בזמן שלא היתה שם, ברונו לקח את כד הציפורנים והשאיר במקומו כרוב. כשראתה את הכרוב ביש-המזל נחרדה פליסיה ולא ידעה מה תעשה. אך לבסוף חזרה בריצה למעיין, כרעה על ברכיה לפני המלכה ואמרה:
"גבירתי, ברונו גנב את כד הציפורנים שלי, אז אין לי דבר מלבד הטבעת הכסופה. אני מתחננת שתקחי אותה כאות תודה."
"אך אם אקח את הטבעת, יפתי הרועה," אמרה המלכה, "לא ישאר לך דבר. מה תעשי אז?"
"אה, גבירתי." ענתה פליסיה בפשטות, "אם את ידידתי אסתדר היטב."
וכך לקחה המלכה את הטבעת ושמה על אצבעה, עלתה לכרכרה שהיתה עשויה מאלמוג משובץ אבני ברקת ורתומה לשישה סוסים לבנים כחלב. ופליסיה ליוותה אותה במבטה עד שעיקולי השביל המיוער העלימו אותה מן העין, ואז הלכה לבית וחשבה על כל הדברים הנפלאים שקרו לה.
הדבר בראשון שעשתה כשהגיעה לחדרה היה לזרוק את הכרוב מן החלון.
אך היא הופתעה מאוד לשמוע קול קטן ומשונה קורא: "הו! כמעט מתתי!" ולא ידעה מהיכן הגיע הקול, כי כרובים בדרך כלל לא מדברים.
מרגע שעלה האור, פליסיה שהיתה אומללה מאוד בגלל כד הציפורנים שלה, יצאה החוצה לחפש אותו, והדבר הראשון שמצאה היה הכרוב ביש-המזל. היא בעטה בו קלות ברגלה ואמרה: מה אתה עושה כאן, ואיך אתה מעיז להתמקם במקום כד הציפורנים שלי?"
"אם לא היו שמים אותי שם," ענה הכרוב, "את יכולה להיות בטוחה שלא הייתי מעלה בדעתי להיות שם."
היא רעדה מפחד כשמעה את הכרוב מדבר, אך הוא המשיך:
"אם תואילי בטובך לשתול אותי שוב בין חברי, אוכל לומר לך מיד היכן נמצאות הציפורנים שלך - הן מוחבות במיטתו של ברונו!"
פליסיה נמלאה יאוש כששמעה זאת, ולא ידעה איך תוכל להשיגם בחזרה. אך עדיין היא שתלה שוב את הכרוב בחביבות במקומו המקורי, וכשסיימה היא ראתה את התרנגולת של ברונו, תפסה אותה ואמרה:
"בואי הנה, יצור קטן ומגעיל! את תסבלי על כל הדברים המרושעים שאחי עשה לי!"
"הו, רועה," אמרה התרנגולת, "אל תהרגי אותי, אני די רכלנית ואני יכולה לספר לך כמה דברים מפתיעים שתשמחי לשמוע. אל תטעי לחשוב שאת בתו של הפועל העני שגידל אותך. אמך היה מלכה שהיו לה כבר שש בנות, והמלך איים שאם היא לא תלד בן שיוכל לרשת את ממלכתו יערפו את ראשה.
אז כשהמלכה ילדה עוד בת קטנה היא נבהלה וסיכמה עם אחותה (שהיתה פיה) להחליף את בתה בבנה של הפיה. המלכה נכלאה במגדל גבוה בהוראת המלך, וכשחלפו ימים רבים מבלי ששמעה דבר מן הפיה, היא ברחה מהחלון בעזרת סולם חבלים ולקחה איתה את בתה התינוקת. לאחר שנדדה זמן רב עד שכמעט מתה מקור ומתשישות הגיעה אל הבית הזה. אני הייתי אשתו של הפועל, והייתי מטפלת טובה, והמלכה הפקידה אותך אצלי למשמרת וסיפרה לי על כל התלאות שעברו עליה, ואז היא מתה לפני שסיפרה מה עלי לעשות איתך.
מאחר שמעולם לא יכולתי לשמור סוד, לא התאפקתי וסיפרתי את הסיפור המוזר לשכנים שלי ויום אחד הגיעה אישה יפה וסיפרתי גם לה, וכשסיימתי לספר היא נגעה בי עם שרביט שהחזיקה בידה ומיד הפכתי לתרנגולת, והגיע הקץ לפטפוטים שלי. הייתי עצובה מאוד ובעלי שלא היה בבית כשזה קרה מעולם לא גילה מה קרה לי. אחרי שחיפש אותי בכל מקום הוא חשב שטבעתי או שאולי טרפו אותי חיות פרא ביער. אותה אישה באה לכאן פעם נוספת והורתה לקרוא לך פליסיה, והשאירה את הטבעת ואת כד הציפורנים כדי שיתנו לך אותם. ובזמן שהיתה בבית, עשרים וחמישה משומרי המלך באו לחפש אותך, ובוודאי התכוונו להרוג אותך, אבל היא מלמלה כמה מילים והם מיד הפכו כולם לכרובים. זה היה אחד מהם שזרקת מן החלון אתמול.
אני לא יודעת איך הוא הצליח לדבר - מעולם לא שמעתי אף אחד מהם אומר משהו בעבר, וגם אני עצמי לא הייתי יכולה לדבר עד עכשיו."
הנסיכה נדהמה מסיפורה של התרנגולת, ואמרה בחביבות: "אני ממש מצטערת בצערך, מטפלת מסכנה שלי. הלוואי שהיה בכוחי להחיזר אותך לצורתך המקורית. אך אל יאוש, נראה לי, אחרי מה שסיפרת לי, שמשהו בוודאי יקרה בקרוב. אבל עכשיו אני חייבת ללכת לדאוג לציפורנים שלי, שאני אוהבת יותר מכל דבר בעולם."
ברונו יצא אל היער, בלי שמעולם לא עלה בדעתו שפליסיה תחפש את הציפורנים בחדרו, ופליסיה שמחה על היעדרותו הבלתי צפויה וציפתה להשיג אותן מבלי לעורר מהומה. אולם ברגע שנכנסה אל החדר ראתה שם צבא איום של עכברושים ששמרו על מיטת הקש, וכשהיא ניסתה לגשת אליה, הם זינקו לעברה בנשיכות ושריטות איומות. פליסיה נבהלה ונסוגה כשהיא קוראת: "הו! ציפורנים יקרות שלי, איך אתן יכולות להישאר שם בסביבת טיפוסים נוראיים כאלו?"
אז עלה בדעתה לפתע קנקן המים, ובתקווה שיש בו איזה כוח קסם היא רצה להביא אותו וטיפטפה כמה טיפות על נחיל העכברושים המאיים. בתוך רגע לא נראו שם לא זנב ולא שפם. כל אחד מהם ברח לחור שלו מהר ככל שנשאוהו רגליו, כך שהנסיכה יכלה לקחץ בביטחה עת כד הציפורנים שלה. היא מצאה אותן כמעט נבולות מחוסר מים, ומיהרה לשפוך עליהן את כל המים שנותרו בקנקן. כשהתכופפה לעברן, ונהנתה מריחן הנעים, אמר קול רך שנשמע מרשרש בין העלים:
"פליסיה הנחמדה, סוף סוף הגיע היום בו אוכל לבשר לך בשמחה שאפילו הפרחים, גם הם אוהבים אותך ושמחים ביופייך."
הנסיכה, שהיתה מסוחררת מכל המוזרות של לשמוע כרוב, תרנגולת וציפורן מדברים, וממראהו הנורא של צבא העכברושים, נעשתה לפתע חיוורת מאוד, והתעלפה.
באותו רגע נכנס ברונו. העבודה בשמש הקופחת לא הפכה אותו לנחמד יותר, וכשראה שפליסיה הצליחה למצוא את הציפורנים שלה כעס מאוד, גרר אותה אל הגן ונעל אותה בחוץ. האויר הצח גרם לה לפקוח בתוך זמן קצר את עיניה היפות, והנה לפניה עמדה מלכת היערות, במראה מקסים כתמיד.
"יש לך אח רע," אמרה לפליסיה, "ראיתי באיזו אכזריות הוא הוציא אותך. תרצי שאעניש אותו בשמך?"
"הו, לא, גבירתי." ענתה פליסיה, "אני לא כועסת עליו."
"ואם הוא לא היה אחיך, מה אז היית אומרת?" שאלה המלכה.
"הו! אבל נראה לי שהוא כן." אמרה פליסיה.
"מה?" אמרה המלכה, "לא שמעת שאת נסיכה?"
"סיפרו לי את זה לפני זמן לא רב, גבירתי, אך איך אוכל להאמין ללא שום הוכחה?" ענתה פליסיה.
"אוי ילדתי היקרה," אמרה המלכה, "צורת הדיבור שלך מאשרת לי שלמרות שגדלת בצורה צנועה כל כך, את אכן נסיכה אמיתית, ואני יכולה להציל אותך מלקבל שוב יחס שכזה."
דיבורה נקטע באותו רגע בשל הגעתו של איש צעיר ונאה ביותר. הוא לבש מעיל מקטיפה ירוקה מחוזק באבזמי ברקת, ועל ראשו היה כתר של ציפורנים. הוא כרע ברך ונישק את ידה של הנסיכה.
"הו!" קראה המלכה, "ציפורן שלי, בני היקר, איזה אושר לראות אותך בחזרה בדמותך הטבעית, בזכותה של פליסיה!" והיא חיבקה אותו בשמחה. אז פנתה לפליסיה ואמרה:
"נסיכה מקסימה, אני יודעת כל מה שסיפרה לך התרנגולת, אבל בוודאי לא שמעת שהצפרירים, אלו שעליהם הוטלה המשימה לשאת את בני למגדל שבו המלכה, אימך, חיכתה לו בקוצר רוח, השאירו אותו בגן פורח ועפו לספר זאת לאימך. ושם פיה שאיתה הסתכסכתי הפכה אותו לפרח ציפורן, ולא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע זאת.
את יכולה לשער כמה כעסתי וכמה ניסיתי למצוא דרך לבטל את התעלול שהיא עשתה, אך ללא הועיל. יכולתי רק להביא את הנסיך למקום שבו גידלו אותך בתקווה שכשתגדלי הוא יאהב אותך, ועל ידי טיפולך המסור ישוב לתצורתו הטבעית. וכפי שאת רואה, הכל הסתדר כפי שקיוויתי שיקרה. טבעת הכסף שנתת לי היתה הסימן שכוחו של הכישוף כמעט ונמוג, והסיכוי האחרון של יריבתי היה להפחיד אותך עם צבא העכברושים שלה, והיא כשלה בכך. אז עכשיו, פליסיה יקירתי, אם תינשאי לבני בטבעת הכסופה הזו, אושרך העתידי מובטח. האם הוא נאה וחביב מספיק בעינייך בשביל להינשא לו?"
"גבירתי," ענתה פליסיה כשהיא מסמיקה, "טוב ליבך מציף אותי. אני יודעת שאת אחותה של אמי, ושבכוחך הפכת לכרובים את החיילים שבאו להרוג אותי, ואת המטפלת של הפכת לתרנגולת ושאת חולקת לי כבוד אדיר בהצעה שאנשא לבנך. איך אוכל להסביר לך את היסוסיי? אני מרגישה, לראשונה בחיי, כמה ישמח אותי להיות נאהבת. האם אכן תוכלי לתת לי את ליבו של נסיך?"
"הוא כבר שלך, נסיכה נפלאה!" קרא הנסיך, לוקח את ידה בידו. "אלמלא הכישוף הנורא שהשתיק אותי, הייתי אומר לך מזמן כמה אני אוהב אותך."
הדבר שימח מאוד את הנסיכה, והמלכה, שלא יכלה לשאת עוד את מראה של פלסיה לבושה כרועה עניה, נגעה בה בשרביט שלה ואמרה:
"רצוני שתהיי לבושה בצורה שהולמת את מעמדך ואת יופייך." ומיד הפכה שמלת הכותנה של הנסיכה לגלימה נהדרת עם רקמת כסף מעוטרת באבני חן, ועל שיערה השחור והרך הונח כתר יהלומים ממנו השתלשלה רעלה לבנה ושקופה. בעיניה הבהירות וצבע לחייה המקסים היא נראתה כל כך מהממת שהנסיך בקושי יכל לשאת זאת.
"כמה את יפה, פליסיה." הוא קרא, "אל תתני לי לחכות עוד, אני מתחנן, אמרי שתינשאי לי."
"הו," אמרה המלכה בחיוך, "נראה לי שהיא לא תסרב לך עכשיו."
בדיוק אז ברונו, שחזר לעבודתו, יצא מן הבית והיה בטוח שהוא חולם כשראה את פליסיה. אך היא קראה לו בחביבות והפתירה במלכה שתרחם עליו.
"מה?" אמרה המלכה "אחרי שהוא היה כל כך מגעיל כלפייך?"
"הו, גבירתי," אמרה הנסיכה, "אני כל כך שמחה שהייתי רוצה שכולם יהיו גם הם שמחים."
המלכה נישקה אותה ואמרה: "טוב, כדי שתשמחי, בואי נראה מה אוכל לעשות בשביל ברונו המעצבן הזה." ובנפנוף של השרביט היא הפכה את הבית הקטן והעלוב לארמון נפלא, מלא באוצרות. רק שני השרפרפים ומיטת הקש נשארו כפי היו, כדי להזכיר לו שהיה קודם עני. אז נגעה במלכה בברונו עצמו והפכה אותו למעודן ומנומס ומכיר תודה, והוא הודה לה ולנסיכה אינספור פעמים. ולבסוף החזירה המלכה את התרנגולת והכרובים לצורתם הטבעית, וכולם היו מאוד מרוצים. והנסיך והנסיכה התחתנו מהר ככל האפשר בפאר רב, וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
מקור: הסיפור "מזל" של מאדאם ד'אולנואה (Fortunée, Par Madame d'Aulnoy, סיפור צרפתי)
הערות שוליים עריכה
- ^ הערת המתרגם: ניתן למצוא קישור למקור הצרפתי, ולגרסאות נוספות באנגלית ובשפות אחרות בדף הסיפור בויקיטקסט האנגלי ובדף הסיפור בויקיטקסט הצרפתי.