ספר העקרים/מאמר ד/יד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק יד
עריכהאחר שבארנו יושר משפטי השם ושאין עליו תלונה לא בצדיק ורע לו ולא ברשע וטוב לו, צריך לתת טעם למה היו הנביאים והחכמים מתרעמים על שתי המדות הללו, שלפי מה שאמרו רבותינו ז"ל אפילו משה רבנו עליו השלום נסתפק בשאלה זו כששאל הודיעני נא את דרכך ואדעך, ואיוב היה מתלונן על זה כמו שאמרנו.
ואסף גם הוא אמר ואני כמעט נטיו רגלי וגו', כי קנאתי בהוללים וגו', וזו שאלת רשע וטוב לו.
ואמר עוד אך ריק זכיתי לבבי וגו', וזה שאלת צדיק ורע לו.
וירמיה גם כן אמר מדוע דרך רשעים צלחה, וחבקוק אמר למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ואמר עוד כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל.
ומלאכי אמר הוגעתם ה' בדבריכם ואמרתם במה הוגענו באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה' וגו', ואמר גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו, וקהלת אמר יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וזולת זה הרבה בדברי הנביאים, ודבר זה צריך באור בלי ספק.
והנראה לי בדברי אסף הוא שאסף סדר הספקות במזמור אך טוב לישראל כדי לכתוב התירן, וכתב ההתר הן בצדיק ורע לו הן ברשע וטוב לו על דרך הסבה השנית שכתבנו, והתחיל אך טוב לישראל, כלומר הוי יודע שכל רע שיבא אל הצדיק אין תכליתו אלא לטוב, ולזה תפס לשון אך, כלומר שאף אם בתחלת המחשבה לא יראה שיהיה הרע המגיע לישראל שהם צדיקים טוב, איננו רק טוב, ואמנם ההכרה שהוא טוב אינה מסורה לכל אלא לברי לבב, שכל אדם זולתם מוכן אל שיכשל בזה ויחשוב שאין הרע ההוא המגיע לישראל לתכלית טוב, וזה שאני כמעט נטיו רגלי וגו', ויבאר הטעם למה, כי קנאתי בהוללים ובהצלחתם, ששלום רשעים אראה תמיד ושלותם מתמדת כל ימיהם, עד שהם מתים בלי צער ויסורין, כי אין חרצובות למותם שכחם בריא וחזק בעת מותם, וגם בחייהם בעמל אנוש אינמו וגו' לכן ענקתמו גאוה וגו'.
והמשיך הענין למנות הצלחתם, יאמר יצא מחלב עינימו, כלומר שהם נאים במראה ובתמונה, במראה שהעין שלהם יותר לבן מהחלב, או יאמר שהם שמנים מאד עד שעיניהם בולטים מרוב השומן, וכדי שלא יחשב שהשומן מגנה אותם ומביא אותם לידי כעור התואר והתמונה, אמר עברו משכיות לבב, כלומר שהם נאים יותר מכל המשכיות שאפשר לאדם שיחשוב בלבו, ואמר עוד שהם רעים לבריות, כי תמיד ימיקו אותם וידברו ברע עושק, והם רעים לשמים גם כן, שממרום ידברו ושתו בשמים פיהם בהיות לשונם מתהלכת בארץ.
והמשיך אל זה לבאר הרע הנמשך מהצלחת אלו הרשעים, ואמר לכן ישוב עמו הלום וגו', כלומר שכשעם בני ישראל רואים הצלחת הרשע על זה הדרך ישובו הלומים ומדוכאים לביתם, ומי מלא ימצו למו, רוצה לומר שהם מוצצים רוח מינות מן המים הרעים הללו מן האיש המלא, שבסבת זה מכחישים ההשגחה ואומרים איכה ידע אל וגו', הנה אני רואה אלה הרשעים והם שלוי עולם מרבים חיל, אם כן שוא עבוד אלהים ולריק זכיתי לבבי ואני רוחץ תמיד בנקיון כפי מן העבירות, ועם כל זה אני נגוע כל היום וסובל יסורין דבר יום ביומו ותוכחתי לבקרים.
ואמר המשורר אם אמרתי לספר כמו אלה הספקות הייתי יוצא מכלל הצדיקים ובוגד בדור בניך, וכשאחשוב לדעת מה זה ועל מה זה, עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל וגו', והוא המקום המזומן והמוכן לכל אדם באחריתו להתקשר בו הנשמות, וקראו מקדשי אל לפי שהוא תחת כסא הכבוד והוא מתחלף המדרגות, ואבינה באחרית אלה הרשעים אם יוכלו להיות נדבקים ונקשרים במקום הקדוש ההוא, ואני רואה שאי אפשר שידבקו בו, לפי שכל דבר יקרב אל דומהו ויברח מן ההפך, ובלי ספק שהרשעים לא יוכלו להדבק במקום ההוא, להיותו הפכי לטבעם שיחליקו ממנו ויפלו בשאול תחתית, וזהו אך בחלקות תשית למו, ומתוך כך הפלתם למשואות, או נאמר שאך בחלקות תשית למו רומז שהצלחת הרשעים בעולם הזה איננה רק בעבור שהקדוש ברוך הוא מחליק להם ומסביר להם פנים כדי שלא ישובו בתשובה, ויאכלו מעט זכיות שבידם בעולם הזה ותפילם בעולם הבא למשואות נצח, ואז יהיו לשמה כרגע וגו', וכשעור החלום שיחלום האדם כשישן בהקיץ, כלומר ביום, שהוא דבר מועט, באותו שעור תבזה צלמם שהוא הנפש, כמו שפירש הרב ז"ל בשתוף צלם, ועד כאן השיב תשובת רשע וטוב לו על דרך שכתבנו בסבה השנית.
ואחר כן שב להתיר הספק בצדיק ורע לו על דרך אחרת, ואמר שאין הרע הבא על הצדיק רע בצרוף אל הטוב הנצחי המוכן לו, ואמר כי יתחמץ לבבי וגו', כלומר אף על פי שאמרתי טעם לרשע וטוב לו, עדיין קושית צדיק ורע לו במקומה עומדת, ויתחמץ לבבי עליה וכליותי אשתונן, עם כל זה אני בער ולא אדע טעם על צדיק ורע לו, אלא שאני רואה ומרגיש בעצמי כי כשאני תמיד עמך ומחשבתי דבקה בך אתה אוחז ביד ימיני לעזרני ולהצילני מן המקרים הבאים עלי כדרך מנהג הטבע ומנהגו של עולם, כענין שאמר דוד דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך, רוצה לומר כשנפשי דבקה בך ונמשכת אחריך לעבדך בלב שלם, מיד היא תומכת ביד ימינך שהיא ההשגחה האלהית העוזרת אותי, כאלו אתה אוחז ביד ימיני לשמרני מן הפגעים, ואני רואה כי באלו החיים הגשמיים בעצתך תנחני, כלומר בהערות אלהיות, כמו שנזכר בפרק י"א מזה המאמר, תנחני ותנהלני להנצל מכף רע, ואחר אלו החיים אל כבוד תקחני, ובזה אני מחשב בגודל הכבוד והמעלה המוכן לי, ואני אומר בלבי מי לי בשמים וגו', שזהו כבודך החופף עלי ומשגיח בי מן השמים, ועמך שיש לי בשמים לא חפצתי בדבר מן הארץ, שאני יודע כי כשיכלה הגוף וכחותיו שהוא שארי ולבבי, שהם הכחות הנפשיות אותם שיש להם התלות בגוף, עם כל זה אינני כלה בכלותם, שעדיין ישאר דבר קיים בי והוא שקרא צור לבבי, שהוא החלק השכלי שהוא קיים כצור החזק, וחלקי במציאות הוא היותי נדבק באלהים לעולם שהוא דבר נצחי, ולא אפחד מן ההפסד אחר שאני דבק בדבר נצחי.
אבל המתרחקים ממך יאבדו בלי ספק, שאתה תצמית כל זונה ממך, כלומר הנפרד ממך ומתדבק בדבר אחר זולתך, ואני קרבת אלהים לי טוב, רוצה לומר כל טובי הוא היותי מתקרב אל השם ודבק בו ושאשית בה' אלהים מחסי לספר כל מלאכותיך, רוצה לומר השליחיות והנפלאות שנעשו על ידי הנביאים.
וזהו הדרך שהלך אסף בהתר אלו הספקות, והוא נכון מאד ומסכים אל האמת: