ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רצג
שיהיה כל קורבן שנקריב מן הבהמה מבן שמונת ימים ומעלה, לא פחות מזה. וזאת היא מצות מחוסר זמן בגופו. והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא כב, כז). ודברי התורה נוטריקון הם ומורה הכתוב שקודם לכן לא ירצה הקורבן, וזה וכיוצא בו יקראו זכרונם לברכה: לאו הבא מכלל עשה – עשה. ולפיכך אין לוקין עליו וכמו שביארו זכרונם לברכה בחולין פרק "אותו ואת בנו", שאמרו שם (דף פ:) לענין מלקות: הנח למחוסר זמן, שהכתוב נתקו לעשה.
משרשי המצוה. מה שהקדמנו בעניין הקורבן על צד הפשט, כי בכוח הפעולה יתעורר האדם להכשיר מעשהו, ולכן נצטווה להיות פעולת הדברים שבהן הכשר המעשה שלמה בכל כחו. ומשלמות הקורבן שיהיה מבן שמונת ימים והלאה, כי קודם לכן איננו ראוי לכל דבר ולא יחמוד איש אותו לאכלה, לסחורה ולתשורה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין כב.) שתורים שלא הגיע זמנן, שהן אסורין לקורבן כמו בהמה שלא הגיע זמנה, וכן בני יונה גדולים הרבה אסורים. והטעם בהם, שהגדלות בהן נחשב כמום. ודרך כלל אמרו חכמינו זכרונם לברכה במשנה (שם), בתורים ובני יונה, שתחילת הצהוב שבזה ושבזה, פסול, לפי שהוא גדלות ביונים וקטנות לתורים. ודרשו זכרונם לברכה בזה המקרא (דף לח:) כי יולד פרט ליוצא דופן, שפסול לקורבן. תחת אמו פרט ליתום, כלומר שנולד אחר שנשחטה אמו. ומן הדומה, שבכל זה אפשר לומר שאין השלמות בהן כמו בנולדים כדרכו של עולם, וכבר כתבתי (מצוה רפו) כי החיוב להיות הקורבן בתכלית השלמות מכל צד. ויתר פרטיה מתבארים בספרא וסוף מסכת זבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, כי להם מצות הקורבן ועל ידם יתקרבו והם הוזהרו מן הדומה בענין, אבל מכל מקום ראיתי לרמב"ם זכרונו לברכה שכתב, וזה לשונו: וכן המקדיש מחוסר זמן, הרי זה כמקדיש בעל מום עובר, ואינו לוקה כמו שבארנו. עד כאן. נראה מדבריו שהוא סובר שחיוב מצוה זו אף על הישראל המקדיש אותו, וכיון שכן יש לנו לומר לדעתו שחיוב מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים ובזכרים ונקבות. והעובר על זה והקריב מחוסר זמן או הקדישו, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, בטל עשה אבל אינו לוקה, לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה, כמו שכתבנו.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/293