ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/תקופת-המעבר



ה) תקופת המעבר.

───────────────

הנביאים מבשרים את הסערה. גלות עשרת השבטים. הפסקת החיים הלאומיים בכל מלואם. ירושלים בתור מרכז רוחני. מיכה וישעיהו. התגברות העצבות. ענווי ארץ ואביוני אדם. נאנחים ונאנקים. ירמיהו הנביא ואבלי ציון.

הנזירות העתיקה מלאה אהבת-החיים ושמחת-החיים. חי ואוהב שמשון הגיבור. חיה ושמחה חבורת שמואל הנביא. "חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים" [1]. גם אלישע בן שפט "אשר יצק מים על ידי אליהו" [2] אומר: "קחו לי מנגן!" – "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" [3]. אבל עוד קול העם נשמע למרחקים ברעו, עוד בתולת ישראל תעדה תופיה ויוצאה במחול משחקים, עוד השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון פורטים על פי הנבל ושותים יין בשיר ובמשוש תופים וכינורות – והנה קול מר צורח נשמע ברמה: "הסר מעלי המון שיריך, וזמרת נבליך לא אשמע!" [4]; "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים!" [5]. מה זה קרה ומה נהייתה פתאום? האם לא היכו אמציהו ועוזיהו מלכי יהודה מכה רבה באדום ובפלשתים, בערביים ובעמונים? האם לא הרחיב ירבעם בן יואש מלך ישראל את גבול ישראל מלבוא חמת ועד נחל הערבה; לא הראה גבורות במלחמתו עם שונאי ישראל מסביב? למה זה הרעים קול הנביא: "ישראל גלה יגלה מעל אדמתו!" [6] "לא אוסיף עוד רחם את בית ישראל"! [7]? מי גילה פתאום הרז, כי עוד טרם יעברו "שבעים שנה כימי מלך אחד" [8], "בעוד שישים וחמש שנה ייחת אפרים מעם" [9]? מלך אשור! אבל ממלכת ישראל הן היתה תקועה תמיד בין אשור ובין מצרים ולא יראה ולא פחדה, וגם כאשר נמלא האוויר שאון הציפרים מבשרות את הסערה לא נפל לב חכמי המדינה עליהם: מנהיגי יהודה נשאו "על כתף עיירים חיליהם, ועל דבשת גמלים אוצרותם" אל פרעה מלך מצרים [10], ומנחם בן גדי, המולך בשומרון, נתן לפול מלך אשור "אלף כיכר כסף, להיות ידיו אתו, להחזיק הממלכה בידו" [11]. חכמי המדינה עשו את מעשיהם באמונה ובבטחה כדרכם, ובשעות החופש והמרגוע משחו בראשית שמנים את בשרם, אכלו כרים מצאן ושתו והתגעשו והתהוללו, היתנו אהבים והחניפו ארץ בזנותם ובחוצפת-תאוותם, והשפילו את גבהות האדם באשר הוא אדם, חלק אלוה ממעל, והכזיבו את אמת-החיים ואת אלוהי-החיים. איש מהם לא נחלה על שבר יוסף, לא דאג לגורל העם, אשר הוא לבדו נשא את כל העול של החיים הלאומיים, את כל הסבל אשר שמו על שכמו רוכביו ומנהיגיו מבית, ואויביו ולוחציו מחוץ. איש מהם לא הרגיש את תוצאות המעשים ואת אחריות המעשים אשר יעשה האדם, לא הכיר ולא רצה להכיר את העונש הכרוך בעקבי החטא – לא את העונש הבא על היחיד החוטא, ולא את העונש הבא על החברה, שהוא, היחיד החוטא, עצם מעצמיה ובשר מבשרה. אבל רגש היושר החברתי והלאומי, רגש האחריות הגדולה, אשר נמחה מלב הרועים והמנהיגים, לא מת בקרב האומה. הוא הצטמצם בנשמתם של מתי מעט מבחירי האומה מן "העליונים-התחתונים", "המשוגעים ואנשי הרוח". בכוח רגש האחריות הנוראה הכירו היחידים האלה את הסערה הקשה המתרגשת לבוא על האומה, הכירו את העונש הקשה שחטא האדם גורר אחריו על כל האומה כולה – "איש אחד יחטא ועל כל העדה יצא הקצף" – לפי שהאדם לא נברא יחידי בעולם, יציר חברתי הוא, ולכל מעשיו יש תוצאות חברתיות בין לטובה ובין לרעה. "האוויל הנביא" ראה מה שלא ראו חכמי המדינה, ראה את העתיד להיוולד ממעשי האנשים האלה וכל העוזרים על ידיהם, – "ראשי יעקב וקציני בית ישראל". לא את אשור ולא את מצרים ראה הנביא וייחת – כי את החטא ואת הריקבון הבא אחריו. אשור הוא רק מטה הזעם, גרזן החוצב. מצרים – אדם הוא ולא אל נקמות. "לא הנחש ממית – אלא החטא ממית". הושע בן בארי קורא בשצף-קצף ובכאב נורא: "אָלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו, ודמים בדמים נגעו – על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה" [12]. בקריאה זו מתבטאה כל הרגשת האחריות של האומה. בקריאה זו מתבטאה השקפת-עולם שלמה: ביסודו של עולם מונח לא רק קשר סתם של עילה ועלול, אלא גם קשר מוסרי של חטא ועונש, כלומר: של החטא בתור עילת העונש. מעשה החטא מוליד בהכרח את העונש בעולם (על כן תאבל הארץ!). עמוס רואה את המעשה הנעשה, והוא נאנח ונאנק מעצמת הכאב, הוא שומע כבר באזניו, כי "בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמר: הו-הו! וקראו איכר אל אבל, ומספד אל יודעי נהי, ובכל כרמים מספד" [13]. ועמוס לא היה יחיד בישראל: מהר רבו ועצמו "האנשים הנאנחים והנאנקים" על התועבות הנעשות בישראל, ועל תוצאות-התועבות.

חזון הנביאים בא ונהייה. נעשה הניתוח המסוכן בגוף האומה, ניטל ממנה ראשה ורובה. מה יהיה הלאה? הדבר היה ברור לכל מטיבי ראות: ממלכת יהודה הקטנה לא יכלה לרשת את "אחותה שומרון הגדולה", לא יכלה לשאת את דגל האומה ביד חזקה ובזרוע נטויה כדויד המלך בשעתו, או אפילו כאחאב בן עמרי וכירבעם בן יואש בשעתם. קטנה וחלשה היתה ממלכת יהודה בימי ממלכת ישראל, ואף כי אחרי מפלתה של זו. "עשרת השבטים" חיו חיים לאומיים שלמים, ממלכתם לא היתה כנסיה דתית אלא חברה לאומית, האמונה היתה הפרי העליון על עץ החיים הלאומיים, אבל לא העץ עצמו. היהיה כדבר הזה גם ביהודה? התוכל יהודה לעמוד ולהתקיים בקרבת אשור ובבל בתור ממלכת-חולין, אשר לה שאיפות ארציות ומטרות מדיניות? התשובה על השאלה החמורה הזאת היתה שלילית. גדולי האומה הכירו מיד, שרק יהודה מתכנסת בתוך עצמה, פורשת את עצמה מתאוות מדיניות, ומקדשת את עצמה כליל לעבודה רוחנית ומוסרית, היא תקום ותחיה, לא תעורר קנאה בעמים ולא תהיה לברות לשיניהם החדות. יהודה או תעבור מן העולם כהרבה ממלכות אחרות, כממלכת ישראלאו תהיה לאומה דתית, אומה חיה בכוח האמונה ולשם האמונה. ירושלים אי אפשר לה להיות למרכז של חולין כמו שהיתה שומרון בשעתההיא לא תהיה לגמרי, או תהיה למרכז מוסרי ורוחני.

ההכרה הזאת גילתה אפקים חדשים, סללה מסלול ודרך חדשה – "ודרך הקודש ייקרא לה". אבל מאחורי ההכרה הזאת עמד הייאוש הנורא מן החיים השלמים של האומה, ולפניה רבץ השפק המר בכוחה של שארית ישראל להתנשא אל האפקים החדשים. גדולה היתה משאת הנפש – אבל ארוכה הדרך אליה, ומלאה היא סכנת נפשות. "החשיבות מטלת חובות".

ישעיהו הנביא ומיכה המורשתי – אלה המה שני הנביאים הגדולים של תקופת המעבר. המה הסוללים את הדרך החדשה אל התכלית הגדולה שהמה קובעים לשארית ישראל, "הצולעה והנידחה". התכלית היא גדולה, ואין גדולה ממנה, התכלית היא יחידה, ואי אפשר שתהיה אחרת. "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – זוהי התכלית. אבל היש כוח בציון, היש כוח ביושב ירושלים, לעלות ולהגיע אל אותה התכלית? האם לא יהיה הראש גדול יותר מדי מן הגוף; הרוח – נישאה ונעלה יותר מדי מן החומר שמתוכו היא מדברת; התכלית – למעלה מן האמצעים הנמצאים בידי השרידים והפליטים? – ובנשמות הנביאים הגדולים מתרוצצות הרגשות שונות. אבל ושמחה, יגון ונחמה, שפק ותקווה, עורכים מלחמה זה את זו, מתגברים זה על זו ונבלעים זה בזו.

הנה מיכה המורשתי עומד על הר ציון ופניו נוהרות ועיניו בוערות למראה העתיד הנגלה לפניו. הוא רואה גויים הולכים אל הר-ה' ומטפסים ועולים עליו, וככל אשר יעלו כן יעלה הר-ה' ונישא הוא מגבעות עולם, ולענני שמים יעלה שיאו, ועם שמי-השמים יתלכד והיו כולם יחד מתולעים באש של מעלה, מזהירים בזוהר הרקיע ומפיצים נוגה ואורה לכל העולמות אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת. הנביא טובל בים האורה ומתנשא מגל אל גל, הולך ועולה, הולך ומאיר – ופתאום והנה עב קטנה עולה מתחת, והכול מתקרר בעבים, וחושך ועלטה מסביב, וחשכו עיני הנביא ומתוך החשכה יללה נוראה תישמע למרחקים – "אללי לי!". מיילל הנביא, והד כל העולמות כולם מיילל לעומתו מאלפי עברים: "אללי לי! אללי לי!".

וישעיהו בן אמוץ הנביא עודנו עומד איתן על מקומו, כסלע נטוע בלב ים. עיניו נטויות למרחקים, ואזניו קשובות לקול אלוהיו. "את מי אשלח ומי ילך לנו?" – שואל הקול, והנביא משיב באומץ-לב ובבטחה "הנני! שלחני!". "לך!" מצווה הקול, והנביא הולך והוא מגיד לעם את פשעו ולבית יעקב את חטאתו. חזות קשה הוא חוזה על ההווה, אבל גדולות ונפלאות הוא מנבא ל"אחרית הימים". גדול יום-ה' ונורא הוא, יום הוא על כל ארזי-הלבנון ועל כל אלוני-הבשן, על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנישאות – אבל הר-בית-ה' לא ימוט ולא ינוע. נכון יהיה בראש ההרים ונישא מגבעות, ודבר ה' מעליו ירעים לעמים רבים, ואורו יאיר על כנפות על הארץ, והלך כל האדם לנוגה זרחו!

אולם גם על פני הנביא האמיץ, אשר דם מלכים נוזל בעורקיו ולב אריות דופק בקרבו, רובצת עננה. קמטים מפיקים עצב עמוק מתפתלים כנחשים מסביב לעין השמאלית ובזוויות הפה. זה כבר פשט את "אדרת הרועים" [14], שהנזירים והנביאים [15] היו מפשילין אותה על גביהם. בשק כיסה הנביא את מתניו, ויש גם אשר פיתח השק מעל מתניו, ונעליו חלץ מעל רגליו, וילך "ערום ויחף שלוש שנים" [16]. בחבורת ישעיהו לא נשמע מעולם קול "נבל וחליל ותוף וכינור" ומנגינת המנגן. אמת, פה לא היו גם מתגודדים "בחרבות וברמחים", לא היה בוודאי גם "נופל ערום". האומה נזדקנה בינתיים, והלך-הנפש של בחירי בניה נשתנה, כי ירד ענן עצבת ויכס אותם. "הילדים, אשר נתן ה'" לישעיהו, אשר הקדישו את עצמם כליל לעבודת-ה' והזירו עצמם מן העולם ומשמחת-העולם – קוראו בשמות: "דורשי-ה'", "למודי-ה'", "ענווי ארץ", "אביוני-אדם" [17]. כבר מן השמות האלה אנו למדים עד כמה נשתנו תלמידי ישעיהו מ"להקת הנביאים" ומ"בני-הנביאים", אשר כיתרו את נביאי אפרים [18]. מרחק רב צריכה היתה האומה לעבור, עד שבני-נביאיה נעשו ענווי ארץ ואביוני-אדם.

וכלעומת שמפלת יהודה הלכה וקרבה, כן גברה העצבת ועצם האבל. הקולות המבשרים את החורבן נעשו תכופים, ואוזן שומעת בחנה אותם. מספר אבלי ציון היה לא מעט קודם חורבן ציון. נאנחים ונאנקים [19] התהלכו ברחובות ירושלים, ועיניהם נטויות אל מעמקי התהום, אשר פתח את לועו לבלוע את שארית-ישראל.

בנשמת ירמיהו הנביא הגיע האבל עד מרום קצו. מפני "יד" אלוהים הוא יושב בדד, מלא זעם [20]. אל בית משתה לא יבוא לאכול ולשתות [21], בסוד משחקים לא ישב [22]. אשה לא לקח לו ובנים לא היו לו, "כי כה אמר ה' על הבנים ועל הבנות היילודים במקום הזה, ועל אמותם היולדות אותם, ועל אבותם המולידים אותם בארץ הזאת: ממותי תחלואים ימותו, לא ייספדו ולא ייקברו, לדומן על פני האדמה יהיו ובחרב וברעב יכלו, והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ" [23] – פה מצאה הנזירות הלאומית את ביטויה הברור בפעם הראשונה. הנביא הגדול מרגיש בכל נימי נשמתו את חורבן האומה. הוא רואה אותה מתפוצצת לרסיסים, מתפוררת ליחידים יחידים. ויש אשר הוא חש את עצמו כבר כאבר שנקרע מן הגוף, כיחיד שנתלש מחבורתו, ואז צער היחיד וצער האומה מתבוללים זה בזה במעמקי נשמתו, עד שאי אפשר להבדיל ביניהם. פני הנביא תמיד קודרים, חרושים המה קמטים קמטים, מפיקים מחשבה עמוקה ומכאוב נצח, והעיניים הגדולות מלאות צער עולמים וחותרות בתוך הערפל אשר מפנים ומאחור, ומבקשות מוצא ומסלול לנשמה נידחת, מפרכסת בתהום האפילה.

───────────────

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

  1. ^ שמואל א, י, ה.
  2. ^ מלכים ב, ג, יא.
  3. ^ שם, שם, טו.
  4. ^ עמוס ה, כג.
  5. ^ הושע ט, א.
  6. ^ עמוס ט, יא.
  7. ^ הושע א, ו.
  8. ^ ישעיה כג, טו.
  9. ^ שם, ז, ח.
  10. ^ ישעיה ל, ו.
  11. ^ מלכים ב, טו, יט.
  12. ^ הושע ד, ב-ג.
  13. ^ עמוס ה, טז-יז.
  14. ^ זכריה יא, ג: "קול יללת הרועים כי שודדה אדרתם".
  15. ^ אדרת אליהו הנביא (מלכים ב, ב, ח), "אדרת שיער" של הנביאים (זכריה יג, ד), אדרת השיער של יוחנן המטביל.
  16. ^ ישעיה כ, ג. השק הוא סימן אבלות. שם, כב, יב: "ויקרא אדוני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". שם, לז, א-ב: "ויקרע את בגדיו ויתכס בשק – – – וישלח אל אליקים – – – מתכסים בשקים". אסתר ד, א: "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר".
  17. ^ עיין גרץ: Geschichte der Juden, כרך II, חלק 1, 1875, ציון 5 (עמודים 447–452).
  18. ^ גרץ (שם) הכיר את השינוי שנתהווה, אבל לא הגדיר יפה את תכונת השינוי.
  19. ^ יחזקאל ט, ד.
  20. ^ ירמיהו טו, יז.
  21. ^ שם, טז, ח.
  22. ^ שם, טו, יז.
  23. ^ שם, טז, ב-ד.