ספר המצוות רמב"ן שרשים/שורש ב

העיקר השני [דברים הנלמדים במידות שהתורה נדרשת בהן]

[למה לא מנו בכיבוד קרובים כמה מצוות נפרדות, בין לרמב"ם ובין לבה"ג]

העיקר השני, גזר בו הרב ז"ל שאין כל מה שלמדו אותו באחת משלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי – ראוי למנותו בכלל המצוות. ושאל, למה לא מנו כיבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה, וכמו כן כיבוד אחיו, שלמדו אותן כמו כן בריבוי, אמרו: "את אביך" לרבות אשת אביך, "ואת אמך" לרבות בעל אמך, וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול. וזו ודאי שאלה היא.

אבל נטע ממנה הרב זה העיקר, וזה משרש ועוקר. ועם כל זה אינו מספיק לתשובת שאלתו, שהרי בגמרא כתובות (דף ק"ג) הזכירו צוואת רבי, שאמר לבניו: הזהרו בכבוד אמכם; והקשו על זה: דאורייתא היא, דכתיב: "כבד את אביך ואת אמך"? אשת אב הואי. אשת אב נמי דאורייתא היא, דכתיב: "כבד את אביך", זו אשת אביך, "ואת אמך", זו בעל אמך; וי"ו יתירה, לרבות אחיך הגדול? הנה הרב מבקש בדברים הנדרשים בי"ג מידות או בריבוי, שיזכירו הם עצמם שהוא מדאורייתא, ועם זה ימנה אותן בכלל המצוות. והרי הזכירו הן באלו שהן מדאורייתא! ואם לא יספיק לו אמרם "דאורייתא היא", והרי הרב עצמו דן בלשון הזה ומנה בו מצוות, ולקח ראיה מלשונם. במצוה קע"ה מנה עניין הרוב, מפני שאמרו: "רוב דאורייתא". והביא ראיה במצות לא תעשה קצ"ט שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה הוא בלא תעשה, ממה שאמרו (פסחים כ"ח:): לכולי עלמא מיהת חמץ מו' שעות ולמעלה דאורייתא, שכך מצא בנוסחאות מדוייקות; וממה שאמרו: "דלא ליגע באיסורא דאורייתא". ועל דעת בה"ג, בין שהן דאורייתא בין דרבנן היו ראויות להימנות, כמו שנתבאר מדעתו בעיקר הא'.

[ביאור סברת הרמב"ם בבעל אמו ו"אחיך הגדול"]

אבל אני מבאר סברתו בזה. אמרו שם בגמרא כתובות: הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא. הנה ביארו כי זה האיש שהוא בעל אמו אינו חייב בכבודו מפני כבוד עצמו, אלא מפני שהוא כבוד לאמו, כי בעניין האיש ההוא הרי זה פטור ממנו; נמצא שלא נכתבה כאן מצוה יתירה על כיבוד האבות, אלא שיכבד אותם בכל עניין שיהיה להם כבוד.

אבל "אחיך הגדול", אם חשבו הראשונים שאין המצוה כן אלא בחיי האבות, לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל האנשים לייסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם. וכן נראה, שלא נתרבה בוי"ו יתירה אלא כעין שנתרבה בעיקר התיבה. ואם כן, הכל חוזר אל כבוד האבות. ואולי סברו שאין מדרש וי"ו יתירה עיקר, דקיימא לן כמאן דאמר לא דרשינן וי"ו. ואמנם לפי מניינם שעשו מכיבוד אב ואם מצות עשה אחת, ומקלל אותם מניעה אחת, מפני היותם נאמרים בכלל אחד, גם כן אחיו הגדול עמם ימנה מצוה אחת; ואפילו אם אמר "כבד אביך" ואמך "ואחיך הגדול".

[קושיא בעיקר דברי הרמב"ם]

ועכשיו אני חוזר אל הכלל הזה אשר הוא אצל הרב שני, שכל דבר הנלמד במידות שהתורה נדרשת בהן יהיה מדרבנן ואפילו היה המוציא משה רבינו. ואולם מה שיהיה פירוש מקובל ממנו, והוא שבארו הסופרים שזה הדבר נאסרה פעולתו ואיסורו מדאורייתא, אז ימנה אותו, מפני שהוא נודע בקבלה לא בהיקש. ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה; שאם נאמר כי אין המידות הנדרשות מקובלות מסיני, ולא נצטוינו לדרוש ולפרש בהן את התורה, אם כן הרי הן בלתי אמיתיות, והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד, לא הדבר הנדרש, כמו שהזכיר ממאמרם: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ועקרנו שורש קבלתנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת, ורוב התלמוד אשר יוסד בהן. והרב חוזר ומודה שאין הסיבה מפני שאינן אמיתיות. ואם אמיתיות הן, מה בין המקום שהן מזכירין זה בפירוש או בסתם? שאם נאמר: כיון שלא נכתב הדבר בתורה אינן בכלל המצוות – אף המוזכרות מהן בתלמוד לומר בהן דאורייתא הוא מגזרה שוה או מריבוי אף הן לא נכתבו. ומה שאומר: "מפני שהוא נודע בקבלה לא בהיקש", אם המידות אמיתיות – הכל נודע בקבלה מאתו יתברך. ועודף שהלכה למשה מסיני אצל הרב – דברי סופרים היא, ואם כן הדבר המקובל לא יקרא דבר תורה מצד הקבלה אלא מצד היותו נדרש מן המידות, והוא דבר תורה. והנה הרב מערבב דבריו וחזר ונתן טעם אחר וסבה אחרת.

והסיבה שאמר מפני היות כל מה שיוציא אדם ענפים מן העיקרים אשר נאמרו למשה בסיני בביאור, והם תרי"ג מצוות, ואפילו היה המוציא משה רבינו ע"ה בעצמו לא ימנו. ואם הם ענפים מן העיקרים, כגון שיהיו חלק מהם, אפילו היו כתובים בפירוש לא ימנו לעצמן. וראוי הוא לקרותם דבר תורה, אלא שלא ימנו בחשבון תרי"ג, לא לומר עליהן שהן מדרבנן. אבל אם יוציאו בגזרה שוה או בריבוי דבר מיוחד, כגון ערל בתרומה וערוה מן העריות, כגון ג' דורות למעלה, למה לא ימנו? ואין אלו ענפים אלא עיקרים, וראוי לקרותם עוד דבר תורה ולמנותם, כמו שהוא מונה אותם שהזכירו בהם בתלמוד שזה דאורייתא או גוף תורה, אין בהם הפרש, ולא מצד שיהיו מסופקות באמיתתן.

[אפשרות לתירוץ שמעלה הרמב"ן]

ואולי יסבור שהדין הנדרש במידה מן המידות, עם היותו אמת, אבל אין לו רמז בכתוב ולא נכתב המקרא אלא לפשוטו ולא להוציא ממנו הדין ההוא, והרי הוא נקרא דרבנן. וכשנשמע אותם אומרים שהוא מדאורייתא או שיאמרו שהוא גוף תורה – נמנה אותו, מפני שהוא נודע בקבלה כי הריבוי או הגזרה שוה בפסוק ההוא נכתבו להוציא בו הדין ההוא הנלמד. ומכל מקום באותן שלא הזכירו שהן דאורייתא, הרי אמיתת הדין אצלו בספק אם הוא מדברי סופרים לגמרי שחידשו אותו בבית דין, או שלמדו אותו מפי משה רבינו עליו השלום, ונקרא דברי סופרים לפי שאין לו רמז בכתובי התורה ואינו בכלל "תורה צוה לנו משה", כלומר תרי"ג מצות.

[המידות שהתורה נדרשת בהן נחשבות בתלמוד כדבר מפורש בתורה]

ואנו לא מצינו דעת חכמים בזה, שהמידות כולן אצלם כדבר מפורש בתורה ודורשים אותו מדעתם. ובגזרה שוה הצריכו בו קבלה מפורשת, מפני שהוא דבר שיכול אדם לדרוש בו כל היום ולסתור בו כל דיני התורה, כי התיבות יכפלו בתורה כמה פעמים, אי אפשר לספר גדול להיות כולו במילות מחודשות. ונתפרש זה מן התלמוד, שאמרו: אדם דן קל וחומר מעצמו ואין דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו, כמו שהוזכר בשני של נדה (דף י"ט:) ובמקומות אחרים. והם אומרים: "לשתוק מיניה וליתי בקל וחומר", ולפעמים מתרצין: "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא". ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף מ"ט:) אמרו: סמיכה גופא לשתוק קרא מינה ותיתי במה מצינו. ושם אמרו: סלקא דעתך אמינא ליתי בקל וחומר מבן צאן. ובפרק ואלו הן הנחנקין (דף פ"ד:) הקשו, אלא היקשא למה לי. ולעניין שחיטת פסח שדוחה שבת אמרו (פסחים דף ס"ו) שאמר להם הלל לזקני בתירא, נהי דג"ש לא גמריתו קל וחומר איבעי לכו למידן מעצמו, אמרו לו: קל וחומר פריכא הוא; מאשים חכמתם מפני שלא דרשו מעצמם קל וחומר לחלל שבת בשחיטת הפסח בקל וחומר מן התמיד, שהמידות האלה כדבר מפורש בתורה הם.

[התלמוד מחשיב דבר הלמד מדרשה כדאורייתא להקשות ממנו, אלא אם כן מתרצים שהוא אסמכתא]

ועוד, שהרי בתלמוד בכל מקום שמביאין מקרא למדרש מהמדרשים, כגון שיאמר בעל המאמר עצמו: "מנא לן הני מילי?" ויוציאו מן המדרש דין מן הדינין, בכולם יחשבו בתלמוד שהוא דאורייתא ויקשו ממנו, עד שיתרץ המתרץ ויאמר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. וכן אמרו עוד בגמרא מועד קטן (דף ג') לעניין שביעית דאזמירה ובצירה חייב, אשאר תולדות לא, ופריך: והא תנא וכו', ומתרץ: מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וכן בפרק א' דסוכה (דף ו') ובפרק אחרון דיומא (דף ע"ד) ובמקומות הרבה.

ובגמרא יבמות (דף ע"ב) אמרו: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו; והקשו: מיתיבי, משוך צריך שימול? ומתרץ: מדרבנן. ושאלו: ודקארי לה מאי קארי לה, הא "צריך" קתני? טעו בסיפא, דקתני: "את בריתי הפר, לרבות את המשוך" וכו'; הוא סבר מדקא נסיב לה קרא דאורייתא הוא, ולא היא, דרבנן הוא, וקרא אסמכתא בעלמא. ובמקומות ישאלו: "קרא למאי אתא? אצטריך", כמו שאמרו בפרק קמא דחגיגה (דף ד'): "כל זכורך, לרבות את הקטנים", והעמידוה מתוך המחקר בקטן שהגיע לחינוך; והקשו: קטן שהגיע לחינוך דרבנן הוא! אין הכי נמי, וקרא אסמכתא בעלמא. ושאלו: "אלא קרא למאי אתא? לכדאחרים". וכן בגמרא פסחים בפרק מי שהיה (דף צ"ו:): "איתיביה אביי: אם כשב. מה תלמוד לומר אם כשב? לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים", עד "לעולם שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה, וקרא אסמכתא בעלמא. ואלא קרא למאי אתא? לכדתניא: כשב, לרבות הפסח לאליה. כשהוא אומר: אם כשב הוא מקריב, להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים". ורבות כן. ולפי זה הראוי הוא שנאמר בהפך, שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל י"ג מידות הוא מדאורייתא, עד שנשמע אותם שיאמרו שהוא אסמכתא:

[סוגיית קידושי כסף]

והנה ראינו לו לרב שכתב בספר נשים בתחלת הלכות אישות האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, ומן הענין הזה שכתב בכאן יצא לו, שאע"פ שמצא בגמרא קדושין (דף ב') בכסף מנ"ל ומייתו לה כי יקח אין קיחה אלא בכסף וכן הוא אומר נתתי כסף השדה קח ממני, גזר הרב שהוא מן הדברים הנדרשים בהיקש שהם אצלו מדברי סופרים. וכבר מצאתי לו תשובת שאלה ששאלו ממנו ז"ל מפני מה אמרת קידושי ביאה ושטר דאורייתא וקידושי כסף דרבנן והא כולהו ילפינן להו מן התורה בכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה וכו'. ובלשון הזה השיב, יש לי חבור בענין מנין המצות ויש בו בתחלתו י"ד פרקים בכללות גדולות בענין עיקרי המצות צריך אדם לידע אותם ואחר כך יתברר לו טעות כל מי שמנה המצות חוץ ממני מבעל הלכות ועד עכשיו. ובאותן פרקים ביארתי שאין כל דבר שלמדו אותו בהיקש או בג"ש או במדה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה. והבאתי על זה ראיות ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואין שם דבר שהוא מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה והן כמו שלשה וארבעה דברים בלבד ובאותו ספר ביארתי הכל. וכאן יש לשאול בודאי ולומר לו הבעילה ודאי מן התורה שהרי לא למדוה במדה משלש עשרה מדות (קדושין ט':) אלא ובעלה מלמד שנקנית בביאה אלא הכסף והשטר בהיקש למדו אותן למה אמרת שהשטר מן התורה והכסף מדבריהם. והתשובה על זה שודאי כך הייתי אומר שהכסף והשטר מדבריהם הואיל ומן הדין באו לולא הא דאמרינן בהדיא (שם) בענין נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה, פי' מדאמר קרא נערה המאורסה בתולה שמע מינה ודאי שיש מאורסה מן התורה בלא ביאה וכמה שקלו וטרו בסוף המימרא אמר רב נחמן בר יצחק משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס, ש"מ שלדברי הכל השטר גומר ומכניס ועל זה סמכתי ופסקתי שהשטר מן התורה, אלו דברי הרב. ויוצא מדבריו שהמתקדשת בכסף אינה בסקילה שאין גומר בה אלא שטר וראוי לומר לדעתו שקדושי שטר תופסין בה. ובתחלה יש לפרש השיטה הזו והיא פשוטה וברורה דקאמר בביאה מנא לן אמר רבי אבהו א"ר יוחנן בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה אמר ליה ר' זירא לרבי אבהו כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הוה אמינא עד דקדיש והדר בעיל קמ"ל, כלומר כיון דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ואין קיחה אלא בכסף אילו לא נאמר פסוק אחר ללמוד ממנו קידושי ביאה הייתי אומר דהכי קאמר רחמנא כי יקח איש אשה בכסף ובעלה ובפחות משתיהן אינה נקנית לפיכך הוצרך לבא בעולת בעל ללמד על הביאה בפני עצמה שהיא קונה ולמדנו אף קידושי כסף מעתה דכי יקח איש אשה או בעלה קאמר רחמנא. והקשה רבי אבא בר ממל על הסברא הזו שאי אפשר לנו בשום פנים לומר דיקח ובעלה תרווייהו קאמר רחמנא ובפחות מכן לא תהא נקנית דאם כן נערה המאורסה בתולה דקאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה וקא ס"ד השתא דאי בעי בקידושי כסף ביאה אף בקידושי שטר נמי בעי ביאה דמאי שנא תרווייהו קידושין נינהו ולא גמרי בלא ביאה כענין בבני נח דבעינן בעולת בעל אלא מדחייב רחמנא נערה המאורסה בתולה על כרחנו כי יקח איש אשה ובעלה דאמר רחמנא לאו דעבד תרווייהו אלא דעבד חד מינייהו ולמדנו מכאן קידושי כסף וקידושי ביאה ופריך רב נחמן בר יצחק דעדיין אנו צריכין לדרוש קידושי ביאה מבעולת בעל דאי מקרא דובעלה הוה אמינא עד דקדיש והדר בעיל כדאמר רבי יוחנן. ודקא קשיא לך אם כן נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה כגון שקדשה בשטר שאם תאמר והלא כסף קונה ושטר קונה למה נצריך אותה אחר הכסף לבעילה ולא אחר השטר מפני שהשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אבל כסף נאמר שצריך אחריו בעילה לפי שאין הכסף והבעילה מוציאין כלל לפיכך הוצרך הכתוב ללמד בעולת בעל לומר שהביאה קונה בפני עצמה והכסף למד מאליו דכי יקח איש אשה או בעלה קאמר רחמנא. וזו שיטה ברורה היא שלא הוקשה להם מנערה המאורסה דבסקילה אלא למה שדחה ר' יוחנן הוה אמינא עד דקדיש והדר בעיל לומר היאך היה זה עולה על דעתך כלל ולמה הוצרך לך מקרא אחר לומר שאינו כן אבל לרבי דגמר ובעלה לא קשיא כלל ולא לרבי יוחנן אחר שלמדנו בעולת בעל. [*] ומ"מ מי שלבו נוקפו בקידושי כסף יכול הוא לומר דמתחלה היו חוששים דילמא הכי קאמר רחמנא כי יקח ובעלה דקדיש והדר בעיל באיזה דבר שתהיה בו קיחה או בכסף או בשטר או אפילו בדבר אחר ואחר כך אמרו שהשטר גומר הוא ומכניס כשם שגומר ומוציא אבל קיחה אחרת אינה גומרת אלא קיחה אחרת עושה תחלה ליקוחין וביאה גומרת בהן ולא שנתפרשה קיחה זו מה היא ועכשיו למדנו מבעולת בעל שאף ביאה לבדה קונה וכי יקח או בעלה קאמר רחמנא אלא שהקיחה הוא השטר כשם שהוא מוציא כך הוא מכניס אבל קידושי כסף אין להם אלא הסמך הזה דאין קיחה אלא בכסף שאינו דבר תורה, וכל אלו שיבושין. ועוד שהרי בסוגיא שאחר זו (שם י':) בשמועה של רבי יוחנן בן בג בג ורבי יהודה בן בתירא מפורש דקדושי כסף מאכילין ארוסה בת ישראל בתרומה ואם אינו קונה למה מאכיל. ובפרק ההוא (דף ה:) אמרו בביאור על קנין האשה בחופה שלא שנו אותה במשנה דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן דכתיבא בהדיא קתני דלא כתיבא בהדיא לא קתני שמע מינה שהכסף והשטר והביאה כולן אצל תנא דמתניתין כתובין בהדיא הם שהמדרשים אצלם בגזירה שוה והיקש גופי תורה הם. וכן זו שאמרנו שאין קדושי שטר וביאה תופסין לשני במקום קדושי כסף דראשון דבר ברור הוא ואין בו בית מיחוש. ומ"מ אע"פ שנתברר דבר זה עדיין אנו בצער גדול עם כללו של הרב שעדיין יש לו פתחון פה לומר בשאר הדברים הלמדין בהיקש שאינן תורה מן הסתם ותהיה זו מן המפורשות בדבריהם שהן תורה אע"פ שלמדוה בגזירה שוה כמו שקדושי השטר אצלו דאורייתא אע"פ שלמדום בהיקש ויצאה והיתה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר.

[דעת הרמב"ן]

אבל אין זה עיקר אבל עיקר שרשי התלמוד שכל הנדרשין בתלמוד באחת משלש עשרה מדות כולן דבר תורה והן פירוש תורה שנאמר למשה בין שנאמר שקבלו אותן בפרט כגון שלמדו מפי הגבורה דקדושין הן בכסף ושהם נרמזים בתורה מקיחה קיחה, ובשטר ושהם נרמזים מויצאה והיתה. וכן בבשר בחלב נאמר לו בסיני שאסור באכילה ובהנאה בין גדי בחלב אמו בין שאר בהמה בחלב אחר ונאמר לו שהן באין בכתוב מרבוי המקראות ובין שנאמרו לו הדברים סתם ונצטוו לדרוש התורה בכללה במדרשי שלש עשרה מדות והסכימו החכמים במדרש כל מצוה ומצוה ואע"פ שבאו במקומות אסמכתות כבר אמרנו שהם מקשים ומתרצים שם בפירוש. ואם יש מהם סתומות במקראות במקומות מועטים אינם נעלמים מלומדי הגמרא וכבר אמרו לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר וכו' וכן אמרו בבתו מאנוסתו, וכן אמרו עוד שהרי הנסקלין הם גופי התורה ולא למדם הכתוב אלא בג"ש כולם כמו שאמורים בגמרא כריתות (דף ה') הרי הג"ש כתורה שלימה ולא לענין פירוש מה שכתוב בתורה בלבד אלא אף להביא דבר מחודש שאינו כתוב כגון בתו מאנוסתו ושאר העריות הנלמדות בה כגון אם חמותו ואם חמיו (בת בנו ובת בתו) ומאמרם לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך יורה שמזהירין על כל גזירה שוה הנדרשת להם לא שאלה בלבד הן עיקר וכבר הלקו בן סורר ומורה מדין ג"ש בת ג"ש אמרו (סנהדרין ע"א:) מלקות בבן סורר ומורה מנין כדר' אבהו דא"ר אבהו למדו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן. וגם הרב מודה שחייבי מלקיות כולן דבר תורה הן. ובלשון הזה אמרו עוד במדרש דבראשית רבה א"ר [אחא] יפה שיחת עבדי אבות מתורתן של בנים שפרשתו של אליעזר בשנים ושלשה דפים היא אמורה והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא, וזה לכם הטמא זה וזה. וכן בשאר שלש עשרה מדות כולן, כמו שאמרו שאבות של שבת ארבעים חסר אחת שכולם נלמדו בהיקש ממשכן, ואמרינן התם מלאכת מחשבת אסרה תורה. ומצינו להם מדרש כזה שהלעיג בו הרב על בעל ההלכות מן האתים. אמרו בגמרא סוכה (ו') חציצין דאורייתא נינהו כי אתאי הלכתא לשערו הא נמי דאורייתא הוא דכתיב ורחץ את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, ומתרץ כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד, כלומר שפירשה ההלכה למשה בסיני ענין החציצה שנתרבה בכתוב מה היא, והנה אומרים על זה שהוא דאורייתא. ובגמרא סנהדרין (נ"א:) שנו א"ל רבי עקיבא ישמעאל אחי בת ובת אני דורש א"ל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה, ולפי שהיה הלשון הזה כמסתפק ברבוי הזה להוציא ממנו האשה לשריפה, שאלו בגמרא ורבי ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתנא אבוה דרבי אבין וכו' לומר שאם לא היה לו מדרש אחר בדבר היה אף רבי ישמעאל שורף אותה מדין ריבוי זה אע"פ שלא היתה שריפה שלה מקובלת בידו. וכן אמרו (שם ס"ז:) בן עזאי אומר מכשפה לא תחיה ונאמר כל שוכב עם בהמה מות יומת סמכו ענין לו לומר לך מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה בסקילה א"ל ר' יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זו לסקילה ופירשו בגמרת מי שמתו (כ"א:) רבי יהודה לא דריש סמוכים כלומר שאין לו קבלה במדרש המדה הזו בתורה שלא היה דורש אותה אלא במשנה תורה ולפיכך הוא אוסר אנוסת אביו ומפותת אביו ומביא אותה בכלל אשת אב והוא ר' יהודה מוציאה למכשפה בסקילה ממדרש אחר מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא אמר אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו למה יצאו לומר לך מה אלו בסקילה אף שאר מכשפים בסקילה. ושם בגמרת מי שמתו (כ"א) היו דנין שמברך אדם על המזון לפניו מדין ק"ו והיה להם זה מן התורה והקשו עליה ממאי דתנן בבעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו תיובתא, רצונם לומר שלפניו הוא מדרבנן ואינו מהתורה אלא לאחריו והעלו הדבר בתיובתא למי שדרשה בק"ו שאילו היה בק"ו הזה עיקר היה מברך מן התורה. אלא כל הנלמד לחכמים בי"ג מדות תורה היא אבל יש עם המדות האלו תנאים, ותנאי הג"ש כמו שהזכרנו שאין אדם דן ג"ש מעצמו אבל אחר שלמדו אותה הרי היא כגוף תורה לכל דבר, ותנאי הק"ו שאין עונשים בו לא מלקות ולא מיתת ב"ד והצריכו בזה מדרש מן הכתוב כמו שהוא מבואר במס' מכות (ה':) אלמלא כן היו עונשין וממיתין בו ומפורש אמרו בגמרת סנהדרין (ע"ג) אלא רודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו מ"ל מק"ו מנערה המאורסה הוא וכו' וכי עונשין מן הדין היקשא הוא דתנא דבי רבי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו לרוצח מעתה וכו'. ועוד אמרו בשני של פסחים (כ"ד) ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כל שכן לומר שהאוכל קדשים בטומאת בשר לוקה וכי תימא אין מזהירים מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו'. מאלו ומכיוצא בהן נלמוד שההיקש אצלם כדבר מפורש ועונשין בו מלקות ומיתה מבלתי קבלה אחרת, ועם כל זה יש בו תנאי שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש במוקדשין אבל בכל התורה למדין למד מלמד וכמו שהוא מפורש בפרק איזהו מקומן (זבחים נ':). והוי יודע שזה שאמרו שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אין כונתם לומר שכל גזירה שוה מבוארת להם מסיני ונמסרת להם מפי משה רבינו תלמדו מלה פלונית ממלה שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן שהרי מצינו אותם חולקין תמיד בהרבה מקומות בענין הזה כאותה ששנינו שאמרו בגמרת חולין (פ"ה) מ"ט דרבי מאיר באותו ואת בנו גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ מה להלן שחיטה שאינה ראיה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ורבי שמעון מאי טעמיה גמר מן וטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה הראויה אף כאן שחיטה הראויה והקשו ורבי מאיר ליגמר מן וטבוח טבח והכן דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מן טביחה ושאלו לומר שאף זו גזירה שוה היא אמרו מאי נפקא מינה והא תנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ומתרץ הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן, וכן הקשו על ר"ש ליגמר משחוטי חוץ ונתן טעם דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים, ואילו היתה לר"מ קבלה מסיני דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושהדבר נלמד משחוטי חוץ ולרבי שמעון היתה לו קבלה מרבותיו שאין שמה שחיטה ושהוא נלמד מן וטבוח טבח והכן לא היה מקום לשאלות הללו ולתשובות שאמרו בגמרא, וכיוצא בזו בתלמוד רבות מאד, וכן יש קושיות הרבה בתלמוד וכיוצא בהן שאומרים ונילף גזירה שוה ממקום פלוני ומתרץ מסברא מהכא ילפינן דדמי ליה בכך וכך ולא מהתם וחוזרין ומקשין אדרבה מהתם ה"ל למילף וכו' ומסיק הנך נפישין, אלה הורגלו בתלמוד ואין צורך לכתוב מהן מפני רובן. ועוד אמרו בגזירה שוה כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה מופנה מצד אחד למדין הימנה ומשיבין ומופנה משני צדדים למדין ואין משיבין כמו שאמור בשלישי מנדה (כ"ב:) ובמקומות אחרים והם מחזרים לאפנויי אותה ביתורין ומדרשין מן הסברא ונחלקים בכך כפי דעת החכמים. אבל הכוונה בגזירה שוה שהיא מסיני לומר שהיא בידם קבלה שדין שחיטה שאינה ראויה נלמוד מגזירה שוה דשחיטה [שחיטה] והיתה סברתו של רבי מאיר שהנכון ללמוד אותה משחוטי חוץ ויהיה שמה שחיטה ורבי שמעון ראה בדעתו שיותר נכון ללמוד אותה מן וטבוח טבח והכן ולא תהיה שחיטה שאינה ראויה נדונית כשחיטה וכן כולם, ואומר בשמא כי זה בכלל מה שנשתכח באבלו של משה בגזירות שוות:

ד 

ואני חוזר עוד לצווח על דברי הרב שכמה דברים בגמ' למדו אותם במדות האלו שהתורה נדרשת בהן וכוונתם בכולם שהם תורה שלימה והרב מנה מצוה רפ"ז לאו בעדות אבות על בנים והיא באה מדין ריבוי כמו שמפורש בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ז:) וכן בנים להדדי פסול שלהן מן התורה וריבו אותה ממה שאמרו (שם כ"ח) אם כן לכתוב רחמנא אבות על בן מאי בנים דאפילו בנים להדדי וכן בנים לעלמא פסולין ופסולין נחשב גוף תורה וכל אלו מדרשות מן הרבויים עם היות פשטיה דקרא שלא נהרוג אבות בעון בנים ובנים בעון אבות וכמו שמפורש גם בקבלה (מ"א י"ד) ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים. ובמצוה שי"ג מנה לאו שאין מיתת בית דין דוחה שבת והיא באה מדין ריבוי ממה שאמרו בגמרת סנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ה:) תנא מושבות קא קשיא ליה. ועיקר הכתוב הבערה לחלק יצאת ולא הוזכר בגמרא באלו שהן תורה אבל תפסן מן הסתם בשל תורה. ומנה אכילת חטאת ואשם חוץ לקלעים לאו וכן אוכל עולה בין בפנים בין בחוץ לאו וכן אוכל קדשים קלים קודם זריקה וכן בכורים קודם הנחה בעזרה לאוין והם כולן באים ממדרשו של ר"ש דקאמר (כריתות ה') קרא יתירא הוא לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם מיהדר מיפרט בהו למה לי ליחודי לאו לכל חד וחד. והוא הרב ז"ל למד כל הנהנה מן ההקדש שמועל שהוא חייב מלקות מן האוכל עולה שאמרנו, והאמת שהוא נלמד מן התרומה בגזירה שוה דחטא חטא בסנהדרין (דף פ"ד) מ"מ מן המדרש הוא שמלקין אותו, ומנה לאו בערל שאכל תרומה וקדשים והיא בגזירה שוה מן הפסח והתנצל בו שהוא מפי השמועה. ואני רואה אותם בגמרא יבמות (דף ע':) מסתפקים בדבר מאד ושאלו שנביא בגזירה שוה זו האונן ונוציא הערל ומסתברא ערלות הוה ליה לרבויי, ומקשה בה אדרבה ומסיק הנך נפישין כמנהגם בשאר מקומות ולא תלו עצמן בשמועה הזו אשר הרב מסכים עליה. וכן אופה שיירי מנחות חמץ מנה אותו לאו למלקות במצוה קכ"ד ולמדו אותו בגמ' (מנחות דף נ"ה) בדין ריבוי והורה בה הרב שהיא דבר תורה ממה ששנינו שם וחייבין על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. וקרבן ומלקות באכילה דיום הכפורים אין לנו בתורה ונלמד בגמרא (יומא דף ע"ד:) מג"ש והרב מנה אותו מדין ק"ו במצוה קצ"ו. וכן טבול יום שעבד בלאו ומיתה ואין לו מקרא ובא מייתור הכתוב באם אינו ענין, ואחר כך בג"ש (והרב מנה אותו) וכבר מנה הרב גם זה. ובענין בעלי מומין למזבח יש לאוין הרבה בל תקדיש בל תשחט בל תזרוק בל תקטיר כולו בל תקטיר מקצתו ולוקין בהן וכולן נלמדין מדין רבוי כמו שמפורש בראשון של תמורה (דף ו':) וגם הן מנאן הרב וכבר יצא המנין ליותר מעשרים בהודאת הרב. וכן אוכל בשר בחלב והנהנה ממנו לוקין הם ואינן נזכרים בתורה. ואני תמה ומתפלא על הרב שהיה לו ללמוד מאלו על האחרות שהרי לא פירשו חכמים באלו לומר שהן דבר תורה בקבלה ולא הזכירו בהן שום חידוש אלא שנו אותן במשנה ככל הנדרשים ומאלינו אנחנו מכירים מדבריהם שהן מן התורה ונלמוד שהמדרשים להם דבר תורה הם אצלם וענין כזה בכל מקום מפורש מלמד על הסתום. ובכל המצות אין לנו גדולה מקבורת מת מצוה שדחו בו הפסח ומילה אפי' בכהן גדול ונזיר ולא בא בתורה מקרא בזה כלל אבל פשוטו של מקרא אוסר כן דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא והוא נדרש (זבחים דף ק') מיתורי הכתוב לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה עד שרבו מכל אחד והביא כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה. ועוד מנו חכמים ואלו שבמיתה והם עשרה כולם ולא למדו אותם אלא מדין גזירה שוה בגמרא ואלו הן הנשרפין (דף פ"ג:) ויליף חלול חלול מתרומה וכו' ושם הקשו כמה פעמים ואמרו ונילף חלול חלול מנותר להיותן בכרת ומתרץ מסתברא מתרומה ה"ל למילף וכו' אדרבה מנותר ה"ל למילף וכו', מכל אלה נלמוד שהגזירה שוה להן כדבר תורה מן המדרש לא מן הקבלה. ובאותו הפרק (דף פ"ד) במאי קא מיפלגי ר"ע סבר דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מימות ור' ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. הנה ר"ע מוציא הזר ששימש לסקילה מן הג"ש כאשר פירשתי שהיתה בידו קבלה שדינו נלמד בג"ש ממלת יומת וסבר שהנכון בו ללמוד יומת מיומת לא ללמוד מימות לפטרו מדיני אדם ולהניחו לדיני שמים וכהנה רבות עמנו. וכבר פטרו (יבמות ב') חמש עשרה נשים מן החליצה ומן היבום וצרותיהן וצרות צרותיהן לדעת בית הלל ויוצא ענינם מן המדרש ובית שמאי היו מחייבין אותם חליצה וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו ואחיו מן האם מדרשים הם וכבר טהרו דמים באשה וטמאו ארבעה בלבד ממדרש דמיה (נדה י"ט) וכן טימא רבי מאיר (שם כ"א) המפלת מין בהמה חיה ועוף כדין יולדת ונותן לה ימי טוהר מדין גזירה שוה וחכמים סבורים דכל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. ומתירין את האשה בזריקת גט לחצירה מדין ריבוי ופשטיה דקרא ונתן בידה (גיטין דף ע"ז). וכן התירו שבת החמורה לקבוע החדש כמו ששנינו (ר"ה דף כ"א:) על שני חדשים מחללין שבת וכשבית המקדש קיים מחללין על כולם והוציאו ההיתר הזה מריבוי ממדרש אשר תקראו אותם במועדם:

ה 

וראיתי לו להרב עוד בהקדמה שהקדים לפרט המצות שאמר כשיהיה עונש פעולה מן העבירות מבוארת בתורה ואין האזהרה מפורשת כגון במכה אביו ואמו ומקלל אותם שלא נאמר בתורה לא תקלל אביך אלא שחייב מיתה למי שהכה או קלל שנוציא להם ולדומיהם האזהרה ממקומות אחרים בדרך היקש וזה אינו הפך אמרם אין מזהירין מן הדין ואמרם תמיד וכי מזהירין מן הדין. שאנחנו לא נאמר אין מזהירין מן הדין אלא כדי שנאסור מה שלא התבאר לו איסור על דרך היקש, אבל כשנמצא העונש בביאור נדע בהכרח שהוא מעשה נמנע מלעשותו ואולם נוציא המניעה בשביל שיתחזק לנו עיקר אמרם לא ענש אלא אם כן הזהיר. וזה כלו טעות ופשרה משובשת שהקדימה לקיים דבריו שהוא מפקפק במדרש המדות לפי שהם לא רצו זה באמרם אין מזהירים מן הדין כמו שנתבאר במקומות רבות מסנהדרין ומכות. ואפילו היה העונש מבואר ומפורש לא יוציאו לו אזהרה מן הדין רצוני לומר מק"ו בשום פנים. וכן אמרו בראשון של מכות (דף ה':) בת אביו ובת אמו מניין ת"ל ערות אחותו גלה עד שלא יאמר וכו' ת"ל אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין ת"ל ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא עד שלא יאמר יש לי מן הדין אם הזהיר על בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו לא כ"ש וכו'. הא הוצרך להם מקרא להביא אזהרה לה מפני שאין מזהירין מן הדין ואפי' אחר שמצאנו העונש. וזה כלו בדין הקל וחומר בלבד. אבל על ההיקש מזהירין ועונשים ואע"פ שלא יהיה העונש מפורש כלל כמו שביארנו למעלה ממאמרם (סנהדרין דף ע"ג) וכי תימא אין עונשין מן הדין היקשא הוא, וכן בגזירה שוה כמו שלמדו לשלשה דורות בעריות אבל אזהרת מקלל אביו ואמו הוציאוה בגמרא (שם ס"ו) מדרשת לא תקלל חרש ואלהים לא תקלל שמכניסין בה כל אדם, וכן אזהרת המכה אותם למדה ממכה כל אדם שהיא אצלם בלאו כמו שאמרו (שם פ"ה) הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה:

ו 

והנה הרב תלה הר נופל הזה בחוט השערה. אמר העיקר אשר הועילונו בו ע"ה והוא אמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו והיות לשון התלמוד מחפש בכל מקום ואומר גופיה דקרא במאי משתעי. וחס ושלום כי המדרשים כולם בענין המצות אין בהם מקרא יוצא להם מידי פשוטו אלא כולם בלשון הכתוב נכללים. אע"פ שהם מרבים בהם בריבויים ואין מדרש כבוד תלמידי חכמים מלשון את ה' אלהיך תירא מוציא הכתוב מפשוטו. וכן אם נאמר בכי יקח איש אשה שהוא בכסף אינו מוציא ממשמעו ופשטו. ולא כל אתי"ן וגמי"ן ריבויין ואכי"ן ורקי"ן מיעוטין ושאר המדרשים כולם אבל הכתוב יכלול הכל כי אין הפשט כלשון חסרי הדעת ולא כדעת הצדוקים כי ספר תורת ה' תמימה אין בה אות יתר וחסר כולם בחכמה נכתבו ולא מצאו מדרש שהוא עיקרי במצות מוציא מקרא מידי פשוטו זולתי הנדרש בו והיה הבכור אשר תלד כמו שהזכירו במסכת יבמות (כ"ד) כי אין הכוונה להם אלא שיהיו הכתובים אמת במליצה ומשל כענין שאמרו בששי של שבת (ס"ג) מאי טעמא דרבי אלעזר דאמר תכשיטין הן לו כלומר כלי הזין דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך אמר ליה רב כהנא למר בריה דרבינא האי בדברי תורה כתיב אמר ליה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אמר רב כהנא כי הוינא בר תמני סרי הוה גמירנא לכולי תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא. הנה רצונם לומר בכאן שאילו היו כלי המלחמה גנאי בגבור לא היה ממשיל בהם דברי תורה אבל מפני שהם לו תכשיט אחז הכתוב משלו בהם ואמר שיהיו דברי התורה והחכמה בידו כמו החרב ביד הגבור חגורה בו ומזומנת לו כאשר ירצה להוציאה מתערה ולהתגבר בה על חבירו זה הוד והדר לו. וכן הענין בכ"מ הנדרש להם בענין משל ומליצה יאמינו כי שניהם אמת פנימי וחיצון ואם היה ביד חכמים קבלה שיהיה הבן אשר תלד היבמה יורש נכסי דודו והיו מרבים עם זה מן המדרש שיהא גדול האחים מיבם לא היו קוראים זה מקרא יוצא מידי פשוטו כלל אבל מפני שהם קבלו בכאן שזה הפשט לגמרי נקרא להם כן וזו היא כוונתם בכל מקום שהוזכר זה בתלמוד לא שיתכוונו לעקור הגזרות שוות והרבויין וזולתם מהמדרשים חס ושלום. וכענין זה אמרו בשלישי של כתובות (ל"ח:) כשהיו אומרים בשם ר"ע בנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס ואמרה המשנה קנסה לעצמה ובברייתא קנסה לאביה ושאלו בשלמא רבי עקיבא דמתניתין לא אתיא גזירה שוה מפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי אלא רבי עקיבא דברייתא אתיא גזירה שוה מפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי. והוא מאמרם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, לא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת. וכן מה שאמר הרב שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני נקרא מדברי סופרים כלומר מדרבנן. אינו כן וכבר למדתי בעיקר הראשון שספק הלכה למשה מסיני לחומרא כדברי תורה ולא דנו אותו לקולא כדבר שהוא מדרבנן. וכן נתבאר שם שאינו נעשה זקן ממרא על דבר שעיקרו דברי סופרים ונעשה זקן ממרא על הלכתא אחד עשר ושהלכה זו הוא דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ואע"פ שאין לו עיקר כלל אלא מהלכה סומכים עליה כדבר המפורש שבתורה כמו שאמר בפרק ואלו הן הנחנקין (פ"ז) ובמסכת נזיר (כ"ט) אמרו במדיר אדם את בנו בנזיר ואמר רבי יוחנן הלכה היא בנזיר ואיתמר עלה בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר להכי מגלח ועביד הקפה אלא לרבי יוסי ברבי חנינא דאמר כדי לחנכו במצות אמאי קא עביד הקפה קסבר הקפת כל הראש מדרבנן וחנוך דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן. הנה מכאן שההלכה מדאורייתא ואתי עשה דאורייתא ודחי את לא תעשה המפורש בתורה. ואיך נחשוב זה והרי רוב התורה בביאורה תלויה בהלכה למשה מסיני כדאמרי בפרק יום הכפורים (יומא דף פ') שיעורו של עונשים הלכה למשה מסיני והרי האוכל חצי שיעור חלב ודם ושאר האיסורין וכן פחות מככותבת ביום הכפורים וקוצר וטוחן פחות מגרוגרת בשבת וכן כולם מפני קבלתנו מהלכה למשה מסיני פטרנו אותו ומפני קבלתנו חייבנו השיעור וענשו לזה מלקות בכזית ולזה מלקות בככותבת ולזה מלקות בכגרוגרת ואמרנו לזה חצי פרס אין בין הלכה למקראות שבתורה אצלנו שום הפרש. ובגמרת סוכה (מ"ג) אמרו ערבה בז' מאי טעמא דחיא שבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה ועוד אמרו שם (מ"ד) לולב דאורייתא עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ומקשה עליה למאן אי לאבא שאול הא אמר ערבי נחל שתים אחת לערבה ואחת ללולב אי לרבנן הלכתא גמירי לה. הרי בכאן מפורש שמה שהלכה למשה מסיני אינו דרבנן אלא דאורייתא הוא אצלם וזהו ערבה לדעת דרבנן, וכן הנדרש מן הריבוי כגון ערבה לדעת אבא שאול נקרא דאורייתא. ומן הדומה שמזה הדעת אמר עוד במצוה קפ"א בענין הטריפה שבהמה שיתחדש בה אחת מן הטרפות מן המקובלות שאסור לאכלה ואפילו נשחטה כראוי ומי שאכל מבשרה לוקה מדרבנן ירצה לומר מכת מרדות. ואני תמיה במחשבתו זאת כי מן הידוע לדעת רבותינו שהטרפה שאסרה הכתוב מלאו הטריפה אינה המתה שהרגה אריה שהיא כבר נאסרה בלאו הנבלה אבל היא הטריפה החיה ואין מלקין עליה את הארבעים וכמו שבא במקומות הרבה. ואם יאמר כי הבהמה שטרפה האריה ונקב קרום של מוח או הלב לבית חללו ילקה עליו מן התורה ואם נקבו מן החולי יהיה מדרבנן, זה אינו ראוי לשמוע ואינו כדרך התלמוד ואינו כדרך הרפואה שהמכה קרובה לרפואה יותר מן החולי וכבר חזר בו בחבורו הגדול. אבל יש להם בזה התנאי שאין דנין קל וחומר מהלכה כמו שאמרו בפסחים (פ"א:) ובנזיר (נ"ו) אמר ליה רבי עקיבא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה. ודנין ממנה גזרה שוה כמו שאמרו שם (פסחים שם) אלא אמר רבא גמר מועדו מועדו מפסח לענין טומאת התהום:

ז 

וכן מה שכתב הרב בעיקר הראשון שכל מה שסדרו אותו הנביאים העומדים אחר משה הוא כמו כן מדרבנן ולמד אותו מעירובין וידים שתקן שלמה ונקרא דרבנן וזה הענין הוא חוזר בעיקר הז'. ולפי דעתי שגם זה איננו כמו שחשב אבל מה שתקן שלמה או שתקנו נביאים ולא נכתב במקרא בנבואה הוא בלא ספק מדבריהם ומכללן עירובין וידים וכן מעשרות של עמון ומואב כמו ששנינו במסכת ידים (פרק ד') לענין מעשרות של חוצה לארץ מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים וכלן נקראים מדבריהם, וכן הנכתב במקרא בדרך מעשה מן המעשים כגון מה שקבלו מן המעשרות אפילו לפירות האילן וירק כדכתיב ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה לרוב. וכמו שמפורש בגמרת נדרים (דף נ"ה) זה כולו מדרבנן. וכן שבות דשבת בימי עזרא ובית דינו תקנו ומהם בענין שכתוב והצורים ישבו בה מביאים דג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים וכמו שאמרו בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו התירו וחזרו והתירו וכו' בגמרת שבת (דף קכ"ג:) כי כל זה חומרא וקבלה שקבלו עליהם ועשו סייג לתורה מלבד כמה תקנות שתקן עזרא, וכן הברכות שתקן הוא ובית דינו אנשי כנסת הגדולה וכו' וכולן מדרבנן הן בלא ספק ואפילו תקנותיו של משה רבינו ע"ה עצמו מדרבנן הן כמו שאמרו משה תקן להם שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות והם דרבנן כמו שאמרו (מ"ק כ') הלכה כדברי המיקל באבל, וכן אמרו (מגילה ל"ה) משה תקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג. אבל מה שכתוב בנביאים בדרך הצוואה כגון שמזהירין על עשה ומתרין על לא תעשה דבר תורה הוא. והענין הזה מפני שהוזהרנו בתורה אלה המצות (שבת ק"ד) מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פירוש לפסוק של תורה או שהוא בידם הלכה למשה מסיני כמו שאמרו בגמרא תענית (י"ז:) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. ולפיכך חייבו מיתה על פרועי ראש ומנו אותו (סנהדרין פ"ג) מאלו שבמיתה מן הכתוב ביחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן ואיתקשו פרועי ראש לשתויי יין מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. והנה הם לומדים איסור הפרע מדברי הקבלה ודנין בו היקש כדברי תורה. ואמרו (שם:) בערל שהוא באזהרה ושאלו מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולמדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופסלו עבודה שלו. והזכירו תנאי בגזירה שוה ואמרו שדברי תורה מדברי קבלה לא גמרינן גזירה שוה כמו שהוזכר בגמרת נדה (דף כ"ג), וכן למדו מדברי יחזקאל שיהיו בגדי כהונה של בוץ דכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם וכו' ואמרו נמי (יומא ע"א:) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה וכו'. ולמדו למי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה מן הדרש הכתוב ביחזקאל והוליד בן פריץ שופך דם אמרו (סנהדרין פ"א) והוליד בן פריץ שופך דם בסייף ואת אשת רעהו טמא זו אשת איש בחנק ואל הגלולים נשא עיניו זו ע"ז בסקילה וכתיב מות יומת דמיו בו יהיה בסקילה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימר כולהו בסקילה וכו' אם כן מאי קא משמע לן ודילמא תורה קא מהדר אם כן איבעי ליה לאהדוריה כדאהדרה משה. ויש להם ז"ל דין גדול עושין בו מעשה בקידושין ובגירושין ובקרבנות למדוהו מפסוקי הנביאים. כמו שאמרו בגמרא (גיטין ל"ו:) ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקנו רבנן דתשמט ומתרץ רבא אמר הפקר בית דין הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והסגנים יחרם כל רכושו רבי אליעזר אומר ואלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם אף ראשים מנחילים את העם. וזה אצלם תורה שלימה כמו שאמרו (גיטין נ"ה:) כרת מדבריהם והשיבו כרת שעל ידי דבריהם באה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה. ובראשון של חולין (י"ז:) אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם והקשו פשיטא כיון דכי נקב טרפה בעיא בדיקה והשיבו לחכם קאמרינן וחקרו לחכם והא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם והעלו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ונלמוד מזה כי פסוקי הנביאים להם ע"ה תורה הם דורשים אותם ולומדים מהם ועושין בהם גם כן אסמכתות. וכבר אמרו (מגילה י"ד) ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות עמדו להם לישראל לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין משום רבי יהושע בן קרחה קל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כל שכן. למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזרות אינן תוספת אבל הם גדר וסייג לתורה. אבל מקרא מגילה היא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בקל וחומר הזה ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר. והלאוין והאזהרות שבדברי נביאים הם גמרא בידם מסיני והסמיכו אותן לכתוב בנבואה. וכבר יצא עוד מזה בדברי הרב ע"ה הפסד גדול שכתב בספר שופטים דין תורה שאין מקבלים עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אלא מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהם ולא מפי כתבם. ועוד חזר וכתב כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואף על פי שמצא הרב בגמרא (קדושין כ"ז) שאמרו חתימת העדים מן הכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים, דן בזה שהוא מדרבנן כשאר כל דברי נבואה שהוא גוזר בהן שהן דרבנן ועם הסיוע הזה שמצא לדבריו כפי דעתו ממה שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם. וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר. וזה לדברי הכל ומפורש אמרו בפ' השולח (ל"ו) והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא נצרכה אלא לרבי אלעזר דאמרי עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים, עשו הלימוד הזה שלמדו מן המקרא וכתוב בספר וחתום והעד עדים דאורייתא. ומה שאמרו קיום שטרות דרבנן כוונתם בו הפך מדברי הרב לומר דמן התורה בלא קיום דנין בהן כמו שהזכירו בתחלת גיטין (ג') בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כדאמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. ומפני זה אמרו (כתובות דף כ"ח) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנינהו רבנן בדרבנן. ואני מוצא דיני נפשות ודיני קנסות בעדות שבשטר. ראובן שהיה לו עבד כנעני והוציא שמעון שטר חתום שמכרו לו ראשון אינו בדין יום או יומים. קדש ראובן את האשה (בעדי חתימה) ובא עליה שמעון שהיה בעלה והוציאה גט ממנו וחתום בעדים נהרג עליה. וכן בדיני השור והבור וכו' ומחייבין כופר ושלשים של עבד בראיה של שטר. ובגמרא יבמות (ל"א:) אמרו בזמן דשטר דבגיטין להצלה דידה קא אתי ובקדושין לחובה דידה קאתי וזמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה ואי גבי דידה מחקא ליה שאילו יצא שטר לפנינו נדונת באשת איש לחנק. אבל מה שאמרו (גיטין ע"א) מפיהם ולא מפי כתבם אינו בשטר שבעל דבר כותבו כגון גיטין וקידושין והלואות ומכירות. וכבר נתפרש זה ביד גדולי המפרשים בראיות גמורות ואין זה מקום לבארם. אבל חתימת עדים דאורייתא הוא נלמוד מוכתוב בספר וחתום שדברי נבואה דברי תורה הם בכיוצא מדברים הללו. וכן קנין חליפין הנלמד מבועז דבר תורה הוא מפני שאמר הכתוב וזאת התעודה בישראל ולא שמעתי חולק בו לומר שהיה קנינו מדבריהם בלבד. וזה מה שהיה בדעתי לכתוב על העיקר הזה בתכלית הקיצור, וידעתי כי עוד שמועות רבות בגמרא סותרות ענינו, כי הספר הזה להרב ז"ל ענינו ממתקים וכולו מחמדים מלבד העיקר הזה שהוא עוקר הרים גדולים בתלמוד ומפיל חומות בצורות בגמרא, והענין ללומדי הגמרא רע ומר, ישתכח הדבר ולא יאמר: