ספר הפיות הכחול/הכבשה המופלאה
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-??.??.20??[1] מתוך התרגום של מיני רייט (Minnie Wright) לסיפור הצרפתי.
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
הכבש המופלא
עריכהפעם לפני שנים רבות, בימים בהם חיו פיות, היה היה מלך ולו שלוש בנות שהיו כולן צעירות, חכמות ויפות. אך הצעירה מכולן, ששמה היה מירנדה, היתה היפה מכולן וגם האהובה מכולן.
המלך, אביה, נתן לה יותר שמלות ותכשיטים בחודש ממה שהוא נתן לאחרות בשנה, אך היא היתה כל כך נדיבה שחלקה הכל עם אחיותיה, והן היו כולן שמחות ואהבו זו את זו ככל שניתן.
לאותו המלך היו כמה שכנים חובבי מדון, שנמאס להם לתת לו לחיות בשלוה, והם החלו לתקוף אותו בצורה נוראה כל כך שהוא חשש שיובס לחלוטין אם לא יעשה מאמץ להתגונן. לפיכך כינס את צבאו הגדול ויצא להילחם עמם, ואת הנסיכות השאיר עם האומנת שלהן בטירה אליה הגיעו מדי יום חדשות לגבי המלחמה. לעיתים היו החדשות על כך שהמלך כבש עיירה או ניצח בקרב, ולבסוף הגיעה הידיעה שהוא התגבר לחלוטין על אויביו, הבריח אותם מממלכתו, והוא חוזר לטירה בהקדם האפשרי לפגוש את מירנדה הקטנה שאהב כל כך.
שלושת הנסיכות לבשו שמלות סאטן, אותן הכינו במיוחד לכבוד המאורע, אחת ירוקה, השניה כחולה והשלישית לבנה, ובהן אבני חן באותו הצבע. הבכורה השתמשה באבני ברקת, השניה באבני נופך והשלישית ביהלומים. וכך הן הלכו מקושטות לפגוש את המלך, שרות שירים שהן חיברו על נצחונותיו.
כשראה אותן כל כך יפות ועליזות הוא בירך אותן ברוך, אך למירנדה נתן יותר נשיקות מאשר לאחרות.
הם ערכו משתה מפואר בו ישבו המלך ובנותיו, ומאחר שהמלך תמיד ראה משמעות מיוחדת בכל דבר, אמר לבתו הבכורה:
"אמרי לי מדוע בחרת שמלה ירוקה."
"אדוני," השיבה הבת, "כששמעתי על נצחונותיך חשבתי שהירוק יסמל את שמחתי ואת התקווה לחזרתך במהרה."
"זו תשובה מצוינת," אמר המלך, "ואת, בתי," המשיך, "למה לקחת לך שמלה כחולה?"
"אדוני, " השיבה הנסיכה, "רציתי להראות שאנו תמיד מקוות להצלחתך, ושמראה פניך טוב בעיני כמו השמיים עם כוכביהם היפים ביותר."
"אני נפעם למשמע תשובותיכן החכמות." אמר המלך, "ואת מירנדה, מדוע בחרת ללבוש שמלה לבנה?"
"בגלל שלבן מתאים לי יותר מכל צבע אחר." ענתה מירנדה.
"מה?!" קרא המלך בכעס, "רק על זה הצלחת לחשוב, ילדה שחצנית שכמוך?"
"חשבתי שתהיה מרוצה ממני," אמרה הנסיכה, "זה הכל."
המלך, שאהב אותה, התרצה ואפילו העמיד פנים שהוא מרוצה מכך שלא סיפקה את ההסבר המלא מיד.
"ועכשיו," אמר, "מאחר שאכלת לשובע ועוד לא הגיע הזמן לישון, ספרו לי מה חלמתן אתמול בלילה."
הבכורה אמרה שחלמה שהוא הביא לה שמלה שהאבנים היקרות ורקמת הזהב עליה היו בוהקות יותר מן השמש.
חלומה של השניה היה שהמלך הביא לה גלגל טוויה וכישור כך שתוכל לארוג לו חולצות.
אך השלישית סיפרה: "חלמתי שאחותי השניה מתחתנת, וביום חתונתה אתה, אבא, החזקת כד זהב ואמרת: 'בואי, מירנדה, אחזיק לך את המים כדי שתוכלי לטבול בהם את ידייך.'"
המלך כעס כששמע על החלום, וזעף כולו. פרצופו כל כך התכער שלכולם היה ברור כמה הוא כועס, והוא קם והלך למיטתו בחופזה, אך לא הצליח לשכוח את חלומה של בתו. "האם הנערה הגאוותנית רוצה להפוך אותה לעבד שלה?" אמר לעצמו. "לא מפתיע שבחרה ללבוש סאטן לבן מבלי לחשוב עלי. היא לא חושבת שאניראוי שתתחשב בי! אבל אני הולך לשים סוף ליומרותיה!"
הוא קם בזעם, ולמרות שעדיין לא האיר היום, הוא שלח לקרוא למפקד המשמר שלו, ואמר לו:
"שמעת את חלומה של הנסיכה מירנדה? לדעתי הוא כולל דברים מוזרים שהופנו נגדי, לכן אני מצווה עליך לקחת אותה רחוק אל היער ושם להרוג אותה, וכדי שאהיה בטוח שהדבר נעשה, עליך להביא אלי את הלב ואת הלשון שלה. ואם תנסה לרמות אותי אוציא אותך להורג!"
מפקד המשמר היה המום כששמע צו אכזרי שכזה, אך הוא לא העז להתנגד למלך מפחד שהדבר ירגיז אותו אף יותר, או יגרום לו לשלוח מישהו אחר, אז הוא השיב שימצא את הנסיכה ויעשה כדברי המלך. כשהגיע לחדרה לא רצו לתת לו להיכנס, כי היה כל כך מוקדם, אך הוא אמר שהמלך קורא למירנדה, והיא קמה במהירות ויצאה. נערה שחורה קטנה בשם פיטיפאטה נשאה את שובל שמלתה, וקופת המחמד שלה וכלבה הקטן רצו אחריה. לקופה, קראו גראבוגיון ולכלב הקטן טינטין.
מפקד המשמר ביקש שמירנדה תבוא אל הגן בו המלך היה יוצא לנשום אויר צח, וכשהגיעו לשם העמיד פנים שהוא מחפש את המלך, וכשלא מצא אותו אמר:
"המלך ללא ספק הלך אל תוך היער", פתח את הדלת הקטנה שהובילה אל היער, ושניהם עברו בה.
כשהחל כבר השחר להפציע, הביטה הנסיכה בבן לוויתה וראתה דמעות בעיניו, והוא נראה היה עצוב מכדי לדבר.
"מה קרה?" שאלה בחביבות. "אתה נראה עצוב מאוד."
"אבוי, נסיכתי," השיב לה, "מי לא יהיה עצוב כשיצווה עליו לעשות דבר כה נוראי כמו שצווה עלי. המלך הורה לי להרוג אותך כאן, ולהביא איתי את הלב ואת הלשון שלך, ואם אסרב אמות."
הנסיכה המסכנה היתה מבועתת, היא החווירה מאוד וחלה לבכות ברוך.
היא הביטה במפקד המשמר בעיניה היפות ואמרה בעדינות:
"לבך באמת ירשה לך להרוג אותי? מעולם לא עשיתי לך רע, ותמיד דיברתי עליך טובות לפני המלך. אם הייתי ראויה לזעמו של אבי הייתי סובלת מבלי להוציא הגה, אך אבוי! אין כל צדק בעונש שהטיל עלי, כשאני תמיד נהגתי בו באהבה וכבוד."
"אל חשש, נסיכה." אמר מפקד המשמר, "אעדיף למות מאשר לפגוע בך. אך גם אם אמות לא תהיי בטוחה: עלינו למצוא דרך לגרום למלך להאמין שמתת."
"מה נוכל לעשות?" שאלה מירנדה, "אם לא תיקח אליו את לבי ולשוני הוא לעולם לא יאמין לך."
הנסיכה ומפקד המשמר דיברו כל כך בכנות שהם לא שמו לב אל פיטיפאטה, אך היא שמעה כל מה שאמרו, ועתה השליכה עצמה לרגליה של מירנדה.
"גבירתי," אמרה, "אני מציעה לך את חיי, תני לו להרוג אותי, אשמח למות בעבור גבירה כה טובת לב."
"פיטיפאטה," קראה הנסיכה ונישקה אותה, "לא אסכים, חייך יקרים לי כמו חיי, במיוחד אחרי מה שאמרת לי עכשיו.
"את צודקת, נסיכתי, באהבתך לשפחה נאמנה כמו פיטיפאטה," אמרה גראבוגיון וצעדה קדימה, 'היא תועיל לך יותר ממני. אני מציעה לך בשמחה את לבי ואת לשוני, בעיקר מאחר שאני רוצה להאדיר את שמי בארץ הגובלינים."
"לא, לא, גראבוגיון הקטנה שלי," ענתה מירנדה, "לא אסכים שיטלו את חייך."
"כלב קטן וטוב כמוני לא יוכל לתת לאף אחד מכם למות עבור גבירתו." קרא טינטין, "אם מישהו ימות עבורה זה יהיה אני."
--- לסיים ---
מקור: הסיפור "הכבש המופלא" של מאדאם ד'אולנואה (Le Mouton, Par Madame d'Aulnoy, סיפור צרפתי)
הערות שוליים
עריכה- ^ הערת המתרגם: ניתן למצוא קישור למקור הצרפתי בדף הסיפור בויקיטקסט הצרפתי.