ספר הפיות הכחול/סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה
- מתוך: ספר הפיות הכחול
- תורגם ע"י נחום ונגרוב באפריל 2013
סינדרלה, או: נעל הזכוכית הקטנה
עריכההיה היה אדם נכבד שנשא לו לאשה שנייה את הגאה והיהירה בנשים שאי פעם עין שזפה. היו לה מבעלה הראשון שתי בנות, יצוקות מהחומר שלה, בדיוק כמוה לכל דבר ועניין. גם לו היתה, מאשה אחרת, בת צעירה, אך היא היתה בעלת מזג טוב ומתוק שאין דומה לו, אותו ירשה מאמה, שהיתה היצור הטוב ביותר עלי אדמות.
רק נסתיימו חגיגות החתונה, והאם החורגת[1] החלה לחשוף את טבעה האמיתי. היא לא יכלה לסבול את תכונותיה הטובות של הילדה היפהפיה הזו, מה עוד שהיא גרמה לבנותיה שלה להיראות עוד יותר מגעילות בהשוואה. היא העסיקה אותה בעבודות הבזויות ביותר של הבית: היא ניקתה את הכלים, השולחנות וכו', ושטפה את חדר השינה של הגברת, ואת אלה של הגבירונות, בנותיה; היא שכבה בעליית גג מסכנה, על גבי מיטת קש עלובה, בעוד אחיותיה שכבו בחדרים נאים, עם רצפות מעוטרות כולן, על גבי מיטות מהאופנה החדשה ביותר, שם היו להן מראות כה גדולות עד שיכלו לראות את עצמן בגודל מלא, מכף רגל ועד ראש.
הנערה המסכנה סבלה הכל בהכנעה, ולא העזה לספר לאביה, שאילו כן היה פוטר אותה בנזיפה; זאת מכיוון שאשתו משלה בו לחלוטין. כשסיימה הנערה את עבודתה, נהגה להיכנס לפינת הארובה, ולשבת שם בין הגחלים והאפר, סינדר בלע"ז, מה שגרם לה להיקרא בפי כל סינדרוונץ' (נערת-הכפר של האפר); אבל האחות הצעירה יותר, שלא היתה כה גסה ובלתי-מנומסת כאחותה הבכירה, קראה לה סינדרלה. למרות זאת, וחרף לבושה הגס, היתה סינדרלה מאה פעמים יפה יותר מאחיותיה, על אף שהן היו תמיד לבושות בפאר והדר.
ויהי היום, ובן המלך ארגן נשף (מסיבת-ריקודים), והזמין אליו את כל אנשי המעלה. הגבירונות הצעירות שלנו הוזמנו אף הן, שכן נחשבו לדמויות רמות-מעלה בקרב בני האצולה. הן היו נלהבות מההזמנה הזו, והיו עסוקות להפליא בבחירת השמלות, החולצות התחתונות והתסרוקות שיהלמו אותן. פירושו של זה היה צרות חדשות עבור סינדרלה, כי היתה זו היא שגיהצה את בגדי הפשתן של אחיותיה, וקלעה את תלתליהן; הן דיברו כל היום כולו רק על איך עליהן להתלבש.
"אשר לי", אמרה הבכירה, "אני אלבש את חליפת הקטיפה האדומה שלי עם הקישוטים הצרפתיים".
"ואילו אני", אמרה הצעירה, "אלבש את החולצה התחתונה הרגילה שלי; אך בכדי לפצות על כך, אעטה את המעיל בעל פרחי הזהב שלי, ואת תכשיט-הבטן שלי עם היהלומים, שהוא רחוק מלהיות השגור ביותר בעולם".
הן שלחו אחר הפיאנית הטובה ביותר שיכלו למצוא לסדר את התסרוקות שלהן ולהדק את סינריהן הכפולים, והן קנו את המברשות האדומות והטלאים שלהן ממיטב האופנה של פריז.
סינדרלה גם כן נקראה אליהן להתייעצויות בכל העניינים הללו, לפי שהיה לה טעם מצויין, והיא ייעצה להן תמיד כמיטב יכולתה, ואפילו התנדבה לעזור לסדר להן את התסרוקות, מה ששמחו עליו מאד. בעודה עושה זאת, הן אמרו לה: "סינדרלה, האם לא היית שמחה ללכת אל הנשף?"
"אבוי!" היא ענתה, "אתן צוחקות עליי; אין זה יאה שאחת כמוני תלך לשם".
"את צודקת בהחלט", הן השיבו; "זה יגרום לאנשים לצחוק, לראות נערת-כפר של אפר בנשף".
כל אחת אחרת במקום סינדרלה היתה מסרקת את ראשיהן עקום, אבל היא היתה טובה מאד, וסידרה להן את התסרוקות היטב. עבר עליהן כמעט יומיים בלי לאכול, כה נרגשות ושמחות היו. הן שברו מעל לתריסר שנצים בנסיון להדק עצמן היטב, כדי שתהיה להן צורה דקה ועדינה, והן היו כל הזמן אצל המראה. בסופו של דבר הגיע היום המיוחל; הן הלכו לחצר המלכותית, וסינדרלה עקבה אחריהן בעיניה ככל שיכלה, וכשנעלמו מעיניה היא פרצה בבכי.
הסנדקית שלה, שראתה אותה כולה בוכיה, שאלה אותה מה הבעייה.
"הלואי ויכולתי – הלואי ויכולתי –"; היא לא הצליחה לומר את השאר, מאחר והופרעה על ידי הדמעות וההתייפחויות שלה.
הסנדקית הזו שלה, שהיתה פיה, אמרה לה: "הלואי ויכולת ללכת לנשף; האין זאת?"
"כ––ן", קראה סינדרלה, באנחה ענקית.
"ובכן", אמרה הסנדקית, "רק תהיי ילדה טובה, ואני אסדר זאת כך שתלכי". ואז היא לקחה אותה לחדר השינה שלה, ואמרה לה, "רוצי לגינה, והביאי לי דלעת".
סינדרלה הלכה מיד ללקט את הדלעת הטובה ביותר שיכלה למצוא, והביאה אותה אל סנדקיתה, מבלי שתוכל לשער כיצד תסייע לה דלעת זו ללכת לנשף. הסנדקית שלה הוציאה את כל התוך של הדלעת, בהותירה רק את הקליפה; לאחר מכן היא היכתה בדלעת במטה שלה, והדלעת הפכה תיכף ומיד לכרכרה הדורה, מחופה כולה בזהב.
אז הלכה להביט במלכודת-העכברים שלה, שם מצאה שישה עכברים, כולם חיים. היא הורתה לסינדרלה להרים מעט את דלת המלכודת, ואז נתנה לכל עכבר מכה קלה במטה שלה בעודו יוצא החוצה. העכבר הפך באותו הרגע לסוס נהדר, וביחד היו אלה שישיית סוסים מצויינת בגוון טלאי-אפור עכברי יפהפה; חסר היה רק הרַכָּב.
"אני אלך ואראה", אמרה סינדרלה, "אם אין שם עכברוש במלכודת-החולדות – נוכל לעשות ממנו רַכָּב".
"את צודקת", ענתה הסנדקית; "לכי ראי".
סינדרלה הביאה את המלכודת אליה, והיו בה שלושה עכברושים ענקיים. הפיה בחרה באחד מהשלושה שהיה לו השפם הגדול ביותר, ובנוגעה בו במטה שלה, הוא הפך לרַכָּב שמן ועליז, עם השפמפם המגונדר ביותר ששזפתו עין. אחר כך אמרה לה: "לכי שוב אל הגן, ותמצאי שם שש לטאות מאחורי קנקן ההשקייה. הביאי לי אותם".
היא רק עשתה כן וכבר הפכה אותם הסנדקית שלה לשישה נערי-שרת, שזינקו מיד מאחורי הכרכרה, מדי הסייס שלהם כולם משובצים זהב וכסף, והם נצמדו חזק זה מאחורי זה כאילו לא עשו שום דבר אחר בכל חייהם.
אז אמרה הפיה לסינדרלה: "ובכן, את רואה כאן פמליה הראויה לצאת איתה לנשף, האין את שבעת רצון ממנה?"
"אוה! כן", קראה הנערה; "אבל האם עליי ללכת לשם כמו שאני, בבגדים מטונפים אלו?"
הסנדקית שלה רק נגעה בה במטה שלה, ובו ברגע הפכו בגדיה לבד של זהב וכסף, משובץ כולו באבני-חן. כשזה נעשה, היא נתנה לה זוג נעלי-בית מזכוכית, היפות ביותר בעולם כולו. בהיותה מגונדרת כך, קמה הנערה להיכנס לכרכרתה; אך הסנדקית שלה, מעל לכל דבר, ציוותה עליה לא להישאר עד אחרי חצות, בהזהירה אותה באותו זמן, שאם תישאר רגע אחד יותר, הכרכרה תהיה שוב לדלעת, סוסיה לעכברים, רַכָּבהּ לעכברוש, נערי-השרת שלה ללטאות, ובגדיה כפי שהיו קודם לכן.
היא הבטיחה לסנדקית שלה שתיזהר לעזוב את הנשף לפני חצות; ואז דהרה לה, בקושי עוצרת בעצמה מרוב שמחה. בן המלך, שנאמר לו כי נסיכה כבודה שאיש לא הכיר הגיעה, רץ החוצה לקבל את פניה; הוא נתן לה את ידו בעודה יורדת מהכרכרה, והצעיד אותה אל תוך הנשף, בתוך כל החברה הגבוהה. מיד הושלך הס. הם חדלו לרקוד, הכינורות חדלו מלנגן, כה מרותקים היו כולם להביט ביופי הייחודי של האורחת החדשה. לא נשמע דבר מלבד: "הא! כמה חמודה היא! הא! כמה חמודה היא!"
המלך עצמו, זקן ככל שהיה, לא יכול היה לעצור בעצמו מלהביט בה, ואמר למלכה בשקט שעבר זמן רב מאז ראה יצור כה יפהפה ומקסים.
כל הגבירות היו עסוקות בבחינת בגדיה ותסרוקתה, כדי שתוכלנה להזמין כאלה למחרת, בתנאי שתוכלנה למצוא חומרי גלם כה משובחים וידיים כה מקצועיות להכין אותם.
בן המלך הוביל אותה למושב המכובד ביותר, ואחר כך נטל אותה לרקוד איתו; היא רקדה בכזו חינניות, כך שכולם העריצו אותה עוד יותר. כיבוד נאה הוגש; אך הנסיך הצעיר לא אכל פירור, כה עמוקות היה עסוק בצפייה בה.
היא הלכה והתיישבה אצל אחיותיה, מרעיפה עליהן אלפי סימני אדיבות, מעניקה להן חלק מהתפוזים והאתרוגים שהנסיך כיבד אותה בהם, מה שמאד הפליא אותן, משום שהן לא הכירו אותה. בזמן שסינדרלה שיעשעה כך את אחיותיה, היא שמעה את השעון מצלצל אחת עשרה ושלושה רבעים. היא מיד קדה לשלום לחבורה ומיהרה החוצה מהר ככל שיכלה.
כשהגיעה הביתה היא רצה למצוא את הסנדקית שלה, ואחרי שהודתה לה היא אמרה שהיא חייבת ללכת למחרת גם כן לנשף, מכיוון שבן המלך ביקש אותה.
בעודה מספרת בחשק רב לסנדקיתה את כל שאירע בנשף, שתי אחיותיה דפקו בדלת, וסינדרלה רצה ופתחה להן.
"כמה זמן נשארתן שם!" היא קראה, מפהקת, משפשפת עיניה ומתמתחת כאילו זה עתה הקיצה משינה; אולם לא היתה לה שום נטייה שהיא לישון מאז שהן יצאו מהבית.
"אילו היית בנשף", אמרה אחת האחיות, "לא היית מתעייפת ממנו. באה לשם הנאווה בנסיכות, היפה ביותר שאי פעם נראתה בעיני בשר ודם; היא הרעיפה עלינו אלף סימני אדיבות, והעניקה לנו תפוזים ואתרוגים".
סינדרלה הפגינה אדישות לעניין; מכל מקום, היא שאלה אותן לשמה של הנסיכה; אך הן אמרו לה שאינן יודעות אותו, ושבן המלך היה מאד נבוך בגללה והיה נותן עולם ומלואו בכדי לדעת מי היא. לזה השיבה סינדרלה, מחייכת:
"היא בוודאי, אם כן, מאד יפה; כמה שמחות הייתן! האם לא אוכל לראותה? אה! העלמה שרלוט היקרה, אנא השאילי לי את חליפת בגדייך הצהובה שאת לובשת ביום-יום".
"כן, בטח!" קראה העלמה שרלוט; "להשאיל את בגדיי לנערת-אפר שכמוך! הייתי טיפשה לו עשיתי זאת".
סינדרלה, אכן, ציפתה לכזו תשובה, והיתה מאד שבעת רצון מהסירוב; כי היא היתה נתונה במיצר אילו השאילה לה אחותה את אשר ביקשה היא בצחוק.
ביום המחרת היו שתי האחיות בנשף, כמו גם סינדרלה, אך היא היתה לבושה עוד יותר בהידור מאשר מקודם. בן המלך היה כל הזמן לצידה, ולא חדל ממחמאות ושיחות נחמדות אליה; היא מצידה מצאה זאת רחוק ממשעמם, כך שדי שכחה את שהמליצה לה סנדקיתה; כך שבסופו של דבר, השעון צלצל שתים עשרה כאשר היא היתה סבורה שאין השעה אלא אחת עשרה; ואז קמה ונמלטה, קלה כמו איילה. הנסיך פנה בעקבותיה, אך לא יכול היה להדביקה. היא הותירה מאחור את אחת מנעלי-הבית מזכוכית שהיו לה, אותו הרים הנסיך מאד בעדינות. היא הגיעה הביתה די חסרת-נשימה, ובבגדיה הישנים והמגעילים; מאומה מכל מחלצותיה ותכשיטיה לא נותר בידה זולת אחת מנעלי-הבית הקטנות, חברה לזו שהפילה.
השומרים בשער הארמון נשאלו: האם לא ראיתם נסיכה יוצאת?
והם השיבו: לא ראינו איש יוצא זולת נערה צעירה, לבושה מאד בגסות, ושהיה לה יותר מראה של נערת-כפר ענייה מאשר בת-אצולה.
כאשר חזרו שתי האחיות מהנשף שאלה אותן סינדרלה: האם הן שועשעו כהלכה, והאם הגבירה הנאווה היתה שם?
הן ענו לה: כן, אבל היא מיהרה ללכת בדיוק כשהשעון צלצל שתים עשרה, ובכזו זריזות עד ששמטה את אחת מנעלי-הבית הקטנות מזכוכית שלה, היפות ביותר בעולם, אשר בן המלך הרים; ושהוא לא עשה מאומה מלבד להביט בה כל זמן הנשף, ושבוודאות גמורה הוא היה מאד מאוהב באדם היפהפה שאליו שייכת נעל-הבית מזכוכית.
מה שהן אמרו היה מאד נכון; כי כמה ימים אחרי כן העביר בן המלך כרוז, לצלילי חצוצרה, שהוא מוכן לשאת לאשה את זו שלרגלה תתאים בדיוק נעל-הבית. אלו שהעסיק החלו לנסות אותה על כל הנסיכות, ואז על הדוכסיות ועל כל בנות החצר, אך לשווא; הנעל הובאה אל שתי האחיות, שעשו כמיטב יכולתן לדחוף את רגלן אל תוך נעל-הבית, אך ללא הצלחה. סינדרלה, שראתה את כל זה, וזיהתה את נעל הבית שלה, אמרה להם, צוחקת:
"בואו נראה אם היא לא תתאים לי".
אחיותיה פרצו בצחוק רועם, והחלו לקנטר אותה. אך האציל שנשלח לנסות את נעל-הבית הביט ברצינות בסינדרלה, ובמוצאו אותה מאד נאה, אמר:
היא רק צריכה לנסות, ושיש לו הוראות לתת לכולן לנסות.
הוא הורה לסינדרלה לשבת, וכאשר שם את נעל-הבית על רגלה, גילה כי זו נכנסה די בקלות, והתאימה לה כאילו היתה עשויה שעווה. תדהמתן של שתי אחיותיה היתה גדולה ביותר, אך עדיין גדולה יותר במידה מרובה כאשר סינדרלה שלפה מכיסה את נעל-הבית השנייה, ושמה אותה על רגלה. אז נכנסה הסנדקית שלה, ובנוגעה בבגדיה במטה הקסם שלה הפכה אותם ליקרים יותר ומפוארים יותר מכל מה שהיה לה מקודם.
עתה גילו אחיותיה כי היא היתה אותה גבירה נאה ויפהפיה, אותה ראו בנשף. הן השליכו עצמן למרגלותיה לבקש סליחה על כל ההתנהגות הלא-יפה שלהן כלפיה ועל כל הסבל שאילצו אותה לעבור. סינדרלה נתנה להן את ידה ובחבקה אותן, קראה, שהיא מוחלת להן בכל ליבה, ומבקשת שתמיד תאהבנה אותה.
היא הובלה אל הנסיך הצעיר, לבושה כפי שהיא; הוא מצא אותה מקסימה יותר מתמיד, ולאחר מספר ימים, נשא אותה לאשה. סינדרלה, שהיתה לא פחות טובת-לב מאשר יפה, העניקה לשתי אחיותיה מגורים בארמון, ובאותו היום השיאה אותן לשני לורדים גדולים מהחצר המלכותית[2].