ספר המבחר - פרשת ויגש
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ | כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר | הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן | וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. כבר ידעת כי רוב אותיות פ"א הפועל הנבלעות הן אותיות נו"ן. והדגש המופיע מוכיח לנו על אודותם. ויש כיוצא מזה המין שאין אדם יכול על אמיתותם אם הפ"א שלהם נו"ן או יו"ד כמו הניח והציג ונשיב אותם אל הנכון והקרוב. כי לא נוכל לומר הניח מבעלי הנו"ן כלומר ננח אלא פ"א הפועל הוא יו"ד והשורש הוא ינח. ואת הפועל הציג אפשר להשתמש בשניהם. והפעלים הגיד והגיש הן בעלי הנו"ן כי הם הרבים. ואין איש יכול לתפוש לנו ואם לא מצאנו פועל שלם. ופעמים מרוב השתמשם בכיוצא בו הפילו גם הדגש כמו יקחו ישאו יסעו מסעי וכיוצא בם. והנה מילת נגישה נמצאת בעברית לפי הענין אשר יורה לפניה. ורחוק שיהיה ויגש זה למלחמה כי אם לשון פיוס. כיוצא בו וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי־יְהוּדָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ (יהושע, יד ו).
וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי. בי הדבר תלוי מכל אחי או כפי שפירשתי.
בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי. רמז להקשיב לדבריו.
וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ. והיה אם לא אדבר בדרך מוסר כפי המנהג שידברו לפני המלכים.
כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹֽה. אתה כמו המלך כענין כל שני אותיות כ"ף שאתה במקומו של המלך ומידת המלך לשכך חמתו. כי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי, כט ד).
אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת־עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ־לָכֶם אָב אוֹ־אָֽח. שמא שאל אותם וקצרו הכתוב. או כי אמר מרגלים אתם ונתגלגל הדבר והוזכר זה. כי כל מבין לא יזכיר חטאו לפני המלך.
וְאָחִיו מֵת. כי אשר איננו נמצא ואין עליו ידיעת סימן חיים נחשב כמת. ואמר וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ. כי אין ממנה ילד שלישי.
ואשימה עיני עליו. לא היה המאמר ראית עינים כי אם לשמרו. כענין קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו (ירמיה, לט יב).
וְעָזַב אֶת־אָבִיו וָמֵת. מכוון אל האב ולא אל הנער.
וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת. וַנַּגֶּד־לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. לא כיחדנו דבר מגזרת אדוננו כמו שלא כיחדנו דבר מאדוננו רק אמרנו יש לנו אב זקן. ויש לומר ומת הנער.
אך טרוף טורף. ספק אצלו ולכן אמר וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה.
וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשֽׁוֹ. תדירות הגעגועים והמיית הרחמים. וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ. כנוי כמו וְחָטָאת עַמֶּךָ (שמות, ה טז). וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים (מלכים א, א כא).
וְנַפְשׁוֹ. כינוי ללב. כמו נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ (שיר השירים, ה ו). וכתוב וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ (בראשית, מב כח).
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר. הודיע על בירור המאמר שסיפר לו באהבת הנער מכל בניו. ומפני שערבתי לו קרבתי לדבר לאיש כמוך. ובעבור חטא הנער. יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר. ויותר אני ראוי ממנו. ואיני מעביד לעצמי רק מפני שלא אראה ברע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי.
וְלֹֽא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק. לסבול. כי ראה שהם בעלי תשובה בהתאמצם להציל את בנימין אחיו.
וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי. הנמצא לפניו כמו מִמַּעַל לוֹ (ישעיה, ו ב) והנה נגח הנמשל לארי לנמשל לשור שְׂפָתַיִם יִשָּׁק (משלי, כד כו)
וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ. כדי שלא לביש את אחיו כי מכרוהו.
וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי. כי היה ראוי שהמילה בִּבְכִי באתנח הבי"ת השניה בסגול.
וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹֽה. בבכי יוסף שמעו אך במכירתו לא שמעו. או הוא הנזכר וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה וכו' מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה. כי אחיו ידעו בעת מכרם אותו כי למצרים ימכרוהו. כי כן כתוב לְהוֹרִיד מִצְרָֽיְמָה. אבל בדותן נמכר.
אַל־תֵּעָצְבוּ. כמו וְלֹֽא־עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו. (מלכים א, א ו) לא הכלימו לשון ביוש.
כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. בענין אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי (ישעיה, יג ג) גם כן יצטרף למי שאין לו שכל. כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ (יואל, ב יא)
וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה. למורה וליועץ ע"י שפתרתי לו החלום. ודומה לו וֶֽהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן. (שופטים, יז י)
וְכִלְכַּלְתִּי אֹֽתְךָ שָׁם. מלשון כל. כל שעור הנצרך לך. וכן יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט (תהלים, קיב ה)
פֶּן־תִּוָּרֵשׁ. נפעל. וכן וּפֶן־אִוָּרֵשׁ (משלי ל ט). והוי"ו נמצאת במקום פ"א הפועל כמשפט בעלי היו"ד.
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. שאני המושל. או טעמו לא שמעתם מאחרים כי יוסף עד שיהיה ספק אצלכם.
וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין. הוא לא היה במכירתי.
וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו. כדי שלא יאמר כי בנימין לבדו מצא חן בעיניו. ואח"כ דברו אחיו איתו. ומה שדיברו לו שלא יפקוד עונם ויזכיר חטאתם.
וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה. כמו וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֽׂנְאָֽיו (בראשית, כד ס). וַיִּירַשׁ אֶת־אַרְצוֹ (במדבר, כא כד). והוטב הדבר בעיני פרעה ועבדיו שהיה בן חורין. כי שר המשקים אמר וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים.
טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם. פירושו העמיסו. תַּחַת מַשָּׂאוֹ (שמות, כג ה) וכן לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי (במדבר, טז טו) פירושו טענתי. אבל מְטֹֽעֲנֵי חָרֶב (ישעיה, יד יט) ענין אחר.
בְּעִירְכֶם. כמו וְשִׁלַּח אֶת־בְּעִירֹה (שמות כב) כנוי לבהמה.
חֵלֶב הָאָֽרֶץ. מיטב הארץ.
וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ. אתה צויתה לאמר לאחיך זאת עשו לקחת עגלות בכל אשר ימצאו כי כן דבר המלך וגזרתו.
וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם. כמו לֹֽא־חָסָה עָלַיִךְ עַיִן (יחזקאל, טז ה) ומפני שהאדם חס על כיליו אמר להם כן.
כִּי־טוּב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הֽוּא. ברשותכם הוא.
לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת. מחולפות זו מזו.
וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹֽת. כאשר בתחילה.
וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת. המנחה מה שמסופר עשרה חמורים. ויש אומרים כזאת. עונה על החליפות והיה נכון להיות הכ"ף בקמץ. גם ו"ו בעשרה חמורים.
וָלֶחֶם. כמשמעו.
ומזון. כל דבר הנאכל עם הלחם.
אַֽל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ. שתהיו מוכיחים אחד לחברו אתה פשעת ולא אני. ויש אומרים תפילת דרך שלא ימצא להם רוגז ומכשול בדרך שהם הולכים בעגלות ודורון כזה.
וַיָּפָג לִבּוֹ. כמו אַֽל־תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ (איכה, ב יח) כענין וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ.
וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת. אמר לא על חינם באו. מיד. וַתְּחִי רוּחַ יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם. כי צלחה עליו רוח הנבואה.
רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי. די לי בזה כי עוד יוסף חי ואיני חושש למעלתו או עוד פעם שנית.
וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים. שלמים כי שמע שיוסף בשלום כענין אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ (ויקרא, ז יב).
לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. הזכיר יצחק כי תחתיו הועלה איל. וממנו רמז ההקרבה תחת הקרבת הבנים.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים | לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה.
וַיֹּאמֶר. ולא ויבא כמו שבא אל לבן ואבימלך.
אַל־תִּירָא מֵֽרְדָה מִצְרַיְמָה. אולי היה מתירא מעינוי זרעו.
מֵרְדָה. שם התופש. וכן רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת־עֲרֵלִֽים (יחזקאל, לב יט).
כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֽׂימְךָ שָֽׁם. קרב זמן הברכה אשר ברכתי לזקנך וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל (בראשית, יב ב)
אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ. זו המראה לשני הסעיפים. לעצמו ולזרעו. וכתוב וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ | מִיַּד מִצְרַיִם (שמות ג) או יהיה הענין ליעקב עצמו. מִצְרַיְמָה.
וְאָֽנֹכִי אַֽעַלְךָ. מורה שיקבר בארץ כנען. ויש אומרים אַֽעַלְךָ גַם־עָלֹה. מלשון אַֽל־תַּֽעֲלֵנִי בַּֽחֲצִי יָמָי (תהלים, קב כה). שלא ירא ממקרה הדרך אלא מיתתו תהיה מיתה טבעית. ולזה אמר וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל־עֵינֶיךָ. העינים שהיו מצפות לראותו.
בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו. בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו.
בְּנֹתָיו. דינה לבדה. וכן וּבְנוֹת בָּנָיו. וְשֶׂרַח היא לבדה. כדרך וּבְנֵי־דָן חֻשִֽׁים. וּבְנֵי אֵיתָן עֲזַרְיָֽה (ד"ה א, ב ח). ויעקב גם הוא במנין. והאומר בעבור יוֹכֶבֶד. אם כן בעת לדתה את משה היתה בת ק"ל שנים. וזה חלום בלי פתרון. והכתוב מודיע יוֹכֶבֶד בַּת־לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם (במדבר כו)
יְמוּאֵל. הוא נְמוּאֵל.
וְיָמִין וְצֹחַר. הוא זֶרַח. ונקרא בשני שמות.
וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית. כי האחרים מאשה אחרת. ונקראה כן שהיא מארץ כנען.
וְיוֹב. הוא יָשׁוּב.
צִפְיוֹן. הוא צפון.
וְאֶצְבֹּן. הוא אזני. וזכר בני בנימין עשרה. והנזכרים בפרשת פנחס הם בניו יוצאי חלציו. והם משלושה שמות כי גם בדברי הימים החליף שמות קצתם. אבל בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַֽעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָֽרְדְּ. הם בני בניו ויחסם אל בנימין. ובדברי הימים נתבאר בין בניו ובין בני בניו. ואם נתחלפו שמות קצתם. ויש אומרים שכלם בני בנימין והוליד בלע בנים וקראם בשם אחיו. ויש שנזכרו הנה ולא נזכרו בפנחס כי אולי מתו או לא הולידו. והנה מזכיר הכתוב יחסם להודיע כמה ירדו ואיך פרו ורבו.
כָּל־הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה. שבעים נפש עם יוסף ושני בניו. נ"א כל הנפש הבאה מבית יעקב למצרים שבעים וכו'. והנה טענה ליוכבד שאמר יֹֽצְאֵי יְרֵכוֹ. ואין זה מוסכם עד שלא יצא לאור העולם לבוא במנין. ויותר נכון הרוצה להוציא יעקב מן הכלל שיאמר כן מנהג הכתוב לומר מספר שלם. כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל (שופטים, ט ב) ואין לחוש בחסרון אחר.
לְהוֹרֹת. להודיע ליוסף. וכן אוֹרֶה אֶתְכֶם בְּיַד־אֵל (איוב, כז יא)
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף. בציווי. כמו וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה (מלכים א, ו יד) וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ (שמואל א, כח כד)
וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עֽוֹד.
וַיֵּרָא. יש אומרים הוא יוסף.
וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עֽוֹד. ואמר עוד כי בכה על בנימין. והנכון הראיה והנפילה מכוונים אל יעקב כאשר אמר אחרי ראותי את פניך. ואמר עוד על שאמר וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו (בראשית לז לה)
וְאָמַר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם. הכתוב מכנה את המלאכה בשם מעשה.
וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ. שלא יחזיק לכם להיותכם שרי צבא ויהיה לכם צער.
גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבֹתֵינוּ. דרך המקרא להוסיף גַּם. גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא (בראשית, כד כה) וכן גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ (שמות, ד י).
כִּי־תֽוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹֽאן. וכן הֵן נִזְבַּח אֶת־תּֽוֹעֲבַת מִצְרַיִם (שמות ח כב) . כי אמונתם ידועה.
וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח. קצת מאשר חפץ.
בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ. במקום שהוא מעולה הושב את אחיך.
וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה. בקר וצאן וכן חמור סוס וגמל.
וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹֽה.
וַיְבָרֶךְ כמשמעו. או כענין כִּי תִמְצָא־אִישׁ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ (מלכים ב, ד כט).
וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹֽה.
וַיְבָרֶךְ . הוסיף. כי גם בצאתו ברכו כפי המנהג.
בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס. אין זה האמור אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס (שמות, א יא) והתנועות לעדות.
וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם. בשקל וַתֵּכַהּ (איוב יג) מלשון כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים (משלי, כו יח) ענין לאות ועיפות כדרך וַתֵּלֶא (איוב, ד ה) ונמצאו מנחי הלמ"ד בכפל וַתֵּתַע (בראשית כא יד) מן כִּמְתַעְתֵּעַ (שם כז יב)
וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף בשקל וַיִּסֹּב.
כִּי אָפֵס כָּסֶף. עבר. כענין כי אם תם הכסף.
הָבוּ מִקְנֵיכֶם. היה ראוי כמו דְּעוּ רְדוּ. ומפני שלא לחטוף הה"א שהיא גרונית בא כן.
וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם. לשון ניהוג. על מי מנוחות יְנַהֲלֵנִי (תהלים, כג ב) בכל מקניהם בשנה ההיא. שנת ביאתו של יעקב והיא שלישית לרעב. וכן וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית. שנית לביאת יעקב ורביעית לרעבון. וכתוב וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִיר. לֹֽא־נְכַחֵד מבנין הדגוש. כלומר לא נכחד מלדבר שהם הכסף והמקנה.
לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם־גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. לעיניך. והכליל גם אדמתנו. כדי לומר קנה אותנו ואת אדמתנו.
וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָֽׁם. בשקל אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי (בראשית, מט ו) או יהיה תֵשָֽׁם משורשי הכפל שממ.
וְאֶת־הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים. שלא יהיה להם חזקה במקום שמכרו.
הֵא־לָכֶם זֶרַע.
הֵא. כלומר הנה.
כִּי חֹק לַכֹּֽהֲנִים. חוק היה לכהנים לקחת מאת פרעה בין רעב ובין שבע והוא היה מכלכלם.
וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם. האחד לזרע. השני לאכלה. השלישי מכוון אל וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם. כלומר כל דרי הבית. והרביעי מכוון אל וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. ולמ"ד לטפכם נוסף כלמ"ד בְּלוֹא לְשָׂבְעָה (ישעיה, נה ב)
אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים. שמשי עבודת אלילי מצרים.
וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד־הַיּוֹם הַזֶּה. דבר הסופר.
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן. וישב ישראל ובניו בכללו.
וַיֵּאָֽחֲזוּ בָהּ. נאחזו בה שקנו אחוזה.