ספר הפיות הכחול/ממזרח לשמש וממערב לירח
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-19.8.2005. הסיפור בספר הוא עיבוד של מרגרט ריין האנט (Margaret Raine Hunt) לסיפור הנורווגי.
פעם לפני שנים רבות היה איכר עני שהיו לו הרבה ילדים אך מעט אוכל ובגדים לתת להם. כולם היו יפים, אך היפה מכולם היתה הבת הצעירה, שהיתה כה יפה שלא היה גבול ליופיה.
פעם אחת -- היה זה בערב יום חמישי סתוי, סופה בחוץ, חושך וגשם ורוח כל כך חזקים שקירות הביקתה רעדו -- ישבו כולם ביחד ליד האח כל אחד מהם עוסק בדבר זה או אחר, כשמישהו נקש שלוש פעמים על אדן החלון. האיש יצא החוצה כדי לראות מה קרה, וכשיצא עמד למולו דוב לבן גדול.
"ערב טוב" אמר הדוב הלבן.
"ערב טוב" ענה האיש.
"האם תיתן לי את בתך הצעירה?" אמר הדוב הלבן "אם תסכים תהיה עשיר כשם שאתה עני עכשיו".
לאיש באמת לא היתה התנגדות להיות עשיר, אך הוא חשב לעצמו: "אני קודם צריך לשאול את בתי על כך", אז הוא נכנס פנימה וסיפר לכולם שיש דוב לבן גדול בחוץ שהבטיח בכנות להפוך אותם לעשירים אם רק תינתן לו הבת הצעירה.
היא סירבה, ולא הסכימה לשמוע על כך; האיש יצא שוב, וסיכם עם הדוב הלבן שיחזור ביום חמישי הבא בערב, ויקבל את תשובתה. אז שיכנע אותה האיש, ודיבר איתה כל כך הרבה על העושר שיהיה להם, ועל כמה שזה יהיה טוב בשבילה, שלבסוף היא החליטה ללכת ושטפה ותיקנה את כל הסחבות שלה, עשתה את עצמה חכמה ככל שיכלה, והתכוננה לצאת. מעט מאוד רכוש היה לה לקחת איתה.
ביום חמישי הבא בערב בא הדוב הלבן לקחת אותה. היא התיישבה על גבו עם השק שלה, וכך הם עזבו. כשהלכו חלק גדול מן הדרך שאל הדוב הלבן "את מפחדת?"
"לא אני לא" היא ענתה.
"החזיקי חזק בפרוותי, ולא תהיי בסכנה" אמר הוא.
וכך היא רכבה הרחק הרחק, עד שהם הגיעו להר גדול. הדוב הלבן נקש עליו, דלת נפתחה, והם נכנסו לטירה שבה היו חדרים רבים מוארים ומבריקים שנצצו בזהב וכסף, ואולם גדול שבו היה שולחן רחב שהיה כל כך מדהים שיהיה קשה לגרום למישהו להבין כמה מרהיב הוא היה. הדוב הלבן נתן לה פעמון כסף, ואמר לה שאם היא תרצה משהו כל מה שעליה לעשות הוא לצלצל בפעמון הזה, ומה שהיא תרצה יופיע. לאחר שהיא אכלה והלילה החל לרדת היא היתה עייפה מהמסע, וחשבה שתרצה ללכת למיטה. היא צלצלה בפעמון, ובקושי הספיקה לנגוע בו כשמצאה את עצמה בחדר שבו עמדה מוכנה מיטה, שהיתה כל כך יפה שכל אחד היה מקווה לישון במיטה כזו. היו בה כריות ממשי ווילונות ממשי רקום בזהב, וכל מה שהיה בחדר היה מכסף או מזהב, אך כששכבה וכיבתה את האור בא איש ושכב לידה, היה זה הדוב הלבן, שהשיל את דמות החיה במשך הלילה. אך היא מעולם לא ראתה אותו, כי הוא תמיד בא אחרי שהיא כיבתה את האור והלך לפני שהופיע אור יום.
הכל היה טוב ויפה לזמן מה, אך היא החלה להיות מאוד עצובה, כי כל היום היא נאלצה להיות לבד; והיא כל כך רצתה לחזור הביתה לאביה, אימה, אחיה ואחיותיה. הדוב הלבן שאל מה היא רוצה, והיא אמרה לו שכל כך משעמם בתוך ההר, ושהיא נמצאת לבדה, ושבבית הוריה נמצאים כל אחיה ואחיותיה, ושבגלל שהיא לא יכולה ללכת אליהם נפלה עליה עצבות.
"יש תרופה לכך" אמר הדוב הלבן, "אם רק תבטיחי לי לעולם לא לדבר עם אימך לבד, אלא רק כשגם האחרים שם; כי היא תרצה להוביל אותך לחדר ולדבר איתך ביחידות; אך אסור לך בשום אופן לעשות זאת, או שתגרמי אומללות גדולה לשנינו."
וביום מימי ראשון בא הדוב הלבן ואמר שהם יכולים עכשיו להתארגן וללכת לראות את אביה ואמה, והם יצאו לדרך, כשהיא יושבת על גבו, והם עברו דרך ארוכה מאוד שלקחה זמן רב מאוד; אך לבסוף הם הגיעו לבית-חוה גדול ולבן, ואחיה ואחיותיה רצו ושיחקו לידו, והוא היה כל כך יפה שהיה תענוג להסתכל עליו.
"הורייך גרים כאן עכשיו" אמר הדוב הלבן; "אך אל תשכחי מה שאמרתי לך, או שתפגעי מאוד גם בעצמך וגם בי."
"לא, לא" אמרה היא "לעולם לא אשכח;" וברגע שנכנסה הביתה הדוב הלבן הסתובב וחזר.
היתה כל כך הרבה שמחה כשנכנסה לבית הוריה שנראה שהיא לעולם לא תיגמר. כולם חשבו שהם לעולם לא יוכלו להודות לה מספיק על כל מה שעשתה בשבילם. עתה היה להם כל מה שרצו, והכל היה הכי טוב שיכל להיות. כולם שאלו אותה איך היא הסתדרה במקום שהיתה בו. הכל היה בסדר גם אצלה, היא ענתה; והיה לה כל מה שיכלה לרצות. איני יכול לומר אילו עוד תשובות היא נתנה, אבל אני די בטוח שהם לא למדו ממנה הרבה. אך אחר הצהריים, אחרי שהם אכלו את ארוחת הצהריים, קרו הדברים בדיוק כפי שתיאר אותם הדוב הלבן. אמה רצתה לדבר איתה בחדרה. אך היא זכרה מה שאמר הדוב הלבן, ולא הסכימה בשום אופן ללכת. "מה שיש לנו לומר יכול להיאמר בכל זמן שהוא" ענתה. אך בדרך זו או אחרת אמה לבסוף שכנעה אותה, והיא נאלצה לספר את כל הסיפור. היא סיפרה איך כל לילה בא איש ושכב לידה כשהאורות כבו, ואיך שהיא מעולם לא ראתה אותו, כי הוא כל פעם הלך לפני שעלה האור בבוקר, ואיך שהיא הלכה כל הזמן עצובה וחשבה כמה היא יכלה להיות שמחה אם רק היתה רואה אותו, ואיך כל היום היא היתה לבדה, והיה לה כל כך משעמם והיא היתה בודדה. "הו!" קראה האם באימה, "את כנראה ישנה עם טרול! אך אני אלמד אותך כיצד לראות אותו. קחי חלק מאחד מהנרות שלי, שתוכלי להחביא אותו בחזה שלך. השתמשי בו כדי לצפות בו בזמן שהוא ישן, אך היזהרי שלא תנטוף עליו שעוה".
היא לקחה את הנר, והחביאה אותו בחזה, וכשהערב ירד הדוב הלבן בא לקחת אותה. כשהתקדמו מעט בדרך שאל אותה הדוב הלבן אם דברים לא קרו כפי שהוא צפה, והיא לא יכלה להכחיש שאכן כך קרה. "אם עשית את אשר רצתה אימך" הוא אמר "הבאת אומללות גדולה לשנינו". "לא" היא השיבה "לא עשיתי דבר". כשהגיעה הביתה והלכה למיטה היה זה כמו תמיד, ואיש בא ושכב לצידה, ומאוחר בלילה, כשיכלה לשמוע שהוא ישן, היא קמה, הדליקה אור, הדליקה את הנר שלה, נתנה לאור ליפול עליו וראתה אותו, והוא היה הנסיך הנאה ביותר שעיניה אי פעם ראו. והיא אהבה אותו כל כך שנראה לה שהיא בוודאי תמות אם היא לא תנשק אותו באותו רגע. אז היא נישקה אותו; אך בזמן שעשתה זאת שלוש טיפות של שעווה חמה נפלו על חולצתו, והוא התעורר. "מה עשית?" אמר; הבאת אומללות גדולה לשנינו. אם רק היית מחזיקה מעמד במשך שנה תמימה הייתי חופשי. יש לי אם חורגת שכישפה אותי כך שאהיה דוב לבן ביום ואדם בלילה; אך עתה הכל נגמר בינינו, ואני חייב לעזוב אותך, וללכת אליה. היא גרה בטירה שנמצאת ממזרח לשמש וממערב לירח, ושם יש גם נסיכה עם אף באורך שלוש אמות, והיא זאת שאני עכשיו חייב להינשא לה."
היא בכתה ויללה, אך הכל לשוא, כי הוא היה חייב ללכת. אז היא שאלה אותו אם היא לא יכולה ללכת איתו. אך זה לא יכל לקרות. "אז אולי אתה יכול להגיד לי את הדרך ואני אחפש אותך -- בוודאי מותר לי לעשות את זה!"
"כן, מותר לך לעשות את זה" הוא אמר; "אך אין דרך לשם. זה נמצא ממזרח לשמש וממערב לירח, ולעולם לא תמצאי את דרכך לשם."
כשהיא התעוררה בבוקר גם הנסיך וגם הטירה נעלמו, והיא שכבה בתוך חלקה ירוקה באמצע עץ אפל ועבה. לידה שכבה אותה חבילת סחבות שהביאה מביתה. ולאחר שהתעוררה ובכתה עד שהתעייפה היא יצאה לדרכה והלכה דרך ארוכה ארוכה עד שלבסוף הגיעה להר גדול. מחוץ לו ישבה אישה זקנה, ושיחקה עם תפוח מוזהב. הבת שאלה אותה אם היא יודעת את הדרך לנסיך שגר עם אימו החורגת בטירה ששוכנת ממזרח לשמש וממערב לירח, וצריך להתחתן עם נסיכה שיש לה אף באורך שלוש אמות. "איך את יודעת עליו?" שאלה האישה הזקנה; "אולי את זו שאמורה היתה להיות איתו" "כן, זו אני" אמרה היא. "אז זו את?" אמרה הזקנה; "איני יודעת עליו דבר מלבד שהוא גר בטירה שממזרח לשמש וממערב לירח; ייקח לך זמן רב להגיע לשם אם בכלל תגיעי לשם; אך תוכלי לשאול את הסוס שלי, ואיתו תוכלי לדהור לאישה זקנה שהיא שכנה שלי. אולי היא תוכל לספר לך עליו. כשתגיעי לשם עלייך רק להצליף בסוס מתחת לאוזנו השמאלית ולצוות עליו לחזור הביתה; אך תוכלי לקחת את התפוח המוזהב איתך."
הבת התיישבה על הסוס, ורכבה דרך ארוכה ארוכה, ולבסוף הגיעה להר, שם ישבה אישה מבוגרת עם מברשת שיער מוזהבת. הבת שאלה אותה אם היא יודעת את הדרך לטירה שממזרח לשמש וממערב לירח; אך היא אמרה מה שאמרה האישה הזקנה הראשונה: "איני יודעת על כך דבר מלבד שזה ממזרח לשמש וממערב לירח ושייקח לך זמן רב להגיע לשם אם בכלל תגיעי לשם; אך תוכלי לשאול את הסוס שלי כדי להגיע לאישה זקנה שגרה לידי, אולי היא תדע היכן הטירה, וכשתגיעי אליה תוכלי להצליף בסוס מתחת לאוזנו השמאלית ולצוות עליו לחזור הביתה." ונתנה לה את מברשת השיער המוזהבת שלה, כי אולי היא תוכל לעזור לה, כך אמרה.
אז הבת התיישבה על הסוס ורכבה שוב דרך ארוכה ומתישה ואחרי זמן רב הגיעה להר גבוה שם ישבה אישה וסובבה גלגל-טוויה מוזהב. גם את האישה הזו היא שאלה אם היא יודעת את הדרך לנסיך, והיכן אפשר למצוא את הטירה שנמצאת ממזרח לשמש וממערב לירח. אך התשובה רק חזרה על עצמה "אולי את זו שהיתה אמורה להיות עם הנסיך" אמרה האישה הזקנה "כן, אני זו שהיתה אמורה" אמרה הבת. אך המכשפה הזקנה הזו לא ידעה את הדרך יותר טוב משתי קודמותיה -- היא ידעה שזה ממזרח לשמש וממערב לירח, "וייקח לך זמן רב להגיע לשם, אם בכלל תגיעי לשם" היא אמרה; "אך תוכלי לשאול את הסוס שלי, ואני חושבת שכדאי לך לרכב לרוח המזרח ולשאול אותו: אולי הוא יידע היכן הטירה, ויעיף אותך לשם. וכשתגיעי אליו תוכלי להצליף בסוס מתחת לאוזנו השמאלית, והוא יחזור הביתה." אז היא נתנה לה את גלגל הטוויה המוזהב, אמרה לה "אולי תמצאי לו שימוש".
הבת רכבה ימים רבים, וזמן ארוך, לפני שהגיעה למחוז חפצה; אך לבסוף היא הגיעה, ושאלה את רוח המזרח אם הוא יוכל לגלות לה את הדרך לנסיך שגר ממזרח לשמש וממערב לירח. "ובכן" אמר רוח המזרח, "שמעתי על הנסיך, ועל הטירה שלו, אך איני יודע את הדרך אליה, כי מעולם לא נשבתי כל כך רחוק; אך אם תרצי אלך איתך לאחי רוח המערב: אולי הוא ידע זאת כי הוא חזק בהרבה ממני. את יכולה לשבת על גבי, ואני אשא אותך לשם". היא התיישבה על גבו והם נשבו כה מהר! כשהגיעו רוח המזרח נכנס ואמר שהנערה שהביא היא זו שהיתה אמורה להיות עם הנסיך מהטירה שממזרח לשמש וממערב לירח, ושעכשיו היא נודדת כדי למצוא אותו שוב, אז הוא בא איתה ומעוניין לשמוע אם רוח המערב יודע היכן הטירה. "לא" אמר רוח המערב; "מעולם לא נשבתי כל כך רחוק; אך אם תרצי אלך איתך לרוח הדרום, שהוא חזק בהרבה משנינו, והוא נושב למרחקים, ואולי הוא יוכל להגיד לך מה שאת רוצה לדעת. את יכולה להתיישב על גבי, ואשא אותך אליו.".
והיא עשתה כן, ונדדה אל רוח הדרום, דרך שלקחה זמן קצר. כשהגיעו לשם רוח המערב שאלה אותו אם יוכל להגיד לה מה הדרך לטירה שממזרח לשמש וממערב לירח, כי היא הנערה שהיתה אמורה להינשא לנסיך שגר שם. "הו, אם כך!" אמר רוח הדרום "זו היא? ובכן" אמר "נדדתי רבות בזמני, במקומות רבים, אך מעולם לא הרחקתי עד לשם. אך אם תרצי אלך איתך לאחי, רוח הצפון; הוא המבוגר והחזק מבין ארבעתנו, ואם הוא לא יודע היכן זה, אז אף אחד בעולם כולו לא יוכל להגיד לך. תוכלי לשבת על גבי ואני אשא אותך לשם". היא התיישבה על גבו, והוא מיהר, ותוך זמן קצר הם הגיעו. כשהם התקרבו למענו של רוח הצפון הוא היה כל כך סוער ופרוע שהם הרגישו משבים קרים הרבה לפני שהגיעו לשם. "מה אתם רוצים?" הוא שאג מרחוק, והם קפאו כששמעו זאת. רוח הדרום אמר "זה אני, וזו הנערה שהיתה אמורה להיות עם הנסיך שחי בטירה שנמצאת ממזרח לשמש וממערב לירח. ועכשיו היא רוצה לשאול אותך אם אי פעם היית שם, ויכול להגיד לה מה הדרך, כי היא תשמח למצוא אותו שוב."
"כן" אמר רוח הצפון "אני יודע היכן זה. פעם נשבתי לשם עלה של צפצפה, אך נעשיתי כל כך עייף שימים רבים אחר כך לא יכולתי לנשוב כלל. אך אם את באמת רוצה ללכת לשם, ואינך מפחדת לבוא איתי, אקח אותך על גבי, ואנסה להעיף אותך לשם."
"אני מוכרחה להגיע לשם" אמרה היא; "ואם יש דרך להגיע, אגיע; אינני מפחדת, ולא משנה כמה מהר אתה נושב."
"בסדר" אמר רוח הצפון; "אך את חייבת לישון כאן הלילה, כי אם אנו רוצים להגיע לשם אנחנו צריכים את כל היום לפנינו."
רוח הצפון העיר אותה בזמן ביום הבא, ומילא עצמו אויר, ועשה את עצמו כל כך גדול וחזק שהיה מפחיד להסתכל עליו, והם יצאו לדרך, למעלה באויר כאילו לא יעצרו עד שיגיעו לקצה העולם. למטה היתה כזו סערה! היא העיפה עצים ובתים וכשהם עברו מעל לים מאות ספינות נטרפו. וכך הם סערו קדימה, וזמן רב עבר, ועוד זמן, והם עדיין היו מעל הים, ורוח הצפון נעשה עייף, ועייף יותר, ולבסוף נעשה כה עייף שבקושי יכל לנשוב, והוא שקע ושקע, מטה מטה, עד שהגלים פגעו ברגליה של הנערה המסכנה שנשא. "האם את מפחדת?" אמר רוח הצפון. "אין בי פחד" ענתה; וזה היה נכון. אך הם היו לא כל כך רחוקים מיבשה וברוח הצפון נשאר מספיק כוח כדי לזרוק אותה על החוף, ממש מתחת לחלונות של טירה ששכנה ממזרח לשמש וממערב לירח; אך הוא נעשה כל כך מותש שהוא היה חייב לנוח מספר ימים לפני שיכל לחזור לביתו.
בבוקר המחרת היא התישבה מתחת לחומות הטירה לשחק בתפוח המוזהב, והאדם הראשון שראתה היתה העלמה עם האף הארוך, שיועדה להיות עם הנסיך. "כמה תרצי עבור התפוח המוזהב שלך, נערה?" היא שאלה כשפתחה את החלון. "אי אפשר לקנות אותו בזהב או כסף" ענתה הנערה. "אם אי אפשר לקנות אותו בזהב או כסף, במה כן אפשר לקנות אותו? אמרי כל מה שתרצי" אמרה הנסיכה.
"ובכן, אם אוכל ללכת לנסיך שנמצא שם ולהיות איתו הלילה, תוכלי לקבל אותו" אמרה הנערה שהגיעה עם רוח הצפון. "תוכלי לעשות זאת" אמרה הנסיכה, כי היא כבר החליטה מה היא תעשה. אז הנסיכה קיבלה את התפוח המוזהב, אך כשהנערה הלכה למגורי הנסיך באותו לילה הוא כבר ישן, כי הנסיכה דאגה לכך. הנערה המסכנה קראה לו, וטילטלה אותו, ובין לבין התייפחה; אך היא לא יכלה להעיר אותו. בבוקר, כשעלה השחר, נכנסה הנסיכה עם האף הארוך וסילקה אותה. במהלך היום היא שוב התיישבה מתחת לחלונות הטירה והסתרקה במברשת השיער המוזהבת; והכל קרה כפי שקרה בפעם הקודמת. הנסיכה שאלה אותה מה היא רוצה, והיא ענתה שזה לא למכירה, לא עבור זהב או כסף, אך אם היא תורשה ללכת לנסיך ולהיות איתו בלילה היא תיתן אותה. אך כשעלתה לחדרו של הנסיך הוא שוב ישן, ולמרות שקראה לו וטילטלה אותו והתייפחה, הוא המשיך לישון, והיא לא הצליחה לגרום לו להראות סימני חיים. כשהגיע אור יום, הגיעה הנסיכה עם האף הארוך ושוב גירשה אותה. בהמשך היום התיישבה הנערה מתחת לחלונות הטירה, לסובב את גלגל הטוויה המוזהב שלה, והנסיכה עם האף הארוך רצתה גם אותו. אז היא פתחה את החלון ושאלה מה היא תרצה בתמורה. הנערה אמרה את מה שהיא אמרה במקרים הקודמים -- שהוא לא למכירה עבור כסף או זהב, אך אם יורשה לה ללכת אל הנסיך שחי שם, ולהיות איתו במהלך הלילה, היא תיתן אותו.
"כן" אמרה הנסיכה "אסכים לכך ברצון."
אך במקום הזה היו כמה אנשים טובים שנסחפו במסעותיהם, וישבו בחדר סמוך לזה של הנסיך, ושמעו אישה שהיתה שם וקראה לו שני לילות ברציפות, והם סיפרו על כך לנסיך. ובאותו לילה כשהנסיכה הגיעה שוב עם משקה השינה שלה, הוא העמיד פנים שהוא שותה, אך השליך את המשקה מאחוריו, כי הוא חשד שזה היה משקה שינה. וכך כשהגיעה הנערה לחדרו של הנסיך הפעם הוא היה ער, והיא סיפרה לו איך היא הגיעה לשם. "הגעת בדיוק בזמן" אמר הנסיך, "כי הייתי אמור להתחתן מחר; אך לא אתחתן עם הנסיכה בעלת האף הארוך, ורק את יכולה להציל אותי. אני אומר שאני רוצה לראות מה כלתי יכולה לעשות, ואבקש ממנה לרחוץ את החולצה שעליה יש את שלושת כתמי השעוה.
היא תסכים לעשות זאת כי היא לא יודעת שאת היא זו שהפילה את הטיפות; אך רק מי שנולדה וליבה טהור יכולה לשטוף אותן; ואז אגיד שאף אחת לא תוכל להיות כלתי מלבד זו שתוכל לעשות זאת, ואני יודע שאת יכולה." הם שמחו מאוד באותו לילה, וביום שלאחר מכן, כשהיתה אמורה להתקיים החתונה, הנסיך אמר "אני צריך לראות מה כלתי יכולה לעשות". "ואתה יכול לעשות כן" אמרה האם החורגת.
"יש לי חולצה יקרה שאני רוצה ללבוש לחתונתי, אך נשרו עליה שלוש טיפות שעוה שאני רוצה לנקות, ונשבעתי לא להינשא אלא לאישה שתוכל לעשות זאת. אם היא אינה יכולה לעשות זאת היא לא ראויה שאנשא לה".
כולם חשבו שזה עניין פעוט למדי, והסכימו. הנסיכה עם האף הארוך התחילה לשטוף טוב ככל שיכלה, אך ככל ששטפה ושיפשפה הכתמים גדלו. "אח! את בכלל לא יודעת לשטוף" אמרה הזקנה הבלה שהיתה אמה. "תני לי." אך גם אצלה החולצה לא היתה הרבה זמן לפני שמצבה נעשה רע עוד יותר, וכמה שהיא שטפה ושיפשפה הכתמים נעשו גדולים וכהים יותר.
וכל האחרים באו ושיפשפו אך ככל שעשו כן החולצה נעשתה מכוערת וכהה יותר, עד שנעשתה שחורה כאילו היתה בארובה. "הו" קרא הנסיך "אף אחד מכם לא שווה כלום! יש נערה קבצנית שיושבת מחוץ לחלון ואני מודיע שהיא יכולה לשטוף יותר טוב מכולכם! בואי הנה!, את שם!" קרא. והיא באה "האם את יכולה לנקות את החולצה הזאת?" שאל "אני לא יודעת" היא ענתה "אבל אני אנסה". ולא עבר זמן רב מרגע שלקחה את החולצה וטבלה אותה במים ועד שהיא היתה לבנה כשלג, ואפילו יותר לבנה.
"לך אנשא" אמר הנסיך.
והזקנה הבלה כל כך התעצבנה שהיא עלתה באש, והנסיכה עם האף הארוך וכל האחרים כנראה גם עלו באש כי מעולם לא שמעו מהם יותר. הנסיך וכלתו שיחררו את כל האנשים הטובים שהיו כלואים שם, ולקחו איתם את כל הזהב והכסף שהם יכלו לשאת, ועברו לגור הרחק הרחק מהטירה שממזרח לשמש וממערב לירח.
מקור: Asbjornsen and Moe. (סיפור סקנדינבי)
הערת המתרגם:
"האנשים הטובים" היו במקור "חבר'ה נוצרים". נושא הדת הושמט בתרגום. כך גם לגבי "מי שליבה טהור" שבמקור היה "מי שנולדה נוצרית". גם משפט שממחיש שב"טרולים" הכוונה ל"כופרים" הושמט. כתוצאה מכך כל ההתייחסויות לטרולים, מלבד אחת, הוצאו.