ספר העקרים/מאמר ד/נ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק נ
עריכההתרעומת הנמצא בכתובים על אורך הגלות אינו שוה אל התרעומת הנמצא בדברי הנביאים על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כי עקר התלונה בגלות אינה מצד שנחשוב שהגלות הוא לא כדין, אבל עקר התרעומות הוא על אחד מהג' צדדין שהזכרנו שהתקוה נחלקת עליהן, אם תרעומות החסד ואם תרעומות ההבטחה ואם תרעומות הכבוד.
ותרעומות החסד הוא כי כל עושה חסד הנה בלי ספק כי כפי רוחק המקבל מהיותו ראוי לקבל החסד כן תהיה מדרגת החסד יותר גדולה, ואחר שאנחנו בתכלית השפלות והדלות עד שכמעט הגענו אל תכלית ההפסד, הנה אנחנו צריכין לקבל החסד היותר גדול שאפשר, ואחר שהחסד האלהי הוא היותר גדול שאפשר, ראוי שיחול עלינו עתה שאנחנו משוללים מכל טוב, כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון, וזהו שרמז דוד באמרו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו'.
וזה הכתוב יראה כדבר זר, איך יאמר כי אנו מצפים כעבד אל האדון וכשפחה אל הגבירה, והרי האדון לעולם לא ירצה להוציא את עבדיו לחירות, ואין העבד מצפה אליו שיושיענו מצרתו ויוציאנו לחירות, אלא פירוש הכתוב הוא על דרך שאמרנו, כי המשורר היה מתרעם להשם יתברך ממדת חסדו, ואמר כי כל כך ארך זמן הגלות עד ששבנו במדרגת העבד, ולא כעבד שהוא מצפה לחירות על יד אוהביו או קרוביו שהוא מצפה אליהם מתי יבואו לגאלו, אבל כעבד היושב באפס תקוה ונתיאש מלצאת לחירות, והוא העבד היושב ביד אדונים קשה משולל מכל טוב ואינו ברשות עצמו לקיים דתו ואמונתו ואין לו בנים ולא כבוד ולא עושר, כי מה שקנה עבד קנה רבו, ואין לו שום תקוה אחרת בעולם, אלא שהוא מצפה אל יד אדוניו שיתן לו פרוסת לחם שיוכל להתפרנס בה, וכן השפחה אל יד גברתה, וכן אנחנו כל כך ארך זמן הגלות ותוקף הצרות שהן תוקפות עלינו בחזקה, עד שכמעט נתיאשנו מן הגאולה חס ושלום, ושבנו במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות, שלא נבקש רק להתקיים בגלות הזה עם דלותנו ושפלותנו, וזה אמרו כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו, ועל כן אמר חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז, כלומר אם אתה עושה כדי שיהיה החסד יותר מופלג שאפשר, וזה כשיהיה המקבל נעדר כל טוב, רב שבענו בוז, כשהגענו אל הקצה הזה שהוא בתכלית המזיון, וראוי שתחוס עלינו כגודל חסדך.
וכן הימן האזרחי במזמור פ"ח שהיה מתרעם על אורך הגלות, על זה הדרך היה מתרעם ואומר כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור, כלומר כל כך עברו עלינו מן הצרות עד שנחשבנו כמתים, וראוי לך שתחוס עלינו כגודל חסדך קודם שנגיע אל תכלית ההפסד, כי למה נמות לעיניך והכריתו את שמנו מן הארץ, הלמתים תעשה פלא וגו', היסופר בקבר חסדך, כלומר כבר הגענו אל קצה שראוי שיחול עלינו החסד האלהי המופלג, כי אי אפשר להגיע אל קצה יותר גדול מזה אלא אם כן יהיה בקבר, והיסופר בקבר חסדך, כי אז לא יהיה חסד אלא יצירה חדשה, וכל המזמור הולך בדרך חולה המצטער על הליו אף על פי שיודע שרוע הנהגתו הביאו לכך.
ואולם במזמור פ"ט שהוא לאיתן האזרחי, התרעומות הוא על שני הדרכים אחרים, שהם תרעומות ההבטחה ותרעומות הכבוד.
ותרעומות ההבטחה הוא מה שזכר איה חסדיך הראשונים ה' וגו'.
ותרעומות הכבוד הוא מה שאמר זכור ה' חרפת עבדיך שאתי וגו', אשר חרפו אויביך ה' וגו'.
וכדי שיתבארו שתי אלו התרעומות על פי דברי המשורר, אפרש המזמור כדי שיהיה נקשר יפה על זה הדרך, הנה הוא התחיל ואמר חסדי ה' עולם אשירה וגו', וזה על דרך מה שאמר ירמיה הנביא עליו השלום צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך, כמו שפירשנו למעלה, וכן הם דברי זה המשורר, אני יודע שאיני יכול להכחיש חסדי השם יתברך המתפשטים תמיד על בריותיו הן בנמצאים העליונים הן בנמצאים התחתונים, ועל כן אני אשורר חסדי השם יתברך תמיד ואפרסם ואודיע אותם לבני אדם תמיד, ולדור ודור אודיע אמונתך בפי, רוצה לומר אודיע הקיום וההתמדה אשר בהם כי לא אוכל להכחיש אותה, אבל עם כל זה לא אחשוך פי מלהתרעם, ולא על מדת החסד אבל על מדת האמונה והוא תרעומות ההבטחה, וזה שאני רואה שאין הקיום והאמונה שוה בכל, כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם, כלומר כאשר חשבתי בלבי כי כל העולם נמצא ונמשך מהשם יתברך על צד החסד, הן העליונים הן התחתונים, ואם כן היה ראוי שכמו שהכל נמשך על צד החסד שהאמונה והקיום ימשך בכלם על השווי, ואני רואה כי אמונתך שהוא קיום החסד הוא בשמים בלבד, רוצה לומר בעליונים, אבל החסד הנמשך על התחתונים, כמו מה שאמרת כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה, אינו כן, כי אין הקיום נמצא בחסד הזה כמו שהוא נמצא חסד הקיום בעליונים.
והתחיל לבאר איך חסד ההמצאה והקיום נמשך בעליונים, ואמר ויודו שמים פלאך ה', כלומר פלא החסד שעשית עמהם להמציאם בתכלית השלמות, אף אמונתך, שהוא הקיום שאתה נותן להם, יודו אותו בקהל קדושים, רוצה לומר בכלל השכלים הנבדלים שהם עלות לגלגלים והם המניעים אותם, כי כלם מודים ומכירים כי אתה אל נערץ בסוד קדושים רבה, ושאין בעליונים דומה לך שיוכל לעשות חסד כמוך, כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים, כי כלם יודעים שאתה אלוה על כלם ושאתה אלהי צבאות השמים והארץ, ושאין כמוך חסין יה, ואני רואה שאמונתך סביבותיך, כלומר כי הקיום אינו אלא בעליונים לבד.
ואין זה מצד שאתה אלהי השמים בלבד ולא אלהי הארץ, כי לך שמים אף לך ארץ תבל ומלואה אתה יסדתם צפון וימין אתה בראתם וגו', לך זרוע עם גבורה, לעשות מה שאתה חפץ ולשנות הטבע כפי רצונך, כי צדק ומשפט מכון כסאך, כלומר כל הדברים הנמשכים על צד החיוב כדברים הטבעיים שאי אפשר להם שישתנו, והם שקראם צדק ומשפט במקום הזה, כלם נמשכים מן השמים שהם מכון כסאך, אבל הדברים הנמשכים על צד החסד והאמת אי אפשר שימשכו משום נמצא זולתך אלא אם כן יקדמו פניך לתתם, כי אין נמצא בעולם שיוכל לעשות חסד זולתך, כמו שנתבאר בפרק י"ז מזה המאמר.
ואחר כך התחיל לבאר שהחסד הנמשך על התחתונים ראוי שיהיה נמשך בעם היותר נבחר, והם העם היודעים להודות לשם יתברך, ועל כן אמר אשרי העם יודעי תרועה, רוצה לומר יודעים להודות לך, כי תרועה כמו בזמירות נריע לו, והעם הזה הם ראויים שיהלכון באור פניך, כלומר שימשך להם החסד והאמת הנמשכים מאור פניך כמו שאמרנו, לפי שהם יגילו בשמך כל היום וירומו בצדקתך ויתהללו בשם קדשך ויודו כי אתה סבת הצלחתם, והם מכירים כי תפארת עוזמו אתה וכי ברצונך תרים קרננו, ועל כן הם אומרים תמיד כי לה' מגננו וגו', רוצה לומר כי מלך ישראל ומגנם ושר צבאם הוא מהשם יתברך ולא מזולתו, וזה כי אז דברת בחזון לחסידיך, רוצה לומר שמואל ונתן הנביא, ואמרת שויתי עזר על גבור, רוצה לומר על דוד, כי כבר היה דוד גבור קודם שנמשח למלך, כמו שאמר על עצמו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך.
והמשיך לזה איך אחר שנתן לו המלכות והחסד הזה נכרת לו ברית עליה על ידי נתן הנביא להיותה קיימת לו, וזהו שאמר ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו, לעולם אשמר לו חסדי ובריתי נאמנת לו, זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, רוצה לומר שיהיה מלכותו נצחי בתחתונים כשמש בעליונים, וכירח יכון עולם, כלומר וכמו שהירח יכונן העולם התחתון כן מלכות בית דוד יכונן אותו.
ועד הנה הוא זכירת הברית שנכרת עם דוד ועם זרעו, ומכאן ואילך הוא זכירת התרעומות, ותחלת דבריו בזה הוא אמרו ועד בשחק נאמן סלה, כלומר העד שנתת בשחק והוא השמש או הירח אני רואה אותו שהוא נאמן וקיים סלה, ואולם הדבר שבא עליו העדות שהוא מלכות זרע דוד אינו כן, כי אתה זנחת ותמאס התעברת עם משיחך, נארת ברית עבדך חללת לארץ נזרו, והשלים ענין התרעומות הזה שהוא תרעומות ההבטחה ואמר כמדבר בלשון המתרעם, זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם, כלומר איני תמה על זה הענין מצדי, כי אני זוכר מה חלדי שהוא כאין נגדך, ואחר שאין הגלות לכל אדם אלא מספר ימיו שהם מועטים, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושימלט נפשו מיד שאול סלה, ולזה אין זה התרעומות מצדי כלום, אבל עיקר התרעומות הוא בהקש אל חסדך ואמונתך, כי איה חסדיך הראשונים ה' נשבעת לדוד באמונתך.
ואפשר שירמוז בזה שאם לא יקיים החסד הזה שנשבע לדוד שיבוא המשיח כדי שעל ידו ישלם המין האנושי וישיג תכליתו, נמצא שהמין כלו נברא לבטלה אחר שלא יגיע לתכליתו, וזהו אמרו זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם, כלומר בריאתם תהיה לשוא אחר שכלם סופם למות, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, ואם לא ישלים נפשו בחייו לא תשאר אחר המות, ואם כן איה חסדיך הראשונים ה' נשבעת לדוד באמונתך, כי התכלית הזה אי אפשר שיושג אלא בביאת המשיח, כי אז יהפוך השם יתברך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ואם אין המשיח בא נמצא מציאות המין לבטלה.
ואחר שהשלים ענין התרעומות הזה שהוא תרעומות ההבטחה, שב להזכיר התרעומות האחר שהוא תרעומות הכבוד, ואמר זכור ה' חרפת עבדיך, כלומר מוסף על חסדך ועל אמתך זכור גם כן מה שאנו סובלים מכל האומות, וראוי לך לחוש על דבר כבוד שמך אשר חרפו אויביך ה', וכל עמים רבים אשר חרפו עקבות משיחך, רוצה לומר איחור ביאתו, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו, או פירוש עקבות משיחך אחרית משיחך, וירמוז על מלכות בית דוד שלא היה אחריתו טוב, ואפשר שנאמר כי פירוש אשר חרפו אויביך ה' הוא כנוי אל השם יתברך שהיה מדבר עמו, כמו ובקש ה' מיד אויבי דוד, שהוא כנוי אל דוד שהיה מדבר עמו, וכאלו אמר ובקש ה' מיד דוד, וכן בכאן פירוש אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפוך כל עמים רבים שאומרים עליך שאתה בלתי יכול להושיע את ישראל, ולזה סיים ברוך ה' לעולם אמן ואמן, כאלו אמר יתעלה האל מחרפת אלו המחרפים עלוי רב, כאדם האומר בר מינן שייוחס אליו חסרון גדול כזה.
או יהיה פירושו לפי הדרך הראשון, כי השם יתברך ברוך ומקור הטובות לעולם שהוא זמן בלתי בעל תכלית, וראוי שנברך אותו על הרעה כשם שמברכין על הטובה, וזה כי אחר שהוא יתברך מקור הטובות, כל מה שימשך ממנו הוא טוב או לתכלית טוב.
וזה כי כל פועל שנראה פעולתו מסודרת בתכלית הסדור מהשלמות והטוב, ראוי שנחשוב שאיזה רע שנמצא באיזה פעל מפעולותיו הוא לתכלית טוב, שאם לא כן יהיה זה אם ללאות ממנו שלא יוכל לתקן הרע ההוא, או לחסרון ידיעה שלא ישער ברע ההוא, או ששיער בו והיה יכול לתקנו ולא רצה אבל עשה אותו בכונה, ובפעל השם יתברך אי אפשר שיהיה זה ללאות או חסרון ידיעה, כי גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר, אם כן נשאר שנעשה בכונה ממנו, ואחר שהוא יתברך טוב גמור וכל פעולותיו בתכלית הטוב והשלמות, ראוי שנאמר שמה שנראה אותו בפעולותיו חס ושלום רע, הוא לתכלית טוב אלא שאנחנו לא נשער בזה, ולזה אמר אמן ואמן, כלומר אמן על הרעה ואמן על הטובה, כי בלי ספק הכל הוא לתכלית טוב אף אם לא נשער אנחנו בזה: