ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/הנזירות בישראל

בר-טוביה
ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל.
הנזירות בישראל
→הנזירות בעולם	התקופה הראשונה←

ב) הנזירות בישראל.

טומאת הגזע והנזירות הישראלית. חוסר כל יחס בין שני החזיונות האלה. שתי הבדלות בין הנזירות הישראלית והנזירות של אומות העולם. הנזירות ועיקר האחדות באדם ובחברה. הנזירות והסגפנות. שתי תקופות ראשיות בתולדות הנזירות הישראלית.

יש אומרים: ישראל הוא טמא הגזע, "אביו אמורי ואמו חתית". כל אותו הצער הגדול שישראל מרגיש וסובל בעולם, בין ברצון בין באונס, אינו בא אלא מתוך השניות של הגזע ומתוך הכרת הטומאה. טומאת הגזע אינה נותנת לישראל מנוח, נוטלת מנשמתו את אפשרויות ההרמוניה ושוויון המשקל, מדכדכת אותו ומביאתו לידי סיגופים ועינויים נוראים, שהוא מקבל אותם לא "באהבה" אלא "באונס" פנימי – "משום דלא סגי ליה בלאו הכי" ^[1].

אבל אם נבחין את כל הצורות שקיבלה הסגפנות – או, ביתר דיוק, הנזירות הישראלית בזמנים ובמקומות שונים, יתברר לנו, שאין הלכה כיש אומרים. אין ספק, שאלמלי היתה הלכה כמותם, צריכה היתה הנזירות הישראלית להיות כל עיקרה נזירות גזעית, כלומר: נזירי ישראל צריכים היו להיות קודם כול נזירים מיניים, פורשים את עצמם מפריה ורביה; שהרי הנזירות היונקת מטומאת-הגזע אינה מכוונת אלא כלפי התאווה המינית, שהביאה אותה טומאה לעולם. כך היה צריך להיות, אבל באמת אנו רואים שאין הדבר כן. תולדות הנזירות הישראלית מוכיחות אותנו למדי, שדווקא מספר הנזירים, שפרשו את עצמם לגמרי מן האשה, היה מיצער מאוד בישראל בערך לכל מיני הנזירים האחרים. אפילו האיסיים לא היו כולם בדלים מן האשה, ואין צריך לומר שאר הנזירים, בין אלו שהיו נזירי עולם ובין אלו שלא היו אלא נזירי זמן קצוב. מכאן אתה למד, שלא טומאת-הגזע היתה הסיבה – בכל אופן לא הסיבה העיקרית – של הנזירות הישראלית, אלא סיבות אחרות הביאו את ישראל לידי קבלת נזירות וייסורים של נזירות.

זאת ועוד אחרת: הנזירות הישראלית בצורתה המקורית והעתיקה לא היתה כלל סגפנית. להלן נראה, כי הנזירות הקיצונית והסגפנית התחילה רק בתקופה השניה של תולדות ישראל, אחרי המשבר הנורא של "גלות עשרת השבטים". הנזיר הישראלי העתיק לא היה מתכוון לסגף את גופו, להחלישו ולדכאו. למה היה מתכוון? לחזק את גופו, להחלימו ולעודדו לעבודת-ישראל ואלוהי-ישראל. "נזירי אלוהים" בימים הקדמונים היו בין גיבורי העם הנלחמים את מלחמותיו, כלומר: מלחמות ה' וישראל; לפי שבאותם הימים הזדווגו האל והאומה למושג אחד, שאין השניות חלה בו, בבחינת "קודשא בריך הוא וישראל חד נינהו". שנים שהם אחד היו האל והאומה, ומי שהקדיש את עצמו לעבודת האל היה חייב לעבוד את עבודת-ישראל. שנים שהם אחד היו הגוף והנפש – "כי הדם הוא הנפש" ^[2] – ו"בעל-נפש" חייב היה לחזק את הגוף – לא לפנקו ולא לדכאו – כדי שיהיה בו כוח לעסוק "במלאכת-שמים". אחת היתה גם החברה (לפחות בראשיתה ובמחשבת גדוליה הרוחניים גם אחרי כן): לא היו בה לא אנשי קודש ואנשי חול – "ואתם (כולכם) תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"; ולא עשירים ועניים – חלק כחלק נחלקה הארץ, "ולמעט תמעיט נחלתו!" –. גם השקפת-העולם, גם הסתדרות-החברה, לא נתנו מקום לסיגופים, לפי ששתיהן היו בנויות על יסודי הייחוד. הסתדרות חברתית שיש בה שניות – עשירים מזה ועניים מזה – מולידה בהכרח את הסגפנות. כמו כן השקפת-העולם שהיא מבדלת בין שתי רשויות, בין רשות הגוף ובין רשות הנשמה, מביאה לידי סיגוף הגוף לשם הנשמה. אמונת הייחוד הישראלית בצורתה העתיקה גדרה זמן רב בעד האומה הישראלית מעבור אל הנזירות הקיצונית.

זוהי ההבדלה הראשונה שבין הנזירות הישראלית בצורתה המקורית ובין הנזירות של אומות-העולם, עובדות האלילים ובעלות הדת הנוצרית. "בשעה שהאחרונה שאפה להחליש את הגוף כדי להכניע אותו לפני הנשמה, לא שאפה הראשונה אלא לעודד את הגוף, כדי שיוכל לעבוד את האלוהים בכל כוחו" ^[3]. אבל בהבדלה זו קשורה עוד הבדלה אחרת: לפי שנזירי ישראל לא רצו להחליש את הגוף ולבטל את החיים, לא יצאו מן החיים ולא היו לכת מיוחדת, אשר לה השקפת-עולם ודרכי-חיים משונים לגמרי מאלה אשר לשאר אחיהם. נזירי ישראל, ואפילו נזירי-עולם, ישבו על פי רוב בתוך אחיהם ונטלו חלק בכל חיי-האומה. נזירי זמן קצוב, שהיו מרובים תמיד בעם, היו כעין מתווכים בין כלל העם ובין נזירי-עולם. המעבר אל הנזירות הזמנית, וממנה אל הנזירות העולמית, לא היה מקרה יוצא מן הכלל, לפי שחובות הנזיר לא היו דברים יוצאים מן הכלל.

אמור אמרנו: עיקר הייחוד, שממנו יצאו השקפת העולם וההסתדרות-החברתית של האומה הישראלית העתיקה, לא היה מסוגל להביא את הנזירות הקיצונית לעולמם של ישראל. הדברים האלה דורשים הגבלה ידועה. מובן מאליו, שהחיים עשו את שלהם, והניגודים הצפונים בתוכם נתגלו מה גם בחיי אבותינו הקדמונים, ועברו גם את גבול הכרתם. הסתירות שבחיים החברתיים ושבחיים האישיים נראו ונודעו על ידי הרגשת הכאב הגדול הכרוך בעקב הסתירות והניגודים – "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה". ייסורים של אהבה וקנאה, חבלי לידה וחבלי מיתה, מכאובים של עוני ועושר וכל מיני מרעין בישין, באו ודרשו תשובה תכופה, תחבולה להשתיק את הכאב הנורא. הכאב האחד אינו נשמע מפני הכאב האחר: ייסורי-המין משתתקים על ידי הסירוס, צער-מיתתם של האנשים הקרובים נאלם על ידי ההתגודדות, השריטות והקרחות. התורה נלחמה נגד המעשים האלה והזהירה עליהם כמה פעמים: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת!" ^[4], "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וכתובת קעקע לא תתנו בכם!" ^[5]. ובייחוד הזהירה על הסירוס: "לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל-ה'" ^[6]. מאזהרות אלו, שנאמרו ונשנו, אנו למדים, שהמעשים הללו היו מצויים, שאם לא כן – מה טעם יש לאזהרתם? ובאמת אנו מוצאים את המעשים הללו מפורסמים עדיין בימיו של ירמיהו הנביא, המנבא רעות אל העם ואומר: "ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת – ולא יתגודד ולא יקרח להם" ^[7]. אבל מצאנו, שמעשים כאלו וכיוצא בהם נעשו לשיטה של נזירות שנוהגים על פיה לא רק בשעות של צער זמני מיוחד. שיטת הנזירות הישראלית המקורית היא ממין אחר לגמרי.

אנו מבדילים בתולדות הנזירות הישראלית שתי תקופות ראשיות, מתאימות לשתי התקופות הראשיות אשר בתולדות ישראל בכלל. שתי התקופות האלה הינן – כמו שנרמז כבר למעלה – נבדלות זו מזו על ידי "גלות עשרת השבטים": התקופה הראשונה מקפת את תולדות האומה הישראלית מראשית התהוותה ועד חורבן ממלכת ישראל, והתקופה השניה מקפת את תולדותיה של שארית ישראל מחורבן ממלכת ישראל ועד עכשיו. בתקופה הראשונה חי ישראל חיים לאומיים במלוא היקפם. מהתקופה השניה ואילך, כלומר, מזמן "גלות עשרת השבטים", הולכים ה"אטריבוטים" הלאומיים ובטלים אחד אחד, חוץ מן הדת. כותב הטורים האלה העיר זה לא אחת על הערך הגדול של "גלות עשרת השבטים" בתולדות ישראל, ועל שינוי-הערכין שבא בגללה לעולמנו. להלן יתבאר באריכות יתרה עד כמה נכונה השקפה זו, מה גדולה היתה השפעת הגלות הראשונה על החיים הישראליים בכלל ועל הנזירות הישראלית בפרט. לעת עתה ישפוק לנו לציין את הקווים העיקריים של הנזירות הישראלית בשתי התקופות האמורות.

הנזירות הישראלית בתקופה הראשונה הינה בעיקרה מחאה נגד התרבות העירונית, שניתנה לישראל לאחר שנתיישבו בארץ-ישראל. התרבות הזאת היתה מלאה ילדי-נכרים מנחלת הכנענים יושבי-הארץ לפנים. בני-ישראל הקדמונים היו עם של רועים נודדים במדבר, עבודה קשה לא ידעו, שדה וזרע וכרם לא היו להם, עול מלך ושרים לא עלה עליהם, ובטומאת הערים לא נטמאו. רק לאחר שכבשו את ארץ-ישראל היו ליושבי "ערים גדולות וטובות" ולבעלי "בתים מלאים כל טוב" ו"בורות חצובים" ו"כרמים וזיתים", ושמו עליהם מלך "ככל הגויים". מובן מאליו, כי התרבות החדשה, שבאה להם לישראל כמעט בהיסח הדעת, הביאה להם גם את כל נגעיה, שהיו קשים ביותר לעם שלא היה רגיל בהם. טובי-העם היו מסיבים את עיניהם אחורנית אל עבר האומה. בעבר הרחוק, בחיי הרועים, באהלי המדבר, ביקשו ומצאו את טהרת-החיים, את התמימות ואת הפשטות, את הטבעיות ואת האלוהיות. אלוהי-ישראל מתגעגע, כביכול, אל הימים הראשונים הטובים, אשר בהם נגלה ראשונה לעם זה במדבר בארץ לא זרועה" ^[8]. נזירי-ישראל רצו להשתוות בכל דרכי חייהם אל אבותיהם הקדמונים: מגודלי שיער היו הנזירים כאנשי-המדבר, כאלה לא שתו יין, ושיכר לא בא אל פיהם, כאלה אהבו החירות, וראשונים היו לצאת למערכות המלחמה, בראשונה נגד האויבים החיצוניים, ואחר כך – נגד האויבים הפנימיים. "נזירי-אלוהים" נלחמו ב"עובדי-הבעל" (אדון היין והתרבות), מחו נגד החיים העירוניים בשם החיים הפשוטים והבריאים של הרועים העתיקים ובשם אלוהי החיים האלה. הטיפוסים של הנזירים האלה הם: הנזיר הגיבור (שמשון) והנזיר הנביא (אליהו). בתקופה השניה נשתנו הדברים. ממפלת אפרים ואילך נשתנה הלך-הנפש של בחירי-האומה, כי ירד הענן – ענן עצבת ומרה שחורה – ויכס אותם. נזירי-ישראל היו לאבלי-ציון – זמן רב קודם חורבן בית המקדש. הקולות המבשרים את החורבן מילאו את כל חללו של האוויר זמן רב טרם בוא החורבן, וכל אוזן שומעת בחנה אותם. וכלעומת שמפלת-יהודה הלכה וקרבה – גברה העצבת ועצם האבל. ענן האבל לא נעלה עוד מעל נזירי-ישראל – לא נעלה אפילו בשעה שבית המקדש השני היה קיים. נזירי-ישראל מתאבלים על הגלות – גלות-האומה וגלות-השכינה – ומשתוקקים אל הגאולה, גאולת-השכינה כביכול. עתים מגיעה הנזירות לידי סיגופים נוראים, לידי תעניות רצופות, לידי גלגול-שלגים וגלגול-נמלים. צער-היחיד משתפך לצער-האומה, אבל-החיים האישיים ועלבונם מתבוללים באבל ציון ובעלבונה. נתערבו התחומין, ואין אדם יודע היכן מסתיים צער-האומה ומתחיל צער-היחיד.

אולם הגרעין העיקרי של הנזירות הישראלית העתיקה נשמר גם בתקופה השניה. הגלות שינתה אמנם את הקליפה שעל הגרעין, הניחה עליה את חותמה – חותם בולט למעלה, ונוקב ויורד למטה, עד שהוא מחולל שינויים ידועים גם בתוך הגרעין עצמו. אבל גם הגלות לא איבדה את הגרעין כולו. גם היא לא הביאה את הנזירים הישראליים לידי שנאת החיים בכל צורותיהם, ואף לא לידי מידת הנשתוון ^[9] הגמורה. משאת-נפש הנזירים הראשונים היא גם משאת-נפש הנזירים האחרונים – לא ביטול החיים אלא טהרת-החיים: טהרת הגוף והנשמה וטהרת היחסים החברתיים והמיניים. נזהרים מן הטומאה ונכספים אל הטהרה היו גם נזירי-התורה, גם החסידים-האיסיים, גם אנשי-הרזים מן האר"י וגוריו ועד החסידים האחרונים. ובנשמות כולם דפק עורק החיים, ותאוות המעשים רק נרדמה בתוכם. ישנים נזירי-ישראל, אבלי-ציון, וחולמים את חלום הגאולה. סמל מה ל"שכינתא בגלותא", שהיא בבחינת "אני ישינה ולבי ער".

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

1. עיין בספרו הנזכר של H.S. Chamberlain (עמ' 360, ובשאר מקומות).
2. דברים יב, כג; כמו כן ויקרא יז, יא, ובמובן זה גם בראשית ט, ה.
3. Realenzykopädie für protestantische Theologie und Kirch של Herzog – Hauck, ערך Nasireat מאת von Orelli. בהגדרה זו של הנזירות הישראלית החזיקו רובם של החוקרים הדתיים בישראל (רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, הרמב"ם), והיא אמיתית בנוגע להנזירות העתיקה.
4. דברים יד, א.
5. ויקרא יט, כח.
6. דברים כג, ב.
7. ירמיהו טז, ו.
8. ירמיהו ב, כ.
9. שוויון נפש, אדישות [העורך].