פתיחת התפריט הראשי

ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר ויקרא/פרשת אמור

פרשת אמר יש בה עשרים וארבע מצות עשה ושלשים ותשע מצות לא תעשה


שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים שנאמר "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם(ויקרא כ, כג). והוא הדין לכל שאר הגויים, כי העניין מפני שהם סרים מאחורי השם ועובדין עבודה זרה.

וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו. וכמו שאמרו בספרא (ויקרא יח ג) "ובחקתיהם לא תלכו", שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם כגון טטראות וקרקסאות והאסטריאות, וכל אלו הם מיני שחוק שהיו עושין בקיבוציהם כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם (שבת סז.) "בחקת הגוי" רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצת הראש כהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שיער באמצע, וזהו הנקרא בלורית. ונכפל זה הלאו במקום אחר במילות אחרות, שנאמר "השמר לך פן תנקש אחריהם(דברים יב, ל). ולשון ספרי (שם) "השמר" בלא תעשה, "פן" בלא תעשה, "תנקש אחריהם" שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש. שלא תאמר הואיל והן יוצאים בארגמן, אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאין בכלוסין, אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני כלי זין הפרשים. ולשון ספרי הנבואה: "ועל כל הלבשים מלבוש נכרי(צפניה א, ח).

משרשי המצוה כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש.

מדיני המצוה כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת עם יתר פרטיה פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת (פ"ח).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה דבר מאלו שזכרנו להידמות אליהם, חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נימוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם יתברך ובמצותיו היקרות, "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ(תהלים כה, יג).


שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב. שנאמר (ויקרא כא, א): "לא יטמא בעמיו", כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת, ואף על פי שנפש טובה לא תמות, יכנה הכתוב הגוף בשם הנפש, כי הוא העקר.

משרשי המצוה. לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת, וכבר כתבתי למעלה (מצוה קנט), שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטמאה, כלומר שיש לו טמאה חזקה עד מאד למעלה מכל טמאה. והענין הוא כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו ולא נשאר בו כי אם החמר הרע, וראוי באמת למשרתי השם יתברך להתרחק ממנו, זולתי לקרובים שהתר להם, כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו. וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטמאת המת, שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות ג, א) כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין, ולפי הדומה כי הכונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל סיעם לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גום ישכן אור זרוע לעולם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטמאת משא למדוה זכרונם לברכה מקל וחמר מטמאת נבילה. וטמאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאין, ענינה הוא, שיגע האדם בטמאה עצמה, בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (טומאת מת פ"א, ה"ג) שאפילו נגיעה בצפורן או בשנים נגיעה היא, וכגוף הם נחשבים. וטמאת משא האמורה בכל מקום, הוא שישא אדם הטמאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה כמה כלים, הואיל ונשאה נטמא. ואחד הנושא אותה בידו או בכל דבר שבגופו הרי זה בכלל נושא וטמא.

ומסיט בכלל נושא הוא גם כן. וכיצד הוא ההסט? כגון שיש בראש קורה טמאה, מכיון שהניע האדם הקורה בשום צד הואיל ומכחו הנידה, ואף על פי שהטמאה בראש האחד של קורה, והאדם הנידה בראש האחר, הרי זה מסיט וטמא, וטמאה זו וכל כיוצא בה היא טמאת הסט האמורה בכל מקום. וטמאת בית הסתרים, אף על פי שאינה מטמאה משום נגיעה שאין בית הסתרים בכלל נוגע, מטמאה היא משום דין נושא, שהנושא בבית הסתרים נושא נקרא וטמא. ואין מתטמא במשא בלא נגיעה אלא האדם בלבד, ולא הכלים. וטמאת אהל אינה זולתי בטמאת מת בלבד ולא בשאר הטמאות, והצרעת אף על פי שמטמאה בביאה אינה מטמאה באהל, והמת מטמא באהל, בין אדם בין כלים או אכלין ומשקין, ואחד האדם שנכנס כלו באהל המת או אפילו מקצתו, כגון שהכניס שם ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו, הרי זה נטמא כולו (נזיר מג.). והנפלים אף על פי שלא נתקשרו אבריהם מטמאין, וכזית בשר מן המת, ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם, אף על פי שאין בו כזית בשר, כל אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל. ואבר נקרא כל אחד ממאתים וארבעים ושמנה אברים שבאדם, שבכל אחד ואחד מהם יש בשר גידים ועצמות. ואין השינים מן המנין. עצמות המת אף על פי שאין עליהם בשר, אם היתה נכרת בהן צודת האדם מטמאין אפילו באהל. ואלו הן העצמות, שאמרו זכרונם לברכה שמטמאין אפילו באהל, השדרה, והגלגלת, ורב בנינו של גוף ורב מנינו, כלומר רב מנין העצמות ושדרה וגלגלת שאמרו דוקא כשהן שלמות, אבל חסרה שדרה אפילו חליא אחת, וגלגלת כסלע אין מטמאין באהל, ושתי שוקיו של אדם וירך אחת, זהו רב בנינו. חסר כל שהוא אינו מטמא באהל. ורב מנינו הוא מאה עשרים וחמשה עצמות מן מאתים ארבעים ושמנה אברים שיש באדם, ושאר עצמות שאין בהן רב בנין ורב מנין אם יש בהן רבע קב עצמות מטמאין אפילו באהל, ואם לאו אין מטמאין באהל. וטמאת המת היא שבעת ימים. ויתר פרטיה מבוארים בסדר טהרות וברוב במסכת אהלות.

ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות, שכן בא הפרוש אמר אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, בני אהרן דוקא ולא בנות אהרן. וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת חוץ מששה מתי מצוה במזיד לוקה.


שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר (ויקרא כא, ג): "לה יטמא", וזה מצות עשה, שכן בא הפרוש עליו, וכן הוא מפרש בספרא (אמור א, יב) לה יטמא מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ולולי שקבלנו מחכמינו הפרוש כן, היתי סבור לומר שיהיה רשות אם רצה מטמא, ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר הקרובים, והייתי אומר, שבאלו הנזכרים בפרשה, הרשהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפרוש עליו, שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמים זכרונם לברכה (זבחים ק.), מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ עשה לז) וזאת בעצמה היא מצות אבול. כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב (אבילות א, א) על מצות אבול, הוא מה שנאמר באהרן (שם י, יט) "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי", ואמרו ומחוזק החובה הזאת, בארו בכהן שהוא מזהר על הטמאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא יחלשו משפטי האבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון מדאוריתא, והוא יום מיתה וקבורה. ובביאור אמרו במועד קטן (דף יד:) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות דאוריתא ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד, ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהג אבלותו ביום ראשון שמטמא לקרוביו, והבן זה, עד כאן.

משרשי המצוה מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא העניינים מן הכח אל הפועל, על כן בבוא אליו עונש מקרה מוות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם יתברך לא יענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג, לג) כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתנו השלמה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה, ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו לפי כחו. והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי השם יתברך הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן ויחשבו במחשבותיהם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, וכמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם, שישרפו האמלל מי שידאג כלל. ולעקר ולשרש מלבבנו אמונתם זאת הרעה, חייבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רי"ף רמב"ן ורשב"א במועד קטן שם) שיום ראשון הוא דאורייתא והששה דרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה "ויעש לאביו אבל שבעת ימים(בראשית נ, י), נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה כי משה רבינו תקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. ואמרו זכרונם לברכה (מועד קטן כז.) שאין חיוב האבלות חל עד שייסתם הגולל, כלומר אחר שכיסו גופו של מת בקבר, אבל כל זמן שלא נקבר אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבלות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קודם שנקבר. ומה שאמרו (שבת קלו.) שכל שלא שהה שלשים יום באדם אין מתאבלים עליו, לפי שהוא ספק. ובגמרא (שם) אמרו זכרונם לברכה שאם ידענו בברור ששלמו לו חדשיו שדינו כשאר מתים לענין אבלות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם.

וכן אמרו זכרונם לברכה (פ"א מהל' אבלות ה"י) שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור, וכן המינים והמשומדים והמסורות, כל אלו אין מתאבלים עליהם כלל, שמיתתן שמחה היא לעולם ואין זה עונש לקרובים אבל זכות הוא להם, וכל זה מן השורש שכתבתי, ועליהם נאמר "הלא משנאיך יי אשנא(תהלים קלט, כא). וכן הממית עצמו לדעת, אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו. וכן מדיני המצוה הדברים שאמרו זכרונם לברכה (מועד קטן כא.) שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים דרבנן, ודין שבעה ושלשים, ודין שנים עשר חדש באבלות אב ואם. ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואיזה זמן, וכיצד על הקרובים, וכיצד על אב ואם, ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל איזה מקומות חרבנן של ארץ ישראל, ודיני הקרעים ששוללין אתן מיד או לאחר זמן, ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה. ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין, ומה שאמרו (שם יט, א) שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלושים, בטלו ממנו גזרת שלושים, וראש השנה ויום הכפורים דינם כרגלים של פסח, שבועות וסכות. ומה שאמרו (שם כד ב) שאף על פי שאין אבלות בחולו של מועד, קורע אדם על מתו שחייב להתאבל, ודין שמועה רחוקה לאחר שלשים יום, שאין נוהגין אבלות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין (שם כ ב); אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה (בתורת האדם עמ' סא ב), [ולא] לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה.

וענין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחלו של מועד וחנכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן. וענין צידוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל, וענין ליקוט עצמות של קרובים וכן ליקוט עצמות אביו ואמו. ומה שאמרו (שם) שהקרובים שמתאבלים עליהם, מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים [לכבודם] ומה שאמרו שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה או מן העובדת גילולים אין מתאבלין עליהן אפילו נתגיירו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, והכהן מטמא לאשתו, אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים עשו אותה כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל, אין מטמא בהן עוד. ומה שאמרו שחיוב אבלות בשלשה קרובים דרבנן ואלו הם אח או אחות מאם, ואחות נשואה או ארוסה, בין מאב בין מאם, ובין אנוסה ומפתה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו. ואלו הענינים עם יתר פרטיה מבוארים במסכת משקין (מועד קטן) ובמקומות מברכות וכתבות ויבמות ובספרא בפרשת אמר אל הכהנים.

ונוהגת מצוה זו של חיוב הטומאה במת הקרוב, בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהנה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפרוש שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים, הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות, אחר שלא נמנעו מלהטמא במת, כמו שמבואר במקומו (מצוה רסג), כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו. ומצות חיוב האבלות, הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל ובזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עקר האבלות ביום ראשון בטלו עשה זה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו), שבית דין כופין על בטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות אבול נחשבת למצוה דאוריתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקדשים דאוריתא, כל ענין אבלות מיהא דרבנן הוא.


שלא ישמש כהן טבול יום, עד שיעריב שמשו, ואף על פי שטבל וטהר, צריך הערב שמש. לפי שהוא כשני לטמאה עד שיעריב שמשו, שכן פירשו זכרונם לברכה (ויקרא יא לב) במים יובא וטמא עד הערב וטהר ‏[1] הכתוב קרא לטבול יום טמא, אף על פי שטבל, עד שיעריב שמשו, אבל מכל מקום אינו טמא כמו שהיה קדם טבילה, כי מתחלה היה ראשון לטמאה, ואחר הטבילה נקרא שני לטמאה, ועל זה נאמר (שם כא ו) ולא יחללו שם אלהיהם, שכן בא עליו הפירוש המקבל, וכן הוא בפרק תשיעי מסנהדרין (פג ב), שאמרו שם קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם, אם אינו ענין לטמא שכבר נתבאר (במצוה רעח), תנהו ענין לטבול יום ששמש, ויליף לה התם מחלול "חלול".

משרשי המצוה. לפי שהכהן הוא השליח ‏[2] בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקרבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכפר עונו, על כן חובה עליו להיות נקי הגוף בתכלית בעת העבודה, ואולי רוח הטומאה לא יעבור לגמרי מעליו עד הערב השמש, וברוך אדון החכמה כי הוא היודע ולא אנחנו עד איזה עת יכשר למי שנטמא לעסק בעבודתו ברוך הוא, והודיענו כי הוא עת בוא השמש לקצת הטמאות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שאחד טבול יום מטמאה חמורה, כגון שטבל מטומאת מת וזיבות וצרעת, או מטמאה קלה, כגון טומאת שרץ וכיוצא בה, טעון הערב שמש. וזה הענין הוא בין באדם בין בכלים בין בטמאה דאוריתא או אפילו בטמאה דרבנן צריך הערב שמש. ופרוש טבול יום כלומר, מי שטבל ולא העריב שמשו, זה פרושו בכל מקום. ואם נגע באכלין ומשקין של תרומה פוסל אותן ועושה אותן שלישי לטמאה, לפי שהוא כשני לטמאה כמו שאמרנו, נגעו הן אחר כן באכלין אחרים אינם פוסלין אותם שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ואם נגע טבול יום באכלי קדש או במשקין עשאן רביעי, כלומר, שפסלן, אבל אין חוזרין הם לטמא אחרים, שאף על פי ששלישי עושה רביעי בקדש, טומאת טבול יום אינה חמורה כל כך שתטמא לרביעי. אבל אם נגע טבול יום באכלי חולין או במשקין הרי הן טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין, כך קבלנו הדברים מחכמינו זכרונם לברכה (סוטה כט א). והנה יתבאר מזה, שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקדש מטמאין משקה אחר ואכל אחר, ואין צריך לומר שאין מטמאין כלים, שאדם וכלים אין מקבלין טמאה אלא מאב הטמאה. וכל המטמאין, בין חמורין בין קלים משקין היוצאין מהן, כגון רקן ומימי רגליהם דינן כמשקים שנגעו בהן. ויתר פרטיה במסכת טבול יום ‏[3].

ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בזמן הבית, שהם הזהרו על העבודה ולהזהר מהטמאה, ולא הכהנות. ומי שעבר על זה ושמש טבול יום חייב מיתה בידי שמים. ולא בא על חיוב זה כתוב מבאר בתורה, אלא שלמדו חכמים זכרונם לברכה הענין שם בסנהדרין (דף פג:) בגזרה שוה דחלול חלול.


שלא ישא כהן, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, אישה זונה לאישה, שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו(ויקרא כא, ז). ולשון קיחה משמע דרך אישות, על כן אינו לוקה עליה אלא כשנשאה ובעלה, שכן בא הפירוש שאין החיוב עד שיבעלנה, כמו שנכתוב בעזרת האל.

משרשי המצוה. לפי שכהנים נבחרו לעבוד עבודת השם יתברך תמיד ולכן ראוי ומחויב להיותם קדושים ונקיים יותר מכל שאר העם בכל ענייניהם, אף כי בעניין הזיווג שהוא דבר עיקרי באדם, וקצת מחשבות האדם על בת זוגו תמיד, לכן נתחייב שלא לישא הזונה שמזגה רע ומר, פן תסירנו ותטנו ברב לקחה מדרכו הטוב וכוונתו הרצויה. גם היא בשת ופגם אל כל הקרב אליה, שכל העם מרננים אחריה בטומאתה אשר בשוליה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות סא.) שהזונה האמורה כאן היא כל שאינה בת ישראל, דכולן בכלל זונות הן, ועוד שכיוון שאין קידושין תופסין בהן – זימה היא. וכן תיקרא זונה כל בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור השווה בכל מקום, לאפוקי אלמנה שנבעלה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט, שאין איסור זה שווה בכל אדם ואינה נעשית זונה בכך. וכן נמי תיקרא זונה כל שנבעלה לכהן חלל ואף על פי שהיא מותרת להינשא לו, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של איסור אלא בפגימה. ומפי השמועה למדנו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לו שתינשא לו או מכהן חלל.

ולמדנו מעתה שהנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה, לא נעשית זונה, דדווקא בעילת אדם הוא שעושה אותה זונה (יבמות נט:). וכן אם נבעלה בעודה נידה למי שראויה שתינשא לו, אינה נעשית זונה בכך ואף על פי שהיא בכרת. וכן הבא על הפנויה אפילו הייתה קדשה, כלומר שהפקירה עצמה לכל, אינה נעשית זונה כל זמן שלא נבעלה למי שאסורה להינשא לו, כלומר שהיא ערווה עליו ואפילו מחייבי לאוין או אפילו מחייבי עשה בכלל איסור זה. ולפיכך אמרו שגוי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה – שבא אחד מהן על יהודית, עשאה זונה ונפסלת לכהונה. ואם היא כהנת, נפסלת מן הכהונה. וכן הנבעלת למי שעושה אותה זונה, בין באונס בין ברצון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה.

וכן מעניין המצוה מה שאמרו (נדרים צ:) באשת כהן שאמרה לבעלה "נאנסתי" ואפילו עד אחד מעיד לו עליה שכן הוא כדבריה שזנתה, שאינה אסורה עליו בכך, דאמרינן שמא עיניה נתנה באחר. ומכל מקום אסורה לכל כהן אחרי מות אישה, דשויתה נפשה חתיכה דאסורא. ואם הייתה נאמנת לו או העד נאמן לו, הרי זה יוציאנה על כל פנים לצאת ידי ספק. והורונו מורינו (עי' שו"ת הרשב"א א' רל"ח), ישמרם אל, דדווקא שבאת לומר כן בין היא או העד, מתוך שלום שבינו לבינה, אבל אמרה כן בין היא בין עד, מתוך קטטה שיש בינו לבינה, יש לדון בדבר שאינו זקוק להוציאה על כל פנים, שחזקה היא דשקורי משקרא, ואין ראוי להאמינה בדבורה בעד אחד אלא בשני עדים כשרים. אבל מכל מקום אם דעתו סומכת בדבריה או בדברי העד הרבה, ראוי לו לחוש מלבוא עליה. ויתר רבי פרטי המצוה ביבמות ובקידושין.

ונוהגת בכהנים בכל מקום ובכל זמן. וכהן העובר עליה ונשא אשה זונה מאלו שבארנו דרך אישות ובעלה – לוקה.


שלא יישא כהן בין גדול בין הדיוט חללה, שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו(ויקרא כא, ז). וחללה תקרא שנולדה מפסולי כהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה מכהן הדיוט, או שנתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהונה.

משרשי המצוה. מה שכתבתי באיסור זונה הקודם לזה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין עח.) שאין חיוב מלקות לכהן הנושא חללה עד שיבעל, אבל נשאה ולא בעל אינו לוקה, שאין חיוב המלקות אלא בבעילה. והוא והיא לוקין. וזה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פד:) לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין אינו מעניין זה כלל, ולמטה בדף זה נפרש הדבר, דודאי זו אחר שהיא נבעלת למי שהיא אסורה עליו בלאו, בכלל החיוב היא גם כן, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין הפרש בין אשה לאיש בכל עונשין שבתורה, חוץ משפחה חרופה, שכתבתי למעלה בסדר ויקרא במצות קרבן אשם ודאי (מצוה קכט).

וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה כג.) שהכהן עצמו שעובר העבירה שהוא בא על החללה אין גופו מחלל בכך, אף על פי שזרעו מחלל. ובין שנבעלה באונס או בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נתחללה, והוא שהיה הכהן תשע שנים ויום אחד ומעלה, והיא מבת שלוש שנים ויום אחד ומעלה נתחללה. ומה שאמרו (יבמות נו:) שאינה נעשית חללה אלא בבעילה, אבל בקידושין לבד לא נתחללה, אבל בנישואין, אף על פי שלא נבעלה נעשית חללה, מפני שכל נשואה בחזקת בעולה, ואף על פי שנמצאת בתולה. ומה שאמרו (שם ס א) שכהן שבא על הנדה, אף על פי שהיא בכרת לא חללה שאין ענין החלול אלא באיסור המיוחד בכהנים כמו אלמנה וגרושה וחללה זונה, או הנבעלת לאחד מן הפסולין לכהונה כמו החללים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם פה א) שיש חללים מדברי סופרים, כיצד? כהן שבעל חלוצה שהיא אסורה לכהן מדרבנן ושהיא חללה מדרבנן וזרעה חללים מדרבנן. אבל כהן שבא על אחת מן השניות אין זרעו ממנה חללים אפילו דרבנן, לפי שהוא איסור השווה בכל אחד ואינו מיוחד בכהנים, וכמו שכתבתי למעלה.

כהן שבא על ספק זונה כגון ספק גיורת ומשוחררת, או על ספק גרושה, וכן כהן גדול שבא על ספק אלמנה הרי זו ספק חללה והולד ספק חלל. נמצאו החללים שלושה: חלל מן התורה, חלל מדבריהם, וספק חלל. וכל ספק חלל או חלל מדבריהם נותנין עליו חמרי כהנים וחמרי ישראל: אינו אוכל בתרומה, ואינו מטמא למתים, וצריך לישא אשה שראויה לכהן, ואם אכל תרומה או נטמא או נשא גרושה וחללה זונה מכין אותו מכת מרדות. אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר, ונושא גרושה, ומטמא למתים, שנאמר אמר אל הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן, עד שיהיו בכהונה [בכהונתן].

ועוד קבלו זכרונם לברכה (ספרא אמור א א) בפירוש זה הכתוב: בני אהרן ולא בנות אהרן, מכאן שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין, ועל כן הכהנת מותרת להינשא לחלל ולגר ולמשוחרר. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (קידושין עג.) שהגר מותר לישא כהנת וממזרת, כהנת מפני טעם זה שאמרנו שלא הוזהרו להינשא לפסולין, ממזרת משום דקהל גרים לא איקרי קהל, ובאיסור ממזר כתיב "לא יבא ממזר בקהל יי(דברים כג, ג), ומה שאמרו (שם עז א) שחלל שנשא כשרה כל זרעו חללים ופסולים לכהונה, אבל ישראל שנשא חללה כל זרעו ממנה כשרים לכהונה, שהולד בענין זה הולך אחר הזכר, שנאמר "ויתילדו על משפחותם(במדבר א, יח). ומשפחה שנתערב בה ספק חלל, כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחילה, ואם נישאת לא תצא לפי שיש כאן שני ספקות, ובספק ספקא אפילו בדאורייתא לא חיישינן. אבל נתערב במשפחה ודאי חלל, כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדק. ויתר פרטיה בקידושין וביבמות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונשא חללה ודאית ובעלה – חייב מלקות. נשא ספק חללה או חללה מדבריהן – מכין אותו מכת מרדות. וזה היה בזמן שהישראלים דנו דיני נפשות, אבל בזמן הזה אין מלקין, וכמו שנכתוב למטה בעזרת השם בסדר כי תצא (מצוה תקצד) במצות עשה דמלקות.


שלא ישא כהן, בין גדול בין הדיוט, גרושה, שנאמר "ואשה גרושה מאישה לא יקחו(ויקרא כא, ז).

משרשי המצוה. מה שכתבתי באיסור זונה הקודם לזה (מצוה רסו).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט.) שגרושה היא נקראת אפילו מן האירוסין ואין צריך לומר מן הנישואין, אבל הממאנת (דף קח.) אפילו גרשה בגט והחזירה ומאנה בו, הרי זו מותרת לכהן. והחלוצה, כלומר אשה שיצאה מתחת יד יבם בחליצה, אסורה לכהן מדרבנן (דף כד.) מפני שנתנו לה דין גרושה. וכהן שכנס ספק גרושה או זונה וחללה, מוציאה בגט, אבל כנס ספק חלוצה אין מוציאה, שלא גזרו חכמים אלא על חלוצה ודאית. וכל שאינה ראויה לחלץ, אם נחלצה לא נפסלה לכהונה. יצא עליה קול שהיא חלוצה, אין חוששין לאותו קול, שהחכמים הם שגזרו על החלוצה להיות כגרושה והם הקלו בה בעניינים אלו שאמרנו. ויתר פרטיה בקידושין וביבמות.

ונוהגת בכהנים בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונשא גרושה ובעל – חייב מלקות, אבל כל זמן שלא בעל אינו מתחייב מלקות. ואפילו כהן גדול שחייב שני לאוין משום "לא יקח" ומשום "לא יחלל", וכמו שנכתוב למטה בעזרת השם (מצוה רעד), ולוקה על שניהם – אינו לוקה לעולם על אחד מהם אלא אחר שבעל. אבל לא בעל – אינו לוקה משום "לא יקח", ד"לא יקח" אגוד הוא בלאו ד"לא יחלל" (פ"יז מהל' איסורי ביאה ה"ד).

ופעמים שיתחייב כהן גדול ארבע מלקיות בביאה אחת, וכגון שהיא אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה, ועל כיוצא בזה יאמרו חכמים זכרונם לברכה (קידושין עז:) איסור מוסיף. שהרי בתחילה האלמנה הייתה מותרת לכהן הדיוט, וכשנתגרשה נתווסף בה איסור שנאסרה להדיוט ועדיין היא מותרת לאכול בתרומה, וכשנתחללה נתווסף בה איסור שנאסרה מלאכול בתרומה ועדיין היא מותרת לישראל, וכשנעשית זונה נתווסף בה איסור לגבי ישראל שהרי מצינו איסור בישראל בזונה, שהמזנה ברצון תחת בעלה אסורה לבעל ולבועל. אבל אם נשתנה סדר זה, וכגון שנעשית תחילה זונה וכו', אין חייבין על ביאתה אלא מלקות אחת לפי שאין שם איסור מוסיף. וכלל גדול בכל איסורין שבתורה: אין איסור חל על איסור, אלא אם כן היו האיסורין באין כאחת או שהיה האחד מוסיף דברים אחרים, כמו שאמרנו, או איסור כולל.


תוכן עניינים

מצות קדוש זרע אהרןעריכה

לקדש זרע אהרן. כלומר, לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר העשה. וכן להקדימם לכל דבר שבקדשה, ואם מאנו בזה, לא נשמע אליהם. וזה כלו לכבוד השם יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו, שנאמר (ויקרא כא ח) וקדשתו לכל דבר שבקדשה לפתוח ראשון, ולברך ראשון, ולטל מנה יפה ראשון. ולשון ספרא (א יג) וקדשתו על כרחו, כלומר, שזאת המצוה אנחנו נצטוינו בה, ואין זה בבחירת הכהן. ועוד אמרו קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם, והיו קדש לרבות בעלי מומין שלא נאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלהיהם, למה זה נקדימהו ונכבדהו? על כן אמרו והיו קדש, כלומר הזרע הוא מיוחס כלו תמים ובעל מום.

משרשי המצוה. לפי שידוע כי מכבוד האדון לכבד משרתיו, ובכל עת כבדנו הכהנים, נזכר ונקבע במחשבתנו כבודו ברוך הוא וגדלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעלה והרצון הטוב, תחול ברכתו ברוך הוא וטובו הגדול עלינו והוא חפץ בברכה כאשר הודענו כמה פעמים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין נט א), שסדר קריאת התורה בצבור זהו, שכהן קורא ראשון לעולם, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה, ואם אין שם לוי כהן קורא שני פעמים, וכהן אחר כהן לא יקרא, משום פגמו של ראשון, ולוי אחר לוי לא יקרא, משום פגם שניהם, וכבוד זה נעשה להם, כשראויין לכך אבל אם היו בעלי עבירות נמנעים מכבוד. וכבר אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג א) שממזר תלמיד חכם קדם לכהן גדול עם הארץ, ועכשיו בזמן הזה לא ראינו מי שהקדים עצמו לשום כהן מפני חכמתו, ועקב ענוה יראת יי (משלי כב ד). ויתר פרטיה, נתבארו במקומות חלוקים מן גמרא מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתם ‏[4].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה על כולן לכבד זרע אהרן. ועובר על זה ולא כבדם במקום שראוי וכהן הראוי לכבוד בטל עשה זה.


שלא יכנס כהן גדול באוהל המת ואפילו לששה מתי מצוה, שנאמר "ועל כל נפשות מת לא יבא(ויקרא כא, יא). כלומר לא יבוא בתוך הבית עמהם, דלשון לא יבוא ביאה [ביאת בית] משמע.

משרשי המצוה מה שכתבתי למעלה במצוה רס"ו (רסג) בסדר זה, שעניין הטומאה ראוי להתרחק מן הכהנים, שהם קדושים עושי מלאכת השם יתברך תמיד. והכהן הגדול הנבדל להיות קודש קודשים, עם היותו בעל גוף, נפשו תשכן תמיד בתוך המשרתים העליונים, על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טומאה לעולם, ואפילו בקרובים כמו לכהנים הדיוטים שכתבתי למעלה (מצוה רסג) דחס רחמנא עליהם שישפכו נפשם בבית המת. כי יחם לבבם על קרוביהם, מה שאינו כן בכהן הגדול כי מרוב דבקות נפשו למעלה, יתפשט לגמרי מטבע בני איש וישכיח מלבו כל עסק עולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים. ובדיני טומאת המת ואוהל המת דברתי מעט כמנהגי בסדר זה, אין ראוי להחזירו פן יכבד על הקורא (פ"ג מהל' אבל).

ונוהג איסור זה בזמן הבית שיש שם כהן גדול ובכל מקום שיהיה, ואפילו אם היה מקרה שיצא לחוצה לארץ מוזהר מהיכנס באוהל המת. ואם עבר ונכנס שם במזיד ואפילו אביו או אמו מתים בבית לוקה.


שלא יטמא כהן גדול בשום טומאה במתעריכה

שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר המתים שבעולם, במין ממיני הטומאה בין בנגיעה בין במשא, שנאמר (ויקרא כא יא) לאביו ולאמו לא יטמא, כלומר, אפילו לאלו שהם קרוביו, ואף על פי שבראש הפסוק אסר עליו מהטמא על כל הנפשות, זהו טומאת ביאה לאהל המת, כמו שפרשנו שם (מצוה רע) שהרי כתוב שם לא יבא דמשמע ביאה באהל, וכאן יאסר עליו כל שאר מיני הטומאה בכלל. ואל תחשב שזה שנאמר לאביו ולאמו וגו'. הוא פרוש לראש המקרא שאמר ועל כל נפשת וגו'. שאין הדבר כן, אבל הם שני לאוין לא יבא ולא יטמא. ולשון ספרא (אמור ב ד) חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (בספרא שם) שחייב כהן הדיוט בלא יבא ולא יטמא, אף על פי שלא נכתב בו, מדין גזירה שוה, כששניהם נאסרו מהטמא בנפש, וכמו שבא בגמרא. ואמנם אין למנות במנין הלאוין לא יבא ולא יטמא בכהן הדיוט לשני לאוין כמו שמנינו אותן בכהן גדול, לפי שבכהן גדול נכתבו בפרוש, ובהדיוט נלמד האחד בגזרה שוה, וכבר הורה זקן הוא הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ שורש ב), שאין לנו למנת במנין תרי"ג מצות אלא המפרשות בכתוב, אבל לא הנלמדות במדות שהתורה נדרשת בהן.

משרשי המצוה. מה שכתבנו במצוה הקדמת לזו, והוא הדין והוא הטעם, כי כונת שתיהן בלא יבא ובלא יטמא ענין אחד הוא.

ובדיני טומאת המת, כבר כתבתי למעלה בסדר זה במצוה רסג קצת מהן.

ונוהג אסור זה בזמן הבית כי אז יהיה שם כהן גדול, ובכל מקום שהכהן שם, גם כן נוהג אסור זה, ואם עבר ונטמא ואפילו לקרוביו במין ממיני הטומאה חייב מלקות.


מצות כהן גדול לישא נערה בתולהעריכה

שישא כהן גדול נערה בתולה, שנאמר (ויקרא כא יג) והוא אשה בבתוליה יקח. והראיה שזה נחשב מכלל מצות עשה מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות ל א): עושה היה רבי עקיבא ממזר אפילו מחיבי עשה, ובארו זה, כשהיה כהן גדול בא על אשה שאינה בתולה, שהיא אסורה עליו בעשה, שהעיקר הוא אצלנו, לאו הבא מכלל עשה עשה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (הוריות יא ב) מוזהר על האלמנה, ומצוה על הבתולה.

משרשי המצוה. לפי שהעיקר הטוב שבאדם הוא שיהיה לו מחשבת טהרה ונקיות, כי אחרי המחשבות ימשך מעשה הגופות, על כן ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו שהוא קדש קדשים, ומתוך כך יהיה הזרע אשר יתן לו השם יתברך ממנה טהור ונקי ראוי לעבד בקדשה. ושמא תאמר ומי יודע אם גם הבתולה קבעה מחשבתה באיש זולתי בו ונתנה עיניה באחר, התשובה בזה, שכל זמן שלא יצאה מחשבתה מן הכח אל הפעל אינה נפסלת, אבל כל זמן שנבעלה נפסלה, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט א), דמשתבגר אסורה עליו, הענין הוא, דמכיון שהיא גדולה כל כך, יצר מחשבת לבה רק רע, ואולי קבעה מחשבתה באדם אחר, ומחשבתה רעה מכיון שהיא גדולה, נחשבת לה כמעשה. וכן מזה הטעם אמרו גם כן (שם), שאם נתאלמנה מן הארוסין, אפילו בעודה קטנה, אסורה היא לכהן, דמכיון שנעשה בה מעשה הקדושין, כבר קבעה מחשבתה באיש אחר מתוך מעשה הארוסין ונפסלה, דמעשה פוסל אפילו בקטנות, ומחשבה בגדולות, וכן אמרו (שם), שאם נבעלה שלא כדרכה גם כן פסולה, שכבר נעשה בה מעשה רב, אף על פי שבתוליה קימין. וכן אמרו (שם) שאף מכת עץ פסולה, והטעם בה לפי הדומה לפי שאינה קובעת עוד מחשבתה הרבה בכהן גדול, דמכיון שנאבדו בתוליה אינה כורתת ברית חזק לעולם לאיש, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) כי אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, והרי זו לא עשאה שום אדם כלי, ומכל מקום לא החמירו זכרונם לברכה באלו הרבה, ואמרו (יבמות ס א) שאם נשא בוגרת או מכת עץ דיעבד יקים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות יב ב) שאחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה או המרבה בבגדים, ואחד כהן גדול העובד או כהן גדול שמנוהו ועבר, וכן כהן משוח מלחמה כולם מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה. ומה שאמרו (יבמות נח ב) שאפילו אירס הקטנה ובגרה תחתיו קדם נשואין הרי זה לא יכנס, ואם כנס אינו מוציא, ומה שאמרו (שם נט א) שאינו נושא שתי נשים ביחד לעולם, שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח, דוקא אשה אחת, אבל לא שתים, ומה שאמרו (שם סא א), שאם כנס האלמנה בעודו הדיוט ונתמנה כהן גדול שאינו מוציאה, ואפילו ארסה קדם שנתמנה כהן גדול כנסה לאחר שנתמנה. ויתר פרטיה, בפרק ששי מיבמות ובמקומות מכתבות וקדושין ‏[5].

ונוהג בארץ בזמן הבית והעבודה, כי אז יתמנה הכהן גדול, לא במקום אחר. וכהן גדול העובר על זה ונשא בעלת איש שאינה לא אלמנה ולא גרושה בטל עשה ומוציאה בגט.


שלא ישא כהן גדול לבד אלמנה, שנאמר "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח(ויקרא כא, יד). ולא היה צריך הכתוב לחזור איסור גרושה וחללה זונה בכהן גדול, שדרך כלל נאסרו על כל כהן והוא ראש הכהנים. ועל כן פירשו זכרונם לברכה (קידושין עז.) כי ללמד לנו עניין זה בא כפל האזהרה בגרושה וחללה זונה בכהן גדול. ואמרו בגמרא קידושין שבא ללמד שבזמן שיקרה שיהיו כל איסורין אלו באשה אחת, כסדר הזה – שבתחילה תתאלמן ואחר כך תתגרש ואחר כך תתחלל ואחר כך תעשה זונה, ובא עליה כהן גדול – שחייב על ביאה אחת ארבע מלקיות, והוא שהוזהר בארבעה לאוין. ואם בא עליה כהן הדיוט – לוקה שלוש. והטעם שיתחייבו עליה הרבה מלקיות כשהיא כסדר הזה, לפי שיש בה בעניין זה איסור מוסיף, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה רסח) סמוך במצות איסור גרושה לכהן, שאין איסור חל על איסור אלא כשיהיה איסור מוסיף או איסור כולל או איסור בבת אחת, כמו שמתבאר במסכת כריתות (דף יד:). ואין צריך לומר שאם בעל ארבע נשים, ואחת מהן אלמנה, ואחת גרושה, ואחת חללה, ואחת זונה, והתרה על כולן – שחייב ארבע מלקיות, בין שיבוא עליה כסדר או שלא כסדר, הואיל והן גופין מוחלקין.

ואם תשאל ותאמר ואיך ילקה הרבה מלקיות בין באשה אחת בין בהרבה? והא קיימא לן: אין לוקין על לאו שבכללות, שהרי זה לאו שבכללות הוא, שהרי בכולן באה המניעה בלאו אחד, וכמו שכתוב למעלה (מצוה ז) לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. התשובה: דע שכבר בארו זכרונם לברכה ענין זה, וזהו אמרם בגמרא קידושין (דף עז:) במה שכתוב בכהן הדיוט "ואשה גרושה מאישה לא יקחו(ויקרא כא, ז), שמפני כן נפרדה הגרושה בלאו, ללמד שמלקין על הגרושה בפני עצמה. וכמו שמלקין על הגרושה בפני עצמה, כך מלקין על החללה ועל הזונה בפני עצמה. ואמרו שם: כשם שחלוקה גרושה וחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול, וללמד דברים אלו נכפלה המניעה בכהן גדול, כמו שאמרנו.

משרשי המצוה. לפי שיש בנשואי האלמנה מחשבות זרות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב.) שבחור שנשא האלמנה שלוש דעות יש במיטה וכו'.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט.) שאלמנה היא נקראת אפילו מן האירוסין. וכהן גדול שמת אחיו אפילו מן האירוסין, הרי זה לא ייבם אלא חולץ. היתה מקודשת ספק קידושין ומת ארוסה, הרי זו ספק אלמנה ואסורה, שכל ספק בדאורייתא אסור הוא מן התורה. ועל כן אמרו זכרונם לברכה בכל מקום שספקא דאורייתא לחומרא. ויתר פרטיה ביבמות וקדושין.

וכהן גדול העובר על זה וקידש אלמנה ובעלה, לוקה שתי מלקיות: אחת, משום "אלמנה לא יקח", ואחת משום "לא יחלל זרעו" שהוא לאו בפני עצמו, וכמו שנכתוב אותו בסמוך (מצוה רעד). אבל קידש אותה ולא בעלה אחר כך, אינו לוקה כלל ואפילו משום "לא יקח", וכמו שאמרו שם בקידושין (דף עח.) בעל לוקה; לא בעל אינו לוקה. דמה טעם קאמר "לא יקח"? משום "לא יחלל". אבל בעל האלמנה אף על פי שלא קידשה לוקה אחת, משום לאו דלא יחלל משמע, שכן פירשו זכרונם לברכה (שם) ולא יחלל לא לה ולא זרעו, וכן אמרו שם בקידושין ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה. מאי טעמא? "ולא יחלל זרעו" אמר רחמנא, והרי חלל, כלומר דבכלל "ולא יחלל". משמע דלא יחלל כשרים ולא [יחלל] זרעו.


שלא יבעול כהן גדול אלמנהעריכה

שלא יבעל כהן גדול אלמנה ואפילו בלא קדושין, שנאמר (ויקרא כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו, ואמרו בקדושין (עח א) כהן גדול באלמנה לוקה שתים, משום לא יקח, ומשום ולא יחלל, כלומר, שאם נשאה ובעלה לוקה שתי מלקיות, ואם בעלה מבלי שקדשה לוקה אחת משום לא יחלל, וכמו שאמר רבא שם, ומודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש לוקה, מאי טעמא? ולא יחלל אמר רחמנא, והרי חלל. קדשה ולא בעלה אינו לוקה משום לא יקח, דהא אמרינן התם דמה טעם קאמר מה טעם לא יקח? משום לא יחלל. משמע דכל זמן שלא חלל אינו לוקה.

וזה הטעם למדנוהו אף בכהן הדיוט בנשים האסורות לו, ואף על פי שכתוב זה דלא יחלל בכהן גדול הוא ובאלמנה, למדנו ממנו שאין ההדיוט גם כן חייב מלקות בנשים האסורות לו עד שיקח ויבעל, דודאי לא החמיר ההדיוט מגדול, וכמו שבארו שם בקדושין בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, ואמרו שדין זה גם כן פכהן הדיוט שאינו חייב על הנשים האסורות לו עד שיקדש תחלה ואחר כך יבעל, אבל בעל זונה או גרושה וחללה בלא קדושין, אף על פי שזה אסור לו ופסלו לכהנה אינו לוקה, מכיון שלא נתבארה המניעה בו מזה בפרוש, דלא יחלל בפרשת כהן גדול הוא כתוב ובאלמנה דוקא. אבל בזונה וגרושה וחללה אף הכהן גדול גם כן אינו לוקה עליהן אלא מלקות אחת כשנשא אותן ואחר כך בעלן, אבל בעלן בלא קדושין אף על פי שזה אסור לו ופסלו מן הכהנה אין לו בזה חיוב מלקות, אלא דינו בזה כמו כהן הדיוט בשוה, שלענין האלמנה דוקא הוא שנתיחד הלאו בכהן גדול לחיבו בלא יחלל, כלומר בבעילה בלא קדושין, כמו שאמרנו אבל לא בשלוש האחרות, שלא נכפלו השלש האחרות בכהן גדול אלא לאותו ענין שאמרנו למעלה (מצוה רעג) לחלק, כלומר לחיב על כל אחת ואחת. ועוד יש טעם אחר בדבר, שבאלמנה יש בה חלול בבעילה, שהיתה כשרה להדיוט ונפסלה בבעילה, ועל כן יש לחיבו מלקות עליה ומשום לא יחלל, אבל בשלש האחרות אין לחיבו מלקות בבעילה מבלי קדושין, שהרי אין לנו לומר בהן חלול, שהרי מחללות ועומדות הן לכהן הדיוט קדם בעילה.

משרשי המצוה. בקודמת לה, וקצת דיניה גם כן.

ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית שהיה לנו כהן גדול. עבר ובעל אלמנה אפילו בלא קדושין לוקה משום לא יחלל, שהרי חלל לאלמנה שהיתה ראויה לכהן הדיוט, ועכשיו אסורה לו, וכבר אמרנו שהוא חייב שלא יחלל לא לה ולא לזרעו, וחלול זרעו שיך לומר כשבא על גרושה חללה זונה שהן מחללות, וכשהוא בא עליהן, אינו מחללן, שהרי מחללות ועומדות הן, אבל זרעו הוא שמחלל, שזרעו במקום חלול. וחלול האשה שיך לומר, בבא על האלמנה שהיא כשרה עדין לכהן הדיוט ובביאה זו של כהן גדול נעשית זונה, והרי חללה מכשרותה, ואין ספק כי גם הזרע מחלל בה ממילא, אבל החילוק שיש בין החלול שבה לחלול הזרע שהיא מחללת בהעראה והזרע בגומר ביאתו, כדאיתא בגמרא.


שלא יעבוד כהן בעל מוםעריכה

שלא יעבד כהן בעל מום בעבדת בית המקדש, שנאמר (ויקרא כא יז) איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. כלומר לא יקרב לעבדה, כי כל עניני מאכ קרוי לחם בהרבה מקומות (עי' רש"י בראשית לא נד). ומום זה ענינו מום קבוע, שכן פירשו בספרא (אמור ג ה) אשר יהיה בו מום לא יקרב אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין? תלמוד לומר באותה פרשה כל איש אשר בו מום לא יקרב. ומום קבוע הוא, כגון גרב או ילפת והיא החזזית.

משרשי המצוה. לפי שרב פעלות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשנה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא יאותו פעלותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן יפה תאר ויפה מראה נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה, אפשר שיש בשלמות צורתו, רמז לענינים, שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שנוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השנוי ותנוד מן החפץ.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות מג א) ששלשה מיני מומין הן, יש מומין שפוסלים הכהן מלעבד, ואם הן בבהמה פוסלין אותה מלקרב, ויש מומין אחרים שפוסלים האדם בלבד מלעבד ולא הבהמה מלקרב. ויש מומין שאין פוסלין לא אדם ולא בהמה, אלא משום מראית העין. וכל כהן שיש בו אחד משלשה מיני מומין אלו אינו עובד. אין פוסלין באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שנטל כליתו או טחל שלו או נקבו מעיו, אף על פי שיעשה בהן טרפה עבדתו כשרה, שנאמר שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי, אף כל שהוא בגלוי. ומנו חכמים (רמב"ם ביאת מקדש ז ח) שהמומין שהם פוסלין בין באדם ובבהמה הם חמשים, מלבד שיש מומין מיחדים בבהמה והם עשרים ושלשה, ונמצאו בבהמה שבעים ושלשה, ויש גם כן מומין מיחדים באדם והם תשעים, נמצאו הפוסלין באדם מאה וארבעים. וזהו כלל התשעים המיחדים באדם, שמונה יש בראש, ושנים בצואר, ארבעה באזנים, וחמשה בגבנים ארבעה בריסי העינים, אחד עשר בעינים. ששה בחטם, שלשה בשפתים, ושלשה בבטן, ושלשה בגבו של אדם, וששה בידים, ארבעה באברי הזרע, חמשה עשר בשוקים וברגלים, ארבעה בכל הגוף, שמנה בעור הבשר. ועוד ארבעה מומין גדולים מיחדים באדם ואינם בגלוי, ואלו הן, חרש, שוטה, ונכפה ואפילו לימים, ומי שרוח רעה מבעתתו אפילו בעתים ידועים. ומלבד אלה, יש עוד שנים שפוסלין מפני מראית העין, ואלו הן, מי שנשרו ריסי עיניו אף על פי שנשאר השיער בעקרן ומי שנטלו שניו.

וזהו כלל החמשים שפוסלין באדם ובבהמה חמשה באזן, ושלשה בריס של עין, ושלשה אלו בכלל חרוץ האמור בתורה, שמנה בעין, שלשה בחטם, ששה בפה, שנים עשר באברי הזרע, ששה בידים וברגלים, ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן

  • א) גרב, והוא האמור בתורה.
  • ב) יבלת שיש בו עצם, וזהו יבלת האמורה בתורה.
  • ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהוא וזו היא ילפת האמורה בתורה.
  • ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה, ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.

ועוד שלשה אחרים

  • א) הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד.
  • ב) החולה שהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו, אבל הטרפה, כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דפן, כשר באדם ופסול בבהמה.
  • ג) המזהם הרי חמשים. ויתר פרטיה במסכת בכורות פרק שביעי.

ונוהגת בזמן הבית בכהנים, וכן העובר על זה ועבד, והוא בעל מום, אם הוא מן המומין הפוסלין באדם ובבהמה, בין שוגג בין מזיד עבדתו פסולה, ואם היה מזיד חייב מלקות. וכן אמרו בספרא (אמור ג יא) אין בעל מום במיתה אלא באזהרה. ואם הוא מן התשעים מומין המיחדים באדם, אף על פי שהוא לוקה לא חלל עבדתו. ואם הוא מן המומין שפסלותן אינו אלא מפני מראית העין אינו לוקה, ועבדתו כשרה.


שלא יעבוד כהן בעל מום עוברעריכה

שלא יעבד כהן בעל מום עובר, שנאמר (ויקרא כא כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש, כל רבויא הוא, ומרבה אפילו מום עובר, כי בתחלה יזהיר על מום קבוע, שיהא סבור שהוא מותר לעבד במום עובר שהוא קל ממנו, לפיכך הזהיר גם על העובר, והוא הגרב והילפת.

משרשי המצוה. כענין שכתבנו במצוה הקדמת לה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין סו ב) שאחד מום קבוע או מום עובר פוסל העבדה ולוקה הכהן עליו אם עבד (עבר) במזיד. ומה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, מדות ה, ד) שבית דין הגדול היו יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהן בהתמדה שהיו בודקין הכהנים ביחסין ובמומין, וכל כהן שנמצא פסול ביחסין לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ומי שנמצא כשר ביחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתליע עצים למערכה, וחולק בקדשים עם אנשי בי אב שלו ואוכל, שנאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. ויתר דיני כל המומין. בבכורות פרק שביעי.

ונוהגת בזמן הבית בכהנים. עבר ועבד במום עובר, במזיד לוקה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת עא) לא ימנה זה הלאו של מום עובר ללאו בפני עצמו, וכתב, דבכלל לאו דמום קבוע הוא, והוא כמו חלק מחלקי המצוה מצוה, וכבר הסכימו הוא והרמב"ם זכרונו לברכה, (בסהמ"צ שורש יא) ודבר ברור הוא שאין לחשב חלק המצוה בפני עצמה.


שלא יכנס בעל מום בהיכלעריכה

שלא יכנס בעל מום בהיכל בכללו, כלומר אל המזבח ובין האולם ולמזבח וכל שאר המקומות שבהיכל, שנאמר (ויקרא כא כג) אך אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש. ונתבאר בספרא (אמור ג י) ששני לאוין אלה של הפרכת והמזבח, לא יספיק אחד מהם בלתי חברו, ושניהם באו להשלים הדין בענין אחד, והוא להרחיק המקום האסור עליהם להכנס בו.

משרשי המצוה. להגדיל כבוד הבית והדרה על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום, כי הוא מקום השלמות, אינו בדין לעמד שם מי שיש בו שום חסרון. וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) הרבה פעמים התועלת הנמצא לנו בהגדילנו מעלת הבית הקדוש ותפארתו.

דיני המצוה. כלומר מה הן המומין שבשבילן ימנע הכהן מלכנס, זכרתים למעלה (במצוה רעה) בסמוך ברמז באזהרת בעל מום קבוע, ושם הודעתי מקומן בגמרא וכל הענין כמנהגי. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת ס"ט) שאין לנו לחשב זה הלאו במנין הלאוין, שאסור הכנס בעל מום בהיכל וגם פרוע ראש וקרוע בגדים ושתוי יין אינו אלא מעלה מדבריהם זכרונם לברכה שלא יעבוד כהן טמא ולא בא הכתוב הזה אלא לאסר מהם קריבה לעבודה, וזה בכלל לאו דבעל מום שלא יעבד הוא. וכתב עוד, שאף הם לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח שהוא עשרים ושתים אמה, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שלשים ושתים אמה לא אסרו, וכמו שכתבתי למעלה בסדר ויהי ביום השמיני (מצוה קמט) באזהרת פרוע ראש בשם הרב זכרונו לברכה ‏[6].


שלא יעבוד כהן טמאעריכה

שלא יעבד כהן בעודו טמא, שנאמר (ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי. ואמרו זכרונם לברכה בפרק תשיעי מסנהדרין (פג ב) מנין לטמא ששמש שהוא במיתה כלומר מיתה בידי שמים? דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וכתיב במקום אחר ומתו בו כי יחללוהו.

משרשי המצוה. מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם בטהרה ידוע לכל מבין.

דיני המצוה. כגון מה הן הטמאות המטמאות מדרבנן ובאיזה ענין יטהר הטמא מטמאתו, ואיזו טמאה צריכה הזאה וקרבן לטהרתה, ואיזו אינה צריכה אלה טבילה והערב שמש, ומכלל הענין שאי אפשר לעלות משום טמאה כי אם בטבילה, ואיזו טמאה צריכה שבעה ימים לטהרתה, ואיזו יספיק לה יום אחד. ויתר רבי פרטי ענינים אלה אשר רבו למעלה יתבארו כולם בסדר טהרות [שם].

ונוהגת בכהנים בזמן הבית, וכהן העובר עליה ועבד בטמאה חייב מיתה בידי שמים ‏[7].


שלא יאכל כהן טמא תרומהעריכה

שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר (ויקרא כב ד) איש איש מזרע אהרן וגו' בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ואמרינן במסכת מכות (דף יד:) אזהרה לתרומה מנין, כלומר שלא יאכלנה טמא? שנאמר איש איש וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, כלומר שיאכלהו הזרע כלו זכרים ונקבות? הוי אומר זו תרומה. ונכפלה האזהרה בזה הענין, כמו שכתוב ושמרו את משמרתי, וכמו שאמרו בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) גבי מחיבי מיתה בידי שמים, שילמדו שם טמא האוכל תרומה מושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא.

משרשי המצוה. להגדיל וליקר בלב כל אדם כל אשר בקדש. וכבר זכרתי פעמים רבות התועלת הנמצא [ת] לנו בדבר, וממעלות הקדש לאכלה בטהרה ידוע.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[8], שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה ולוקה עליה, אבל אכל תרומה טמאה אף על פי שהוא בלאו אינו לוקה, לפי שאינה קדש, ומה שאמרו (ברכות ב א) שהטמאים אוכלים בתרומה בהערב השמש ויראו ברקיע שלשה כוכבים בינוניים, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדה מ א) במי שהיה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו להוציא שכבת זרע, ומה שאמרו ברוכבי גמלים ומה שאמרו (בכורות כז א) בתרומת חוצה לארץ שהיא מתרת לכהן שאין טמאה יוצאה עליו מגופו, כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פרסה נדה. ומה שאמרו (חולין קל ב) שכל עמי הארץ בחזקת טמאה, ועל כן אין נותנין התרומה אלא לכהנים היודעים לשמרה בטהרה. ודיני הטמאות זכרתי למעלה (מצוה קנט) גם כן קצתן בכלל ובפרט.

ונוהגת בכהנים בזכרים ונקבות בארץ ובזמן שהיא בישובה, כי אז שם חיוב התרומה דאוריתא כדעת הרמב"ם זכרונם לברכה (תרומות א כו): והעובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שנזכר בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) שמנו שם מחיבי מיתה ומכללם מנו כהן טמא שאכל תרומה. ובזמן הזה אסור דרבנן בפרות ארץ ישראל ‏[9].


שלא יאכל שום זר תרומהעריכה

שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר (ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קדש, ובא הפירוש המקבל (פסחים כג א), שזה הקדש הוא התרומה לבד וכל מה שנקדא תרומה, אבל לא בא להזהיר בכאן על קדשים אחרים, ומה שנקרא תרומה גם כן אלו הבכורים, וכמו שדרשו זכרונם לברכה מן הקבלה (שם לו ב) ותרומת ידיך (דברים יב יז) אלו הבכורים.

משרשי המצוה. כמצוה הקודמת. וממעלות הקדש, שיאכלוה משרתי השם ונשיהם ובניהם ועבדיהם אשר קנו להם, ויתנוהו לבהמתם ולכל חיתם ולא לאחרים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יב ב) שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, דקנין כספו הוא מכל מקום, וכן אשת כהן שמרדה, הרי היא אוכלת, וכל אשת כהן אוכלת, אפילו היא בת שלש שנים ויום אחד, וגם הארוסה לו היתה ראויה לאכול אלא שחכמים גזרו שלא תאכל, עד שתנשא, כמו שבא בריש פרק חמישי דכתבות ‏[10]. עבד עברי של כהן, אינו אוכל, שהרי אסרה התורה שכיר עולם ושכיר שנים, כמו שכתוב (ויקרא כב י) תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. אבל עבד כנעני אוכל, דקנין כספו הוא, וגם אם קנה העבד עבדים גם הם אוכלים על ידו, משום דכתיב (שם יא) כי יקנה נפש קנין, שיש במשמע, שהנפש יעשה קנין, אבל אם העבד השני קנה שלישי אינו אוכל, דכי יקנה הנפש, קנין אמר רחמנא ולא קנין הקנין. וכל כהנת שנבעלה לפסולי כהנה אסורה לאכול בתרומה לעולם (יבמות סה א), וגם אנדרוגינוס גם כן בין שנבעל דרך זכרותו או דרך נקבותו, ואף משוך והוא מי שנמשכה ערלתו עד שנראה כאלו לא מל אסור לאכול מדרבנן עד שימול פעם שניה (שם עב א), ויתר פרטיה, רבים, יתבארו במסכת תרומות.

ונוהג אסור אכילת התרומה לזרים בכל ישראל זכרים ונקבות בכל מקום שיש שם תרומה דאוריתא, דהיינו בזמן שארץ ישראל בישובה, כי אז חיוב התרומה דאוריתא, כמו שנכתב בסדר שופטים (מצוה תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה בעזרת השם. ובזמן הזה נוהג אסורה מדרבנן בפרות ארץ ישראל וכמו שנכתב שם. והעובר על זה ואכל תרומה והוא זר, כגון ישראל שהוא זר, או אפילו כהן או כהנת שנתחללו מן הכהנה באחד ממיני החלול הידועים שהורונו חכמים זכרונם לברכה חייב מיתה בידי שמים, כמו שבא בסנהדרין פרק תשיעי (פג ב), מדכתיב (שם ט) ומתו בו כי יחללהו, ואחריו וכל זר לא יאכל קדש.


שלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומהעריכה

שלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומה, שנאמר (ויקרא כב י) תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש.

שרש המצוה וכל ענינה נכלל במצוה הקודמת, כי טעם אסורן מפני שנחשבו כמו זר אחר שאינו קנין כספו, כי התושב הוא שכיר עולם, והשכיר הוא שכיר שנים ‏[11].


שלא יאכל ערל תרומהעריכה

שלא יאכל ערל תרומה, כלומר כהן שלא נמול, בין שהוא מזיד, או שוגג, או אנוס וכגון שמתו אחיו מחמת מילה שיראת המות מנעתו מלמול, בכל ענין שיהיה, מכיון שהוא ערל אסור לאכול בתרומה, והוא הדין שאסור בשאר קדשים. ומניעה זו לא נתבארה בכתוב, אלא נלמדה בגזרה שוה. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת קלה). ובארו המקבלים עם זה, שזה האיסור הוא מדאוריתא לא מדרבנן. ולשון יבמות (דף ע.) מנין לערל שאינו אוכל תרומה? נאמר (שמות יב מה) תושב ושכיר בפסח, ונאמר (ויקרא כב י) תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר, האמור בתרומה ערל אסור בה, והוא הדין לשאר קדשים. וזה כמו כן לשון ספרא (כאן ד יח), ושם נאמר רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל. ושם נתבאר כלומר בגמרא יבמות (דף עב.) שדבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל, ומשוך הוא שנמשכה העדלה בענין שנראה כמי שאינו מהול אחר שנמול. הנה כבר התבאר לך שערל אסור בתרומה מן התורה, והמשוך אסור מדרבנן, והבן זה, ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, עד כאן.

ולפי הדומה כל אריכות דבריו כאן הוא מפני שכתוב בעיקר השני בספר המצות שאין כל מה שילמד באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי ראוי למנותו במנין המצות, והנה הגזרה שוה אחת משלש עשרה מדות היא, והנה הוא בעצמו, ימנה אסור הערל בתרומה באחת, ואף על פי שהוא נלמד כן ולכן יתנצל באומרו כי המקבלים בארו שזה האיסור מדאוריתא, לא מדרבנן. ונראה כי כונתו לומר שכל זמן שבארו זכרונם לברכה בפרוש שהענין מדאוריתא לא מדרבנן נמנה אותו למצוה, ואף על פי שהוא נלמד באחד מן המדות, אחר שחכמים יעידו על הדבר שהוא דאוריתא, ואם לא שראוי להזהר מאד בגחלת הרב ואירא, הייתי אומר כי מדחק גדול נכנס לזאת הפרשה. וכבר תפש עליו בזה הרמב"ן זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעיקר השני והרבה עליו ראיות מדברי הגמרא ומן המדרשות, כמה רבו הדברים עד שלא יכילום שבעה דפין גדולים. וסוף דבר אמר הרב כי ספר מצות הרמב"ם זכרונו לברכה, עניניו ממתקים וכלו מחמדים, מלבד העיקר הזה שהוא עוקר הרים.

משרשי המצוה. לפי שהערל כמו זר נחשב אחר שלא נכנס עם ישראל בברית המילה שהוא ענין גדול, והרחקת זר מן התרומה והטמאים מן הקדש, שרש אחד להם, וכתוב למעלה בסמוך (מצוה רעט).

ונוהגת בכהנים בכל מקום שיש שם תרומה דאוריתא כמו שאמרנו במצוה הקודמת (מצוה רפא). ומי שעבר על זה ואכל תרומה בין טהורה בין טמאה, והוא ערל חייב מלקות.


שלא תאכל חללה מן הקודש. כלומר מן התרומה וחזה ושוק שראויות בנות אהרן הכשרות לאכלן, שנאמר "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל(ויקרא כב, יב). ואמרינן בגמרא יבמות (דף סח.) כי תהיה לאיש זר כגון שנבעלה לפסול לה שפסלה מן הכהנה. ומאשר כתוב בתרומת הקדשים אמרו זכרונם לברכה (שם ב) במורם מן הקדשים לא תאכל, כלומר מחזה ושוק, ושם נאמר לכתב קרא בקדשים לא תאכל, מאי בתרומת הקדשים? שמעת מנה תרתי, חדא שהיא כשנבעלה לפסול נפסלה מלאכל בתרומה וחזה ושוק, ועוד אחרת, שהיא כשתהיה נשואה לזר ומת בעלה שחוזרת לאכול בתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק.

ונמצא שיהיה בכלל זה הלאו אזהרת החללה מלאכל הקדש, ואזהרת כהנת שנשאת לזר שלא תאכל חזה ושוק אף על פי שמת בעלה או גרשה, מה שלא נדין כן בתרומה, שכהנת שנשאת לזר ומת בעלה חוזרת היא לאכול בתרומה. ומשמעות הכתוב כן כי תהיה לאיש זר בתרומת הקדשים לא תאכל. כלומר כשתבעל לאיש זר, כלומר, שהוא פסול לה, וזהו זרותו לא תאכל בתרומת הקדשים, דהיינו תרומה וחזה ושוק כדפרישית. ועוד יש גם כן במשמעות הכתוב כי תהיה לאיש זר למי שאינו כהן, וכן כתב רש"י זכרונו לברכה לאיש זר ללוי או לישראל, כלומר שהוא זר מן הכהונה בתרומת הקדשים אינה אוכלת בעת היותה לו, אבל אחר מותו או שגרשה שהיא אוכלת בתרומת הקדשים, שהרי יוצאת מתחת ידי הזר לא תאכל בחזה ושוק, דמכיון שנשאת לזר נפסלה בחזה ושוק לעולם.

ואולם תדע, כי איסור אכילת כהנת בתרומה בעודה תחת בעלה ישראל לא למדנוהו מזה הכתוב כלל, שלא בא עליו הפירוש לדרש בו כך אלא מה שכתבנו, אבל זה האיסור למדוהו חכמים זכרונם לברכה (שם) בעלי הקבלה ממקום אחר, מדכתיב וכל זר לא יאכל קדש, שבא עליו הפירוש שכל זמן שהאשה תחת בעלה דהיינו בעלה הישראל[י] שהוא זר מן הכהנה לא תאכל קדש, כי אשת הזר נחשבת כזר, והרי היא כמו אחת מצלעותיו. ודע זה וקבלהו, כי כן האמת המקובל[ת].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום [ובכל זמן] שיש שם תרומה דאוריתא, כמו שאמרנו במצות הקודמות. עברה הכהנת ואכלה תרומה או חזה ושוק והיא חללה כלומר, שנבעלה למי שפוסלה מן הכהנה, וכן אם עברה ואכלה חזה ושוק אחר שמת בעלה הישראל[י] או שנתגרשה ממנו, וכן אם עברה ואכלה תרומה או חזה ושוק בעודה תחת בעלה הישראל[י], בכל צדדין אלו חיבת מלקות.


שלא לאכל טבלעריכה

שלא לאכול טבל, בין ישראל בין כהן, והוא הדבר שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות, שנאמר (ויקרא כב טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי. ובא הפירוש המקבל על זה (סנהדרין פג א), שבאוכל טבל הכתוב מדבר. וענין הכתוב לומר, שלא יחללו הקדשים בעודם מערבים עם החולין, וזהו לשון את אשר ירימו שהוא לשון עתיד, כלומר שעדין לא הרמו. וכן הוא בגמרא סנהדרין (סנהדרין פג, א) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה? שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי בעתידים להרים הכתוב מדבר, דיליף חלול חלול מתרומה שכתוב עליה ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (במדבר יח לב). והיא במיתה כמו שכתוב למעלה (מצוה רפ), מדכתיב (ויקרא כב ט) ומתו בו כי יחללוהו, וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות (דף טז:) בענין זה, יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עקר, אבל נטלה ממנו תרומה גדולה. ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, או מעשר ראשון, או מעשר שני, ואפילו מעשר עני מנין כלומר, מנין שיהיה בדבר חיוב? תלמוד לומר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך. ולהלן הוא אומר (שם כו יב) ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל.

אמנם זה החיוב הוא למלקות, אבל עון מיתה אינו אלא על הטבל שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, וכן נמי באוכל מעשר קדם שנטלה ממנו תרומת מעשר, וזהו שנאמר בצואת הלוים (במדבר יח לב) כשצום להוציא מעשר מן המעשר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, שזו היא מניעה שלא לאכול מעשר ראשון בטבלו, כן פרשוהו זכרונם לברכה (יבמות פו א) ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי. נמצא מכלל דברינו, שהאוכל הטבל קדם שנטלה ממנו תרומה גדולה, וכמו כן קדם שנטלה ממנו תרומת מעשר הוא במיתה, ואם אכל ממנו אחר שנטלה ממנו תרומה גדולה, ונטלה ממנו גם כן תדומת מעשר, וכגון שהקדים לטול תרומת מעשר קדם מעשר, אף על פי שהוא עדין טבול לשני המעשרות, דהיינו מעשר ראשון ושני, או מעשר עני, אינו בחיוב מיתה, אבל הוא בחיוב מלקות, וכן כל זמן שהוא טבול אפילו לאחד מן המעשרות במלקות. ואזהרותיה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו', כמו שנכתוב לקמן בסדר ראה אנכי ושמר ענין זה (מצוה תעג ד), כי כן תמצא האמת אם תזכה ללמד דברי חכמינו בעלי הקבלה זכרונם לברכה.

משרשי המצוה. מה שכתבתי למעלה סמוך בלאו דכהן טמא בתרומה (מצוה רעט).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה עג ב) באיסור הטבל, שאוסר תערבתו בכל שהוא, מה שאינו כן בשאר אסורין שבתורה, חוץ מיין נסך וחמץ בפסח, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קיא). ונתנו טעם בטבל, מפני שאסורו כמו התירו בכל שהוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה, שאין לתרומה שעור מן התורה, אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול של חטים, אף אסורו כמו כן בכל שהוא, ונמצא שאם נתערבו מעט חטים של טבל בכמה של חולין, שכולן אסורין. ובסדר זרעים ובמסכת תרומות ומעשר שני ומעשרות יתבאר אי זה דבר חייב בתרומה ומעשדות והן טובלין הפרות, ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר חייב מן התורה, ואי זה מדברי סופרים. ויתר משפטי הטבל שם, ובמקומות מן מסכת דמאי ‏[12].

ונוהג אסור זה של טבל בכל ישראל בזכרים ונקבות, ואפילו בכהנים ולוים ‏[13] אף על פי שהם האוכלים התרומות ואפילו בדגן שלהם, וכן נוהג האיסור בכל מקום, כלומר, שאסור לאכול הטבל של פרות ארץ ישראל בכל מקום, אבל חיוב תרומות ומעשרות מן הפרות, ידוע הוא שלא חיבתנו התורה בהם אלא בארץ ישראל, ובזמן שישראל שם, שנאמר בתרומה (במדבר טו ב) בבואכם ודרשו זכרונם לברכה (כתובות כה א): ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם. וכן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו) ולפיכך אין אסור הטבל מדאוריתא אלא בפרות ארץ ישראל, ובדגן ותירוש ויצהר דוקא, כמו שנכתב במצות מעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה).

וכבר כתבתי קצת חלוקין במקומות שסביב ארץ ישראל לענין שביעית בסדר אם כסף תלוה, ותחומי ארץ ישראל ידועים הם. ועוד אכתב בארכה כל ענין תרומות ומעשרות וחלוק המקומות ומה שהוא מדאוריתא או מדרבנן בסדר שופטים (תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה וקחנו משם. ועוד אודיעך שם מחלוקת המפרשים בענין תרומה אם היא מדאוריתא או דרבנן היום אפילו בארץ, ומי שהוא במקום שיהיה מספק עליו אם הוא מארץ ישראל אם לא, בזמן שהארץ בישובה ראוי להחמיר בדבר על כל פנים לפי שזהו ספיקא דאוריתא, וקימא לן ספיקא דאוריתא לחמרא (ביצה ג ב). ומן הדומה שחכמים זכרונם לברכה (חולין ו ב) היו מחמירין אפילו בפרות שחיוב המעשר שלהם דרבנן במקומות המספקים להם אם הם מארץ ישראל, ואפילו אחר חרבן הבית, אף על פי שאסור זה אינו נוהג אלא בפני הבית מדאוריתא. והעובר על זה ואכל כזית מן הטבל קדם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, וכן קדם שהפרישו ממנו תרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, וכמו שאמרנו למעלה, ואם אכל כזית טבל שנטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, אבל עדין לא הפרישו ממנו מעשרות, ואפילו לא נשארו בו אלא מעשר עני חייב מלקות, ואם הוא טבל של דבריהם, כלומר דבר שאין חיוב התרומה והמעשרות בו אלא מדרבנן, כגון כל שאר פרות חוץ מדגן תירוש ויצהר ואפילו בזמן שישראל בארץ, או אפילו דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל, ובזמן הבית מכין אותו מכת מרדות. ומשקין היוצאין מפרות שהן טבל אסורין כמותן. ומכל מקום אף על פי שהן אסורים מן התורה אין חיוב המלקות על המשקין אלא על גוף הפרות, חוץ מיין ושמן שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים והענבים, והטעם לפי הדומה, מפני שעקרן של אותן פרות, למשקין הן לבריות.


שלא נקדיש בעלי מומיו להקריבם למזבחעריכה

שלא נקדיש בעלי מומים להקריבם למזבח, ואף על פי שלא הקריבם, בהקדש לבד יש אסור לאו, ועל ההקדש לבד נאמר (ויקרא כב כ) כל אשר בו מום לא תקריבו, משום בל תקדיש (תמורה ו א).

משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה רעז) בלאו שלא יכנס בעל מום בהיכל כלו, ועין במצות הקרבן (מצוה רפו) להיות תמים ומצאת שם כי תדרשנו.

ודיני המצוה, כלומר, מה הן המומין הפוסלין ומה אינן פוסלין, כתבתי מהן קצת מזה למעלה (מצוה רעה) בלאו שלא יעבד כהן בעל מום בעבודת המקדש. והכל בארכה במסכת בכורות ‏[14].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. כל העובר עליה והקדיש בעל מום ואפילו בזמן הזה עבר על לאו זה. ומן הנראה שלא יהיה בזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ראיתי הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' איסורי מזבח ה"ב) שכתב המקדיש בעל מום לוקה, ואולי יעשהו כממיר שיש בו מלקות ואף על פי שאין בו מעשה, שזה וזה הקדש הוא, ואליו נשמע ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי צבאות הוא (מלאכי ב ז).


מצות הקרבן להיות תמיםעריכה

שיהיה כל קרבן שנקריבהו שלם במינו מן המומין שבאו בכתוב ומאותן שבאה הקבלה עליהם שהם מומין, והוא מה שנאמר על זה (ויקרא כב כא) תמים יהיה לרצון, ואמרו בספרא (אמור ז ט) תמים יהיה מצות עשה והביאו ראיה (מנחות פז א) על היות הנסכים וסלתם ושמנם בתכלית השלמות מההפסד, מדכתיב (במדבר כח לא) תמימם יהיו לכם ונסכיהם.

שרש המצוה נגלה, עם מה שהקדמנו למעלה, בענין הקרבנות על צד הפשט, שהם לעורר ולכון מחשבת בני איש אל השם ברוך הוא, כי האדם מתפעל בכח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקרבן בלי מום, כי מזמות בן אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות בחשוב, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר, וזה דבר ידוע לכל מבין.

מדיני המצוה. המומין שמנו חכמים זכרונם לברכה ‏[15] שפוסלין בקרבן, שהם שבעים ושלשה, חמשים מהם, בין באדם בין בבהמה, והעשרים ושלשה, מיחדים בבהמה ואינן ראויין להיות באדם. וכמו כן יש מומין שהם מיחדים באדם שאינם ראויים להיות בבהמה והן תשעים, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה רעה) גבי מומין הפוסלין בכהן. וכן מה שחלקו זכרונם לברכה (חולין קל א) בין מום קבוע למום עובר, ומה שאמרו (זבחים קטז א) שאין המומין פוסלין בקרבן עוף, שלא נאמר בהן תמים זכר. ובמה דברים אמורים? במומין קטנים, אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממנחות.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. והעובר עליה ושחט או זרק הדם או הקטיר האמורין מבהמה בעלת מום על המזבח, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רפח רצ), וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם א ד) נמצאת למד, שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אמוריו על המזבח לוקה ארבע מלקיות, ועל מה שאמר שאם הקדיש לוקה צריך עיון.


שלא ניתן מום בקדשים. כלומר שלא נעשה בבהמה שהיא קדושה למזבח שום חבורה או שום שבר שיפסלה להקרבה, שנאמר "וכל מום לא יהיה בו(ויקרא כב, כא). ואמרו זכרונם לברכה (מנחות נו:) קרי ביה לא יהיה בו. ולשון ספרא (אמור ז ט) כל מום לא יהיה בו – אל תתן בו מום.

משרשי המצוה לפי שיהיה בזה ביזיון הקדשים. וכבר כתבתי כמה פעמים (מצוה צה) התועלת הנמצאת בהתייקר כבוד בית המקדש ומשרתיו וקרבנותיו אל לב בני אדם.

מדיני המצוה מה שאמרו: שאחד המטיל מום בקדשים עצמן או בתמורתן – עובר בלאו ולוקה; חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהמטיל מום בתמורתן – אינו לוקה, לפי שאין ראויין לקרבנות כמו שמתבאר בתמורה (דף כא.). ויתר פרטיה מבוארים במקומות מפוזרים מזבים ותמורה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. אבל אין חיוב המלקיות כי אם בזמן שבית המקדש קיים, שראויה הבהמה לקורבן כמו שמתבאר בגמרא עבודה זרה (דף יג:).


שלא נזרוק דם בעל מום על המזבחעריכה

שלא נזרק דם בעלי מומין על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא כב כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה ליי, ובאה הקבלה שזה הלאו הוא מונע מזריקת דם בעלי מומין, וזהו דעת תנא קמא בגמרא תמורה (דף ו:), וכן הלכה, שאמר שם ותנא קמא האי לא תקריבו ליי למה לי? מבעי ליה לזריקת דמים. כל ענין אזהרה זו כאזהרת נתינת מום בקדשים (מצוה רפז) ושחיטת בעל מום (מצוה רפט) והקטרת אימורין (מצוה רצ). אבל אין לחשבו עם האסורים הנוהגים היום, לפי שאין לנו מזבח בעונותינו.


שלא נשחט בעלי מומין לשם קרבןעריכה

שלא נשחט בעלי מומים לשם קרבן, שנאמר (ויקרא כב כב) לא תקריבו אלה ליי; ולשון ספרא (אמור ז א) לא תקריבו משום בל תשחט. כל ענין מצוה זו, מפרש במצוה הקודמת לה. אבל אין לחשב אסור זה עם הנוהגים היום, לפי שאין לנו מקדש בעונותינו לשחוט שם קרבנותינו.


שלא נקטיר אימורי בעלי מומיןעריכה

שלא להקטיר אמורי בעלי מומין, פרוש אמורין, כתבתי בסדר צו במצות מעשה החטאת (מצוה קלח). ועל זה נאמר (ויקרא כב כב) ואשה לא תתנו מהם על המזבח. ענין המצוה זו גם כן ובאור מקום דיניה, כתוב במצוה הקודמת לחברתה. אבל אין לחשב אסור זה עם הנוהגים היום, לפי שאין לנו מקדש בעונותינו להקטיר בו.


שלא לסרס אחד מכל המינים, לא אדם ולא בהמה ולא עוף, שנאמר "ובארצכם לא תעשו(ויקרא כב, כד). אחר שזכר הכתוב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" (שם) שהוא נאמר על כלי התשמיש, אמר "ובארצכם לא תעשו". ובא הפירוש עליו (חגיגה יד:) כל שבארצכם לא תעשו. כלומר, לא יעשה זאת בישראל, או פירושו מכל מין שבארצכם לא תעשו, וכל שבארצנו, יכלל האדם והבהמה וכל בעלי החיים. ואין ענין הכתוב לומר שלא יהא אסור הסירוס אלא בארץ. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שמונה שרצים (דף קי:) תניא, מניין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר "ובארצכם לא תעשו" בכם לא תעשו.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חיסר ולא ייתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו לברך בעלי החיים להיותם פרים ורבים. וגם צווה את הזכרים ממין האדם על זה למען יעמדו, שאם לא כן יהיה המין כלה, אחר שהמוות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע, מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צ:) שאפילו לומר לגוי לסרס בהמה של ישראל אסור, אבל אם לקחה הגוי מעצמו וסרס אותה, מותר ללקחה מידו ולאכול אותה, ואם הערים הישראל כגון שאמר דברים בפני הגוי המראים (?) חפצו בכך וכיוצא בעניינים אלה כמו שעושין המערימין הפחותין, קונסין אותו שיוציאנה מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר. ואפילו לבנו הגדול התירו זכרונם לברכה למכרה, שלא גזרו אלא שתצא מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר אבל לבנו קטן אינו מוכרה ולא נותנה.

ומה שאמרו (שבת קיא:) גם כן שהמסרס אחר המסרס חייב, וכדאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר "לא תאפה חמץ(ויקרא ו, י) ו"לא תעשה חמץ" (שם ב, יא). במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב כיצד? הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת הביצים או נתקן, חייב גם האחרון. וכן אם בא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו – כולם לוקין, ואף על פי שהאחרון אינו מסרס, שכבר מסורס הוא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיא.) שהמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינין, פטור. ומה שאמרו (דף קי.) שהמשקה כוס של עקרין לאדם או לשאר בריות כדי לסרסן, אסור אבל אין לוקין על זה. וכן המושיב חברו במים או בשלג עד שיבטל ממנו כוח אברי הזרע, אינו לוקה עד שיסרס ביד, אבל ראוי להכותו מכת מרדות. ואשה מותרת לשתות כוס של עקרין שמסרסין אותה שלא תלד, שהנשים אינן מצוות על פריה ורביה, כמו שכתבתי במצוה ראשונה שבספר. ויתר פרטיה מבוארים במקומות במסכת שבת וביבמות.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאסור גם להם לסרס הזכרים, אבל לא עצמן בכוס של עקרין, כמו שאמרנו. והעובר עליה וסירס אחד מכל מיני בעלי חיים, בין אדם בין בהמה ועוף, בין טהורים בין טמאים – לוקה.


שלא להקריב קרבן בעל מום מיד הגויםעריכה

שלא להקריב בעלי מומין מיד הגוים, שנאמר (ויקרא כב כה) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, שלא נאמר, אחר שהוא גוי נקריב בעדו בעל מום. והצרכה האזהרה בזה עליהם, לפי שכבר התירתנו התורה לקבל מידם קרבנות תמימים, כמו שנאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם. ובא הפירוש על ‏[16] "איש", לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות, ומקבלין אותן מהם.

משרשי המצוה. כבוד הבית, וכמו שכתבתי בלאו שלא ינתן מום בקדשים בסדר זה (מצוה רפז).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ז א) שכל מום מן המומין הפוסלין בקרבנותינו כגון השבעים ושלשה מומין הידועים פוסלין גם כן במה שנקבל מהם, ולא נאמר שלא יהיה מום בקרבנותם אלא מה שהם מחשבים אותו מום כמו מחסר אבר. וקצת יתר פרטיה, מפזרים במקומות מהתלמוד.

ונוהגת בכהנים בזמן שישראל שרויין על אדמתן, כי אז הוא זמן ההקרבה. וכהן שעבר על זה והקריב בעל מום, אף על פי שהוא מבן נכר לוקה.


מצות הקרבן שיהיה משמונה ימים ולמעלהעריכה

שיהיה כל קרבן שנקריב מן הבהמה מבן שמנת ימים ומעלה, לא פחות מזה, וזאת היא מצות מחסר זמן בגופו, והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב (ויקרא כב כז) שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. ודברי התורה נוטריקון הם, ומורה הכתוב, שקדם לכן לא ירצה הקרבן, וזה וכיוצא בו יקראו זכרונם לברכה לאו הבא מכלל עשה עשה. ולפיכך אין לוקין עליו, וכמו שבארו זכרונם לברכה בחולין פרק אותו ואת בנו שאמרו שם (פ ב) לענין מלקות הנח למחסר זמן שהכתוב נתקו לעשה.

משרשי המצוה. מה שהקדמנו בענין הקרבן על צד הפשט, כי בכח הפעלה, יתעורר האדם להכשיר מעשהו, ולכן נצטוה להיות פעלת הדברים שבהן הכשר המעשה שלמה בכל כחו. ומשלמות הקרבן, שיהיה מבן שמנת ימים והלאה כי קדם לכן, איננו ראוי לכל דבר ולא יחמד איש אותו לאכלה לסחורה ולתשורה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כב א), שתורים שלא הגיע זמנן שהן אסורין לקרבן כמו בהמה שלא הגיע זמנה, וכן בני יונה גדולים הרבה אסורים. והטעם בהם, שהגדלות בהן נחשב כמום, ודרך כלל אמרו חכמינו זכרונם לברכה במשנה (שם), בתורים ובני יונה, שתחלת הצהוב שבזה ושבזה, פסול, לפי שהוא גדלות ביונים וקטנות לתורים. ודרשו זכרונם לברכה בזה המקרא (שם לח ב) כי יולד פרט ליוצא דפן, שפסול לקרבן, תחת אמו פרט ליתום, כלומר שנולד אחר שנשחטה אמו. ומן הדומה, שבכל זה אפשר לומר, שאין השלמות בהן כמו בנולדים כדרכו של עולם, וכבר כתבתי (מצוה רפו) כי החיוב להיות הקרבן בתכלית השלמות מכל צד. ויתר פרטיה מתבארים בספרא וסוף מסכת זבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, כי להם מצות הקרבן ועל ידם יתקרבו, והם הזהרו מן הדומה בענין, אבל מכל מקום, ראיתי לרמב"ם זכרונו לברכה שכתב, וזה לשונו, וכן המקדיש מחסר זמן הרי זה כמקדיש בעל מום עובר, ואינו לוקה, כמו שבארנו, עד כאן. נראה מדבריו שהוא סובר, שחיוב מצוה זו אף על הישראל המקדיש אותו, וכיון שכן, יש לנו לומר לדעתו שחיוב מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים ובזכרים ונקבות. והעובר על זה והקריב מחסר זמן או הקדישו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה בטל עשה, אבל אינו לוקה, לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה, כמו שכתבנו.


שלא נשחוט בהמה ובנה ביום אחד, בין בקדשים בין בחולין, שנאמר "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד(ויקרא כב, כח).

משרשי המצוה שייתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם, ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר "אשה כי תזריע" (מצוה קסט), לא כן מיני שאר בעלי חיים, אלא דרך כלל במין ישים השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה. ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות, שהיא מידה רעה. ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו, ציונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מידת החמלה.

דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פב.) שאין חילוק בין אותו ואת בנו, או בנו תחילה ואחר כך האם. ומה שאמרו (דף פג.) דבארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט", לפי שבארבעה זמנים אלו כל הקונים מן הסתם לשחטן לשעה קונים. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף בערב יום הכפורים בגליל. והא דתנן: צריך להודיעו, דווקא המוכר צריך להודיע הדבר, אבל הלוקח אינו צריך לשאול משום דספק ספיקא הוא עליו שמא אין לה אם, ואם יש לה שמא לא מכרה לשחוט. ומה שאמרו (דף פב.) דשניים שלקחו פרה ובנה, שזה שלקח ראשון ישחט ראשון, ואם קדם השני ושחט שלא כדין אסור הראשון לשחוט.

ודין השוחט פרה ושני בניה או שני בניה ואחר כך היא, וכן היא ובתה ובת בתה. ומתר לשחוט האם עם בת בתה, שלא אסר הכתוב אלא אותו ואת בנו. ומה שאמרו שאם שחט האם ובת בתה ואחר כך הבת שאין סופג אלא ארבעים, ואף על פי שבשחיטת בת זו עובר שני לאוין משום אותו ואת בנו, ובנו ואותו, מכל מקום חד מעשה הוא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף עח:) שאיסור אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות, שאמרו בפירוש בנו – מי שבנו כרוך אחריו, דהיינו הנקבה. ומכל מקום הכי אסיקנא בחולין (דף עט.) עם הפירושים הטובים, שאם נתברר לנו הדבר שהוא אביו ודאי, שאין שוחטין אותו עם בנו ביום אחד, משום דפסקינן שם הלכה כרבי יהודה. ורבי יהודה לפי הנשמע מדבריו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם לא, מדקאמר לענין כלאים בפרדות אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, ואי הוה סבירא ליה דאין חוששין ודאי לזרע האב לא היה אומר כן, אלא הכי הוה ליה למימר, אין מרביעין עליה אלא מינה, מצד אם, אלא ודאי לרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, וכי קאמר אין חוששין לזרע האב, כונתו לומר שלא נחוש לזרע האב להקל בדבר, אבל להחמיר, ודאי נחוש לזרע האב. ובכל מקום שיהיה חמרא כשנאמר שלא נחוש, אז נאמר שאין חוששין לו, דכיון דספוקי מספקא ליה אזלינן לחמרא בכל מקום. ולפי זה, היכא שאנו יודעין ודאי הזכר נחוש לו בענין אותו ואת בנו. ויתר פרטיה, בחולין פרק שמיני.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושחט אותו ואת בנו ביום אחד או בנו ואותו חייב מלקות.


שנמנענו מחילול השם יתברך והוא היפך קידוש השם שנצטוינו בו כמו שכתוב במצוה שאחר זה, כמו שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי(ויקרא כב, לב). וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת סג): והעוון הזה יחלק לשלושה חלקים – השניים על הכלל, והאחד על הפרט.

והחלק האחד הכללי: שכל מי שיבוקש ממנו לעבור על מצוה מן המצוות בשעת השמד והיה האונס מתכוון להעביר, בין מצוות קלות בין חמורות, או מי שיבוקש ממנו לעבור על עבודה זרה גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד צרה והוא חייב שימסור נפשו ויהרג ואל יעבור. ואם עבר ולא נהרג, כבר חילל את השם ברבים ועבר על אמרו "ולא תחללו את שם קדשי" וחטאו עצום מאוד. אמנם אינו לוקה בעבור שהוא אנוס, לפי שאין לבית דין יכולת שיקימו גבול מלקות או הרג, אלא במזיד, ברצון, בעדים והתראה. ולשון ספרא (קדושים ד יג) בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא. אמרו זכרונם לברכה ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מטעה. וכבר התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת וכל שכן מיתת בית דין, ואמנם עבר על חילול השם.

והחלק השני הכללי: שיעשה האדם עבירה, אין תאווה בה ולא ערבות, אבל בפעולתו יכוון להכעיס. וזהו כמו כן מחלל שם שמים וילקה. ולפיכך אמר "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך", שזה יראה הכעסה בזה הדבר ואין ערבות גשמי בזה.

והחלק אשר על הפרט: שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה ההוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו. אף על פי שהוא מעשה היתר, חילל השם, והוא אמרם זכרונם לברכה (יומא פו.) היכי דמי חילול השם? כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר. רבי פלוני אומר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וכבר נכפל לאו זה ואמר "ולא תחלל את שם אלהיך אני יי". עד כאן.

שורש מצוה זו וקצת דיניה וכל ענייניה אכתוב כמנהגי במצוות קידוש השם שבסמוך.


שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). כלומר שנמסר נפשנו למות על קיום מצות הדת. וכבר בארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה ענין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה וחי בהם, דמשמע ולא שימות בהם כבר קבלו הם, שלא נאמר מקרא זה בכל ענין ובכל עברה. ומפי הקבלה אנו חיין בכל דברי התורה. ובפרוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עד.), כי שלש מצות הם שחיב האדם שיהרג ואל יעבר בהם לעולם, והם עבודה זרה וכל אביזרהא. כלומר, כל ענין שלה, האסור לנו מכח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם. וכן גלוי עריות וכל אביזרהא, ושפיכות דמים: שאם יאמרו לו לאדם עבד עבודה זרה או נהרגך יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטוה שיהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא יתן מקום אל המעביר לחשב שהוא כפר בשם, ולשון ספרא (אמור ח ו) על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו, יהרג ואל יעבר, כמו שאמרנו.

שרש מצוה זו ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם), שבאלו השלש עברות שזכרנו, חייב האדם למסר נפשו בכל ענין בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעבירו או אפילו להנאת עצמו, אבל בשאר עברות אמרו, דשלא בשעת שמד ובצנעא יעבר ואל יהרג, ואפילו יתכון הגוי להעבירו, אבל בפרהסיא, כלומר, בפני עשרה מישראל אם להנאתו מתכון המעביר יעבר ואל יהרג ואם להעבירו יהרג ואל יעבר, בשעת שמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבר, ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) אפילו אערקתא דמסאנא כלומר, שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה, שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם, וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, הענין הוא לומר, כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיחד בעבודה זרה, וכעין מה שאמרו בפסח ראשון זכרונם לברכה (פסחים כה.) בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי (ירושלמי שבת יד, ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית, דמחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו, הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשרה יהרג ואל יעבר. ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא, דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מנה ואיכא במלתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), דהוא לאו המיחד בעבודה זרה. אבל אסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן בהו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה להרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיחד בעבודה זרה ממש, דבכלהו מצות נמי איתיה.

אחר שכתבתי זה מצאתי במקצת מחדושי מורי ישמרו אל שכתב כי בירושלמי דעבודה זרה (ירושלמי עבודה זרה ב, ב) משמע, דכל שאמר לו הרופא עליו סתם יעבר ואל יהרג.

וענין שפיכות דמים, למדו הענין זכרונם לברכה (סנהדרין שם) מדרך הסברא ואמרו על דרך משל מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי, כלומר, הנרצח יהיה ראוי לעשות יותר מצות מאותו שהרגו, ועל כן אינו בדין שיהרג שום אדם לחברו, ואפילו יהרג הוא על זה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ירושלמי תרומות ח, ד), שאפילו היו כמה אלפים ישראלים ואמרו להם אנסים תנו לנו אחד מכם, ואם לאו, נהרג כלכם יהרגו כלם, ואל ימסרו נפש אחת מישראל. ודוקא כשאמרו להם אחד סתם, אבל יחדוהו להם בפרוש, שאמרו תנו לנו פלוני ואם לאו נהרג כלכם רשאין לתנו, כענין הידוע בשבע בן בכרי, וכן הדין בנשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם וכו' כדאיתא במסכת תרומות פרק שמיני (מי"ב).

וענין עריות שנהרגין עליהם למדו אותן חכמים זכרונם לברכה (סנהדרין שם) לפי שהקשה נערה מארסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבר כמו שאמרנו כן נערה מארסה, יהרג אדם ולא יבעל אותה, כי התורה לא תמשל משלים חנם, רק ללמד ענין. ועוד יש להם בזה סמך מן הקבלה, שהיא חומת ברזל לכל דבריהם. וכתבו הראשונים דלא אמרינן יהרג ואל יעבד לעולם, אלא לעבר עברה, אבל להבטל ממצוה יעבר ואל יהרג ואל יעשה המצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) באסתר קרקע עולם היתה, כלומר, והוא כעין שב ואל תעשה, שהרי האשה על כרחה נבעלת, ואפילו סיעה האשה בתשמיש לאחר שהלבישה היצר לא תתחיב בכך, שאין אנס גדול ממנו. ומה שמצינו מעשים לחסידים הראשונים שנהרגין אפילו על בטול מצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות כ ו) מה לך יוצא לסקל? על שמלתי את בני, מה לך יוצא לצלב? על שנטלתי את הלולב, מדת חסידות עשו הם וראו שהדור היה צריך לכך, והיו חכמים גדולים ראויין לכך להורות על זה, שאלמלא כן שהיו גדולים וחכמים, לא היו רשאים למסר נפשם למות, שלא לכל אדם יש רשות להרג במה שלא חיבונו זכרונם לברכה להרג עליו, ולא עוד, אלא שמתחיב בנפשו (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד).

ועוד' ראיתי בענין מצוה זו בספרי מורי ישמרו אל, שבכל אשה שקדושין תופסין בה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר, שאינן בכלל עריות להרג עליהן, אבל מכל מקום להורות לשום אדם לבוא על אשה ואפילו פנויה אין מורין, אלא ימות מחליו אם העלה לבו טינא ואל תבעל לו ולא יספר עמה וכו', בסנהדרין פרק בן סורר (דף עה.) ובספר מדע (שם ט), ויתר פרטיה מבוארים בפ"ח מסנהדרין ובפסחים ויומא ובמקומות אחרים.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליהם ולא קדש השם במקום שחיב לקדשו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תחללו את שם קדשי. וכמו שכתבנו למעלה בסמוך (מצוה רצה). ועון חלול השם גדול וחמור עד מאד, עד שאמרו זכרונם לברכה, שאין כח בתשובה ויום הכפורים ויסורין לכפר, אלא במיתה, דאיתא בפרק אחרון מיומא (דף פו.).


לשבות ביום ראשון של פסח, שנאמר בו "ביום הראשון מקרא קדש(ויקרא כג, ז). ובכל מה שנאמר בתורה "מקרא קדש" פירשו זכרונם לברכה (ספרא יב ד) קדשהו. וענין קדושתו הוא שלא נעשה בו מלאכה אלא מה שהוא מיוחד באכילה, כמו שבאר הכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם(שמות יב, טז). והראיה ששביתת יום טוב נחשבת עשה: אמרם זכרונם לברכה (שבת כה.) האי שבתון עשה הוא. ולמדנו מעתה שבכל מקום שנאמר בתורה "שבתון" גבי יום טוב, הוא עשה. וכבר בא הרבה בתלמוד גם כן, יום טוב עשה ולא תעשה.

משרשי המצוה כדי שנחשוב בעניין המועד, בנס שנעשה לנו בו, ונהלל ונפאר במחשבתינו מה שצונו ברוך הוא עליו ועשה לנו נסים בזמן ההוא. ואם יהיה האדם טרוד במלאכתו, לא יהיה לו פנאי לחשוב בשום דבר. ועוד נאריך בשרשה ובדיניה בלאו דאיסור מלאכה ביום טוב שבסדר זה (מצוה רחצ) בעזרת השם.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה שלא לצרך אוכל נפש בטל עשה זה, מלבד שעבר על לא תעשה, כמו שנכתב במקומו.

דיני המצוה מתבארים ביום טוב.


שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח שהוא יום חמישה עשר בניסן, שנאמר "ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו(ויקרא כג, ז). וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם "כל מלאכה לא יעשה בהם(שמות יב, טז). וזה המקרא הביא הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שכג) במנינו, אבל אני כתבתי זה האחר כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לענין אחד. ואמר הכתוב כאן "מלאכת עבודה" ולא אמר "כל מלאכה" לפי שצרכי אוכל נפש הותרו לעשות ביום טוב, כמו שבא בכתוב במקום אחר "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם(שמות יב, טז).

וזהו פירוש "מלאכת עבודה", כלומר מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר "ובכל עבודה בשדה(שמות א, יד) וכן "קין היה עבד אדמה(בראשית ד, ב), "מלך לשדה נעבד(קהלת ה, ח), "עבד אדמתו(משלי יב, יא). אבל המלאכה שהיא לאוכל נפש כמו הבישול וכיוצא בו, מלאכת הנאה היא, לא מלאכת עבודה. כן פרש הרמב"ן זכרונו לברכה (ויקרא שם) וכתב עוד שזה הפירוש מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה "כל מלאכה לא יעשה בהם" בסדר בא אל פרעה, הוצרך לפרש "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ובשאר כל ימים טובים, יקצר ויאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו", לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהן היתר אוכל נפש, כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה. אבל בפרשת כל הבכור בחג המצות אמר "וביום השביעי עצרת ליי אלהיך לא תעשה מלאכה(דברים טז, ח). והטעם מפני שכבר התיר בו בחג זה בפירוש אוכל נפש בסדר בא אל פרעה, ואחר כך בסדר זה הזכיר מלאכת עבודה דמשמע בו גם כן היתר אוכל נפש, ולפיכך כשחזר והזכירו פעם אחרת בפרשת כל הבכור לא הוצרך לומר בו עוד ביאור, והזכיר מלאכה סתם וסמך על הידוע. ומכל מקום, לא אמר "כל מלאכה" כמו בשבת ויום הכפורים, אבל אמר "מלאכה", כלומר המלאכה אשר הזהרתיך עליה.

משרשי המצוה כדי שיזכרו הנסים הגדולים שעשה השם יתברך להם ולאבותיהם, וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם. כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנויים לעסוק בזה, שאילו היו מותרין במלאכה ואפילו במלאכה קלה, היה כל אחד ואחד פונה לעסקו וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים. ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר, וראשי העם ידריכום וילמדום דעת. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב.) משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת [והלכות חג בחג].

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה כח:), שאף על פי שהתיר הכתוב המלאכות לצורך אוכל נפש, דוקא הדברים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כגון לישה, שחיטה, אפיה, בישול, שכל אלו המלאכות נפסלות קצת בשהייתן. וכמו כן מזה הטעם התירו לדון סממנים ביום טוב משום דמפיגי טעמיהו, בשהיה, אחר שהן נדוכין, אבל המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואינן מקבלות בזה שום הפסד, כגון קצירה, דישה. ברירה, טחינה, רקידה, וכיוצא בהן, אסור לעשותן ביום טוב, ואינן בכלל צרכי אוכל נפש כלל, ולוקין עליהם כחרישה בשדה שהיא מלאכת עבודה באמת. ועוד בארו המפרשים האחרונים ענין זה ואמרו כן, דלא נקרא צורך אוכל נפש, אלא מה שנעשה ליומו. כלומר לזמן מועט כמו בשול ואפיה וכיוצא בזה, כמו שאמרנו. וכן מה שדעתו של אדם סומכת בו להכינו לשעתו, לאפוקי צידה שאין דעתו של אדם עליה, דשמא לא תזדמן לו צידה היום. ועוד אמרו, דכי שרינן אוכל נפש במה שנעשה לשעתו, כמו שאמרנו דוקא כשאדם משתמש בגופה של מלאכה, אבל אם משתמש בסלוקה של מלאכה אסור. וזהו שאסרו זכרונם לברכה (ביצה כב.) לכבות הבקעת, אף על פי שדעתו לכבותה כדי שלא תתעשן הקדרה. ולענין צלית בשר על הגחלים דהינו, בשרא אגמרי הנזכר בגמרא (דף כג.), אף על פי שהאש מתכבה בלחות הבשר אין זה נקרא משתמש בסלוקה של מלאכה, כי צורך הצליה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא ושרי.

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (דף יב.), שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד, אלא אף כל דבר הצריך לו לאדם בו ביום שהוא דבר מצוה, כגון קטן למולו, ולולב לצאת בו, וכן ספר תורה לקרות בו, דכל יומא ויומא זמן תורה הוא, ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום, כגון רחיצת רגלים במים חמין שהוחמו ביום טוב או לעשות מדורה להתחמם בה, כל דברים אלו מותרין, ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו. כן פירשו הדבר חכמינו זכרונם לברכה (פ"א מהל' יום טוב ה"טז).

ומיהו דוקא דברים השוים בכל גוף אדם הוא שנתיר ונאמר שהוא בכלל היתר זה של אוכל נפש, כגון רחיצת רגלים, דכלי עלמא רחצי הכי לפעמים. אבל מה שאינו שוה לכל אדם, כגון מגמר דלאו כלי עלמא מגמרי כדאמרינן בכתובות (דף ז.), ודאי אסור הוא וכל כיוצא בזה. ודוקא בענינים אלו בעינן שיהיה הענין שוה בכל אדם, אבל לענין אכלין, אפילו מאכל שאין דרך לעשותו אלא המלכים והשרים הגדולים, מותר לעשות אותו כל אדם, דמכל מקום עקד אכילה, דבר השוה בכל נפש היא. וכן מה שאמרו (ביצה ב:) באיסור הכנה, דאין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכין ליום טוב, ולא משתכחא איסור הכנה מדאוריתא לדעתי כי מעינת שפיר בדברי הגמרא כי אם בביצה בלבד, ועיקר איסורה הוא בשנולדה ביום טוב שלאחר שבת או בשבת שלאחר יום טוב, בהכי מתוקמא הכנה דרבה בביצה, ובהכי אסירא אסורא דאוריתא ולא בענין אחר, דהא אסרינן לה כשנולדה בשבת ליום טוב שלאחריו, או בנולדה ביום טוב לשבת שאחריו, וכן בשנולדה ביום טוב עצמו מדרבנן הוא אסורא, והכל משום גזרה דנולדה ביום טוב שלאחר שבת כדאמרן. ויאריך הענין אם באתי לכתבו בביאור רחב, ובמקומו בריש ביצה (שם) הארכתי בו כאשר למדוני רבותי, ישמרם אלי.

ודין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן, משום דכתיב "הוא לבדו(שמות יב, טז) ולא מכשיריו. ודין זימון הגוים (ביצה כא:) ביום טוב שאסור, דכתיב "לכם" ולא לגוים, וכן אין אופין שום דבר לכלבים, דכתיב "לכם" ולא לכלבים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף ד:) בשני ימים של גלויות דביצה שנולדה בזה מתרת בזה, ומה שנתלש מן הקרקע בזה דמותרת בזה, דשתי קדושות הן, ומה שאינו כן בשני ימים טובים של ראש השנה. ויתר פרטיה רבים יתבארו כולן בארכה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת יום טוב.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה ממלאכות האסורות ביום טוב במזיד, חייב מלקות.


להקריב קורבן מוסף בכל שבעת ימי הפסח, שנאמר "והקרבתם אשה ליי שבעת ימים(ויקרא כג, ח). והוא כקורבן ראש חודש: שני פרים, ואיל אחד, ושבעה כבשים. הכל עולות, וכמו שכתוב בפירוש על כולן בסדר פנחס "אשה עלה(במדבר כח, יט). ומשפט העולה כבר פרשתיו למעלה (מצוה קטו). [ושעיר אחד לחטאת והיא נאכלת.]

משרשי המצוה כענין מה שכתבנו למעלה בעניין הקורבן. כי האדם נפעל כפי מעשהו, כי מהיותו בעל חומר אין מחשבתו נדבקת כי אם על ידי המעשה. ומזה השורש צונו ברוך הוא לעשות פעולה מיוחדת לשם היום. למען נתפעל מתוך כך, לתת את לבנו לגודל היום וקדושתו והנסים והטובות שגמלנו האל ברוך הוא באותו הזמן.

דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק רביעי ממנחות (דף מט.) דתמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין זה את זה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (דף מד:): הפרים והאילים והכבשים אינם מעכבים זה את זה; הפר והאיל והכבשים אינם מעכבים את הלחם, כלומר מנחת הסולת שזהו הלחם; ולא הלחם מעכב את הכבשים, דברי רבי עקיבא. אמר רבי שמעון בן נסס: לא, כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים. שכן מצינו שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם.

אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחומש הפקודים, כלומר בספר במדבר סיני, קרבו במדבר. והאמור בתורת כהנים, כלומר בספר ויקרא, לא קרבו במדבר. משבאו לארץ קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם? שהכבשים מתירין את עצמן, ולחם בלא כבשים אין לו מי שיתירנו. וכן מה שאמרו שם פרק תשיעי (דף פט.) מערבין נסכי פרים בנסכי אילים, אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. ועוד אמרו שם (דף פז:) גם כן שבע מידות של לח היו במקדש: הין, וחצי הין וכו'. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר שנתות היו בהין, עד כאן לפר, עד כאן לאיל ועד כאן לכבש. ויתר פרטיה מבוארים שם ובמקומות מקדשים (פ"ד מהל' תמידין ומוספין).

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ואם עברו הכהנים על זה ולא הקריבו את קרבן מוסף במועדו, בטלו עשה זה וחטאם ישאו. ובני ישראל נקיים, כי עליהם מוטל חיוב הקרבנות ביותר. ואם אולי הרגישו ישראל בדבר גם עליהם יהיה הפשע, כי כל ענין הבית הקדוש וכל שכן תמידין ומוספין, על הצבור ועל כולן הוא מוטל.


לשבות ביום השביעי של חג הפסח, שנאמר "וביום השביעי מקרא קדש(ויקרא כג, ח). וכבר כתבתי למעלה (מצוה רצז) סמוך למצוה זו שבכל מקום שנאמר בתורה "מקרא קדש", עניינו לומר: קדשהו שלא לעשות בו מלאכה. והיא מצות עשה. וגם שם כתוב רמז משרשי המצוה על צד הפשט.

וקצת דיניה כמנהגנו נכתוב בעזרת השם בלאו דאיסור מלאכה שבסדר זה (מצוה רחצ).

וכל עניין שביתת השביעי כשביתת יום ראשון. ושניהם כרגל אחד הם חשובים, לענין שאין אומרים זמן בשביעי, וכן לכל דבר. מה שאין כן בשמיני עצרת, שהוא חג בפני עצמו (יומא ב:) וכמו שנכתוב במקומו (מצוה שכג) בעזרת השם.


שלא נעשה מלאכה ביום שביעי של פסח, שהוא יום אחד ועשרים בניסן, שנאמר "ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו(ויקרא כג, ח).

שורש מצוה זו וכל ענינה כתוב במצוה הקודמת (מצוה רחצ), דהיינו יום ראשון של פסח.

ואולם ראוי שאבאר לך, בני, כאן ענין שני ימים טובים בכל מועד ומועד. ותורתנו לא חייבתנו כי אם ביום טוב אחד, כמו שבא בכתוב מפורש בפסח, ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי, וכן בעצרת וראש השנה וסוכות. והאמת כי הענין הוא עכשיו מנהג לבד, לא חיוב אחר. רצוני לומר שאין אנחנו עושין אותו היום מפני הספק כי כל ישראל בקיאין עכשיו בקביעת החודשים ויודעים יום המועד מכוון על פי החשבון המקובל בידם, כמו שכתבתי למעלה בסדר בא אל פרעה במצוה ד. ונקבע המנהג מפני שמתחילה, כשהיו אנשים סמוכים בארץ, היו קובעין החודש על פי הראייה, כמצות התורה כמו שכתבתי שם. ועל כן, כל מקומות ישראל הרחוקים מן המקום הנבחר שהקבע שם, שלא היו יכולין שלוחים להגיע שם להודיעם יום הקבוע, היה להם ספק באיזה יום קבעו החודש, אם ביום שלושים או בשלושים ואחד, והיו עושים המועד שני ימים מפני ספק זה. ואולם לא היה ספק להם לעולם ביותר מיום אחד, לפי שלעולם היו קובעין ראש חודש ביום שלושים או בשלושים ואחד, בין בעדים בין שלא בעדים. כי ידוע הדבר וברור שאין חידוש הלבנה מתאחר יותר, ועל כן בין יבואו עדים או לא יבואו, היו קובעין ראש חודש ביום שלושים ואחד. ומפני הספק הזה (ביצה ד:) שיש לרחוקים מירושלים, קבעו להם בתחילה לעשות שני ימים יום טוב. וחכמים זכרונם לברכה (פסחים נב.) תקנו גם עכשיו לרחוקים מן הארץ לעשות שני ימים, כדת שהיו עושין בזמן ההוא, אף על פי שכל ישראל היו בקיאים בקבוע החודש כמו שאמרנו. אבל הקרובים וכל שכן הדרים בארץ ממש, אין ראוי שיעשו כי אם יום אחד כמנהג אנשי המקום מעולם, וכן נהגו לפי מה ששמענו.

ומן הטעם הזה שאמרנו, שהדבר הוא תקנת חכמים לא ספק, אמרו מן המפרשים שלא נאמר עכשיו בשני ימים טובים של גלויות "נולדה בזה מותרת בזה", כמו שבא בגמרא (ביצה ד:). דבזמן שהיה הדבר ספק היו אומרים כן, אבל עכשיו מכיון שמתקנת חכמים הוא ולא מתורת ספק, כלל לא נאמר כן אלא דינם כקדושה אחת. ומהם שאמרו דמחמת הספק הראשון תקנום חכמים זכרונם לברכה ולא נחמיר בהם יותר מבראשונה. ועוד דכי איתמר בגמרא (שם) נולדה בזה מותרת בזה, כבר היה בטל הקבוע על פי הראיה לפי הדומה וכן נהגו היום. וכל מה שאמרנו דווקא בשני ימים טובים של מועדי השנה, חוץ מראש השנה. דאילו בראש השנה בכל מקום כקדושה אחת היא, ונולדה בזה אסורה בזה, מפני שגם בבית הועד היו עושים אותו לפעמים שני ימים יום טוב שלא מתורת ספק, וכגון שבאו העדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. ומכל מקום גם בראש השנה מתקנת חכמים הוא היום לעשות שני ימים בכל מקום, אחר שאנו בקיאין בקבועא דידחא (פ"ה מהל' קידוש החדש ה"יב).


שנקריב ביום שני של פסח, יתר על המוסף של שאר ימי הפסח, כבש בן שנתו לעולה ועומר אחד של שעורים הנקרא עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, י): "כי תבואו אל הארץ וגו'" (שם, יא) "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר וגו' ממחרת השבת". ותרגומו מבתר יומא טבא, כלומר ביום שני של פסח, שהרי בפסח איירי בפרשה שלמעלה מזה, ונאמר שם (שם, יב) "ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו וגו'".

וקרבן זה של עומר נקרא מנחת ביכורים, ואליה הוא הרמז באמרו יתברך (שם ב, יד) "ואם תקריב מנחת בכורים ליי אביב קלוי באש וגו'". ולשון מכילתא (משפטים קפב), כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם. ואמרו שם, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך", חובה ולא רשות.

וענין המנחה כן, שהיו מביאין שלשה סאין שעורין ומוציאין מן הכל עשרון אחד שהוא מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות. ולוקחין זה העשרון של סולת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן, ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות, ומניפו הכהן במזרח מוליך ומביא מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, וקומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.

משרשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך המעשה החסר הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון, כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעברות לחירות, מיגון לשמחה.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סח, ב) שמצותו של עומר להביאו מן השעורים ולא מן החטים ולא מכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, ומן הקרוב לירושלים שביכר תחילה היו מביאין אותו, לא ביכר הקרוב, מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל. ומצותו להקצר בלילה, בליל י"ו בניסן בין בחול בין בשבת. ומצותו להביאו מן הלח, פירוש כדי שיהיה נראה וניכר יותר לעין ביכורו. וכל העיירות המוכות לשם מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול, וכל זה מן השורש שכתבנו, כדי שיתנו הכל לבם לדבר השם יתברך מתוך המעשה והשמחה.

ושלש סאין אלו היו קוצרין אותן בשלשה אנשים ושלש קופות ושלשה מגלות, וכיון שחשיכה אומר הקוצר לעומדים שם בא השמש, אומרין לו הן, בא השמש, אומרין לו הן, בא השמש, אומרין לו הן, מגל זו, אומרין הן, וכן שלשה פעמים, קופה זו אומרין הן ,וכן שלשה פעמים, אקצור, אומרין לו קצור, שלשה פעמים, וכל כך למה, מפני הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני והיו אומרים שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת, שהוא שבת בראשית. ויתר פרטיה, מתבארין מושלם בפרק עשירי ממנחות ‏[17].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים, ואילו ישראלים חייבין להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאין ועושין כריכות בשדות מערב יום טוב, וכמו שמפורש שם במנחות (סה, א), אבל מכל מקום עיקר החיוב היא ההקרבה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, וכל זה בכהנים. ומכל מקום, כיון שיש בה חלק לכל ישראל, ויסוד המצוה הוא מפני חידוש התבואה שהוא הדבר הצריך לכל, יש לנו לכותבה בחשבון המצוות המוטלות על כל בני ישראל.


שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום שישה עשר בניסן, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה(ויקרא כג, יד).

משרשי המצוה לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות ועל כן ראוי להקריב מהן קורבן לשם אשר נתנה, טרם יהנו מהן בריותיו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה.) בדומה לזה: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכל זה להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר זה פעמים רבות. וביום שישה עשר בניסן היינו מקריבין בזמן הבית קורבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החיטים, והיא מתרת כל התבואות.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ע.) שחמש תבואות לבד הן, שהן בכלל איסור החדש והן: חיטה, ושעורה, וכסמת, שבלת שועל, ושיפון. ובזמן הבית, משקרב העומר ביום שישה עשר בניסן, היה מותר החדש בירושלים. ומקומות הרחוקים מותרין אחר חצות, לפי שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות ועל כן היה מותר להם בכל מקום לסמוך על חזקה זו. והיום בעוונותינו שאין מקדש – אסור מן התורה כל היום. ובמקומות שעושין שני ימים טובים – אסור כל יום שבעה עשר עד לערב, מדרבנן. ויתר פרטיה במנחות פרק עשירי ובמקומות [משבועות] משביעית ומעשרות וחלה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בזכרים ונקבות. ומי שעבר על זה, ואכל כזית מפת חדש קודם יום הקרבת העומר – חייב מלקות.


שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם הזמן הנזכר. כלומר שאף על פי שלא עשה פת מן התבואה ולא טחנה ולא רקדה, אלא שקלה מן החטים או מן השעורים באור ואכל מהן – חייב גם עליהם, ועל זה נאמר "וקלי וגו'(ויקרא כג, יד).

כל ענינה במצוה הקודמת. וחייב האוכל גם כן מלקות על כזית מן הקלי.


שלא נאכל כרמל חדש קודם הזמן הנזכר, שנאמר (ויקרא כג, יד): "וכרמל לא תאכלו". והכרמל נקרא תבואה קלויה בשבלים גראני"ש בלעז, וחייבין על הכרמל גם כן בכזית.

ואמרו זכרונם לברכה (כריתות ה, א) אכל מן החדש לחם וקלי וכרמל חייב על כל אחת ואחת.

ואמרו גם כן, קלי לא היה צריך לאומרו ,אבל הזכירו הכתוב לחלק שמתחייב על קלי בפני עצמו, ועל כרמל ולחם. ואמרו בגמרא על צד הדחיה, אולי יתחייב על קלי בפני עצמו אחר שהוא מיותר ויהיה חייב על לחם וכרמל מלקות אחת, והיתה התשובה למאי הילכתא כתביה רחמנא לקלי באמצע, לומר לחם כי קלי, וכרמל כי קלי, ויהיה חייב על כל אחד ואחד.

כל ענינה כשתי המצוות הקודמות, חברותיה.


לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן, שנאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה(ויקרא כג, טו). והמניין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום-יום, וכן השבועות, שהכותב אמר "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (שם, טז) ואמר גם כן "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ(דברים טז, ט). ובפירוש אמר אביי בגמרא במנחות (דף סו.) "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי". ויש מן המפרשים (סוף ר"ן פסחים) שהיה דעתם כי כוונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלימות, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהן כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך. ויש מהם שאמרו (רא"ש בתשובה כלל כד סי' יג) כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום. וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות, וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, ואל יטעה אותך אמרם זכרונם לברכה מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שחן שתי מצוות, שאין הכוונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצוות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה, וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחייב שיעשה כך וכך, לא יתחייב מן המאמר הזה שהענין ההוא מצוה בפני עצמה. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן כל לילה, באמרנו שהן כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינה אלא בלילי השבועות בלבד והיו להן שתי ברכות, אשר קדשנו במצוותיו. וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו עד כאן.

משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.

ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סו.) שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב, תמימות תהיינה, ואמרו זכרונם לברכה אימתי הן תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פירשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב, מונה למחר כל היום. ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא , ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל. ומצוה מן המובחר למנות מעומד (פ"ז מהל' תו"מ ה"כג), ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזור ולמנות בברכה. ויתר פרטיה במסכת מנחות.

ונוהגת מצוה זו מספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים, בזמן הבית, שיש שם עומר. ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו. ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה.


מצות קרבן מנחה חדשה מן החטים ביום עצרתעריכה

להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חטה חדשה, וזה נקרא בכתוב (ויקרא כג, טז): "מנחה חדשה". והם שתי ככרות, כמו שכתוב (שם, יז) "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים".

והענין היה כן: שהיו מביאים שלש סאים חטים חדשות ושפין אותן ובועטין בהן כדרך כל המנחות וטוחנין אותן, ומנפים מהם שני עשרונים בשתים עשרה נפה, ולוקחין אותן ועושין מהן שתי חלות, ומביא שאור ונותנו לתוך העשרון. ואורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבעה, וגובהה ארבע אצבעות, ומרובעות היו. ואופין אותן מערב יום טוב, ולמחר אחר הנפתן, היו נאכלות לכהנים כל אותו יום, וחצי הלילה.

ואותה מנחה היא ראשונה לכל המנחות הבאות מן החטים. ומקריבים עם הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים לעולה, ושעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים חומש במדבר - פרשת פינחס. כל זה היה קרב עם הלחם, מלבד קרבן מוסף היום שהוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בספר ויקרא. ובפירוש נתבאר כן בפרק רביעי ממנחות שזה הקרבן יבוא עם הלחם חלוק ממוסף היום, ואחר הנפת הלחם היה נאכל לכהנים עם כבשי השלמים.

משרשי המצוה, כתבתי במצות העומר י' שבסדר זה, מה שמספיק גם לשתי הלחם על צד הפשט. ועוד אומר לי לבי בענין, כי מפני זה היתה המצוה בחטים להיות המנחה בככרות של לחם, ובמנחת שעורים בקמח, לפי שהחטים למאכל אדם ועל כן ראוי להכינם בענין שהאדם נהנה וניזון מהם. וכל זה מן השורש אשר נטענו בתחילה בענין הקרבן על צד הפשט, כי מתוך המעשה תתעורר מחשבת האדם אל הדברים, ועל כן כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה, לב אדם מתעורר עליו יותר.

מדיני המצוה, מה שאמרו (שם פג, ב) שאם לא מצאו חדש יביאו מן העליה. וחטין שירדו בעבים לא יביא לכתחילה, מפני שיש בהן ספק אם אני קורא בהן ממושבותיכם, ואם הביא כשר. לישתן של שתי הלחם ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים ככל המנחות, ואין אפייתן דוחה יום טוב שנאמר (שמות יב, טז): "יעשה לכם", ולא לגבוה. הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים היתה נעשית בעודן חיים. וכהן גדול נוטל אחת מן הככרות, והשניה מתחלקת לכל המשמרות. ויתר פרטיה, מתבארים במנחות פרק ד' ה' ח' י"א:

ונוהגת מצוה זו בזכרים וכו', כמו שכתבנו במצות העומר, י':


מצות שביתה ממלאכה ביום עצרתעריכה

לשבת מכל מלאכה זולתי מה שמיחד לצרך אוכל נפש ביום ששה בסיון, שזהו הנקרא חג השבועות, שנאמר (ויקרא כג כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש. וכבר כתבתי במצות שביתת יום ראשון של פסח שבסדר הזה (מצוה רצז) שבכל מקום שנאמר בתורה מקרא קדש ענינו לומר קדשהו שלא לעשות בו מלאכה, וגם שם כתוב רמז.

משרשי המצוה. שמספיק על צד הפשט בכל הימים טובים. ובמי נוהגת, וקצת דיניה נכתב בלאו דאסור מלאכה דיום טוב (מצוה רחצ) שלאחר זה בעזרת השם ‏[18].


שלא לעשות מלאכה ביום עצרת, שזהו יום שישי בסיון, שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תספרו חמשים יום וגו'" (ויקרא כג, טו-טז). ופירוש "ממחרת השבת", כלומר מחרת יום טוב ראשון של פסח שבו דיבר תחילה, דאי בשבת בראשית אם כן לא יודיעונו איזהו. ונמצא שחמישים יום כלים בששה בסיון. כיצד? חמישה עשר ימים מניסן שהוא מלא לעולם, ועשרים ותשעה מאייר שהוא חסר לעולם, ושישה מסיון, הרי חמישים. ויום החמישים זה שהיה יום שניתנה בו תורה, הוא חג העצרת ונקרא גם כן חג השבועות. וכתוב בסוף הפרשה על זה היום הנכבד "כל מלאכת עבודה לא תעשו". כבר כתבנו כי "מלאכת עבודה" נקראת כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש.

שרש מצות המועד הזה רמוז במצות ספירת העומר שבסדר זה (מצוה שו) וקחנו משם.

ודיניה כתבתי קצתם כמנהגי במצות שביתת מלאכה ביום ראשון של פסח שבסדר זה. ואין צורך להאריך בשאר ימי מועדי השנה, כי ששת ימי המועדים הידועים – והם ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג ועצרת וראש השנה – דין אחד לכולם לכל היתרן ולכל איסורן. וביאור כל דיניה בארכה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ביצה.


לשבות מכל מלאכה חוץ ממה שמיוחד לצורך אוכל נפש ביום ראשון של חודש תשרי, שנאמר "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון(ויקרא כג, כד). וחודש השביעי הוא חודש תשרי, לפי שניסן ראש השנה לחודשים ו"ראשון" יקרא בכתוב, וכתבתי במצות שביתת יום ראשון של פסח (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה כ.) האי שבתון עשה הוא. וכל שאר ענין המצוה – כמו שכתוב שם.


שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חדש תשרי, שנאמר "בחדש השביעי באחד לחדש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, כד-כה). וחדש השביעי יקרא תשרי, כי הוא שביעי לניסן, שהוא ראש השנה לחדשים. וזה היום של אחד בתשרי אמרו זכרונם לברכה (ראש השנה ב.) שנקרא ראש השנה למנות ממנו שנים ושמטים ויובלות, וכן מונין ממנו לנטיעה ולירקות. ובגמרא דמסכת ראש השנה (דף יב.) בארו זכרונם לברכה אמרם שהוא ראש השנה לענינים אלה למאי הלכתא. ועוד אמרו שם (דף טז.), שביום זה נדונין כל בני העולם על מעשיהם. ואמרו על דרך המליצה לבאר שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד (ולא) ועל כל המין דרך כלל, שעוברין כל בני אדם לפניו כבני מרון כלומר, אחד אחד ולא בערבוב.

ומשרשי מצות המועד הזה, שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העוונות כל כך ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד מטה כלפי חסד וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהן מעט מעט. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה ד.) אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב, יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה.

נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיות במנין מועדי השנה היקרים. ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מבכל שאר מועדי השנה. וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבר כל אחד תוקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתב במצות שופר בארכה בסדר פנחס (מצוה תה) בעזרת השם. וזהו הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין; וכדאמר רבי אבהו בפרק אחרון דראש השנה (דף לב:) אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים? וכו' כדאיתא התם.

מדיני השביתה ביום טוב, כתבתי קצתם כמנהגי במצות מועד הפסח. ועוד ראוי לכתוב כאן מעט מן הענינים הנזכרים במסכת ראש השנה, שאמרו שם שארבעה ראשי שנים הן. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. פירוש "רגלים" כלומר רגל שבו תחילה לרגלים. כן פתרונו בגמרא (ראש השנה ד.), באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה למה שכתבנו למעלה. באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרין בחמשה עשר בו. ושם מתבאר בגמרא, ראשי שנים אלו לאיזה ענין הם.

ושם אמרו (דף טז:) שארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. וענין שנוי השם הוא לפי הדומה, כדי שיחשוב האדם כאילו הוא אדם אחר (פ"ב מהל' תשובה ה"ד) ויכשיר כל דרכיו. ובכל עת שיקרא, יזכר זה ויתן לבו אל הענין. ומה שאמרו שם, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. וענין פתיחת הספרים נאמר לפי הדומה על דרך משל בענין השגחתו ברוך הוא עליהם, כדי שיכנסו הדברים באזני השומעים ידברו רבותינו לעולם במרגל בבני אדם. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, פרש מורי צדיק גמור בכאן שכולו זכאי, וכן רשע גמור בכאן שכולו חיב, ולפיכך נחתם מיד למיתה. אחר שאין לו זכות בעולם שיגן עליו. בינוניים תלויין עד יום הכפורים ואז גמר דין שלהם נחתם. ומה שאמרו שם בסמוך לזה בית שמאי אומרים שלש כתות ליום הדין, כלומר, אחר המות של כל אחד ואחד מבני אדם, שזה קרוי יום הדין כת אחד של צדיקים גמורים, וכת של רשעים, וכת של בינוניים, בכאן פירשו צדיק גמור ורשע גמור בדינם. ובזה הפירוש תסתלק קושיא גדולה מן הענין. אם תזכה, בני, תרגיש בה ויניח לך עמלי זה.

ומה שאמרו שם שהצדיק גמור בדנו נחתם לאלתר לחיי העולם הבא, אל תחשוב שחיי העולם הבא דבר השוה לכל צדיק, כי יש באותם החיים מעלות אין מספר, וכל צדיק וצדיק עולה בהן עד מקום הראוי לו לפי שכרו (שבת קנב.). ויתר פרטי ענינים אלה, שם בראש השנה, פרק ראשון.

ונוהג איסור מלאכה ביום זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש חייב מלקות, כמו שכתבנו בשאר ימי המועדים.


להקריב קורבן מוסף ביום ראש השנה, שנאמר "בחדש השביעי באחד לחדש וגו' והקרבתם אשה ליי וגו'" (ויקרא כג, כד-כה) ובסדר פנחס (במדבר כט, ב-ה) מזכיר הקורבן בארכה. וכל עניינה כמו שכתבתי במוסף הפסח, במצות קורבן מוסף של כל שבעת ימי הפסח שבסדר זה (מצוה רצט).


לצום ביום העשירי בתשרי, והוא הנקרא יום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כז) אך בעשור לחדש וגו' ועניתם את נפשותיכם. ובא הפירוש בספרא (אחרי מות ז ג) עינוי שהוא אבוד נפש, ואיזהו? זה אכילה ושתיה, וכמו כן פרשוהו זכרונם לברכה בגמרא (יומא עד ב). ועוד באה הקבלה עליו, שהוא אסור ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ולשון ספרא (שם ח ג) מנין שיום הכפורים אסור ברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל] ובתשמיש המטה? תלמוד לומר שבת שבתון. כלומר, כי כפל השביתה, יורה על שביתה מהעסקים אלו ושביתה ממזון הגוף.

משרשי המצוה שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבע להם יום אחד בנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארכה בסדר אחרי מות (מצוה קפה) במצות עבודת יום הכפורים, ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המשוש, יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומערבבת מתוך המאכל והמשתה במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פ א), ששעור האכילה ביום הכפורים לחיב עליה דאוריתא מאכלין הראויין הוא ככותבת הגסה. והטעם שנשתנה שעור האכילה דיום הכפורים משעור שאר אכילת אסורין שבתורה שהן בכזית, מפני שהתורה אסרה האכילה באותו היום בלשון עינוי, ולא נאמר עליה לא תאכלו כמו בשאר אסורין, ופרשו חכמים, שקבלו הדברים מאשר קדמו להם, שאכילה נקראת בכזית, אבל עינוי הוא באדם, כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישב[ת] בפחות. ושיעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משלשה (נ"א משני) זיתים גם כן, ששלשה (נ"א ששני) זיתים הן כביצה. כלל הענין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל י"ב ארגינ"ץ ועוד שעור ככותבת, ודינו כחצי שעור.

וכן מה שאמרו (יומא עג א , פ ב) ששיעור השתיה הוא מלא לגמיו של אדם שהוא כביצה שכבר שערו כי ביצה מחזיקה מלא לגמיו של אדם ובפחות מכן אין בו אסור כרת אלא דינו כחצי שעור, ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט מכשעור שאמרנו, ונותנין רוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שעור אכילת פרס, שהן שלש ביצים כדעת רב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושעור אחד, אבל בין האכילה והשתיה אין צריך להפסיק, שאין מצטרפין אכילה ושתיה לענין זה. ושעור שבין שתיה לשתיה כדי שתית רביעית. ומתר לשקל ולשער דברים אלו ביום הכפורים לעת הצרך, ומוטב נחוש ונרחיק שלא לאכול שעור, ולא נחוש לאסור המשקל שהוא מדרבנן.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם עז ב) כי אלו העינוין שהן דרבנן, כגון רחיצה וסיכה, לא גזרו בהן רק שלא לעשותן שלא לצרך, אבל כל שעושה אותן לצרך לא גזרו, כגון מי שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש, ואפילו לנטורי פירי אמרו זכרונם לברכה (שם), שמותר לעבור במים עד הצואר, וכל שכן לדבר מצוה, בין בהליכה בין בחזרה. ובענין הסנדל פירשו לנו מורינו ישמרם אל, שסנדל הוא בכל מקום של עור, וזהו שאסור ביום הכפורים, אבל לא של מין אחר, וכללא דמלתא לפי קצת הפירושים דכל שהוא ראוי לענין חליצה, כלומר שהוא של עור הוא אסור ביום הכפורים ומתר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, וכל שאינו ראוי לחליצה, כגון של שעם וגומי והוצי (דף עח:) ושאר מיני עשבים מותרין ביום הכפורים, ובלבד שלא יצא בהם למקום שאינו מערב דמשאוי חשבינן להו. ומן המפרשים דבים ונכבדים, מתירין לצאת בכולן ברשות הרבים.

ודין חולה (יומא פג א) שיש בו סכנה שמאכילין אותו על פי רופא בקי, או על פי עצמו ואפילו רופא אומר אינו צריך ודין עברה (שם פב א פג א) שהדיחה, ודין מי שאחזו בולמוס, ודין קטנים בין תינוק בין תינוקת מאיזה זמן מענין אותן כל היום מדרבנן, וכן מאיזה זמן מחנכין אותן לשעות, וכללא דמלתא לפי קצת מן המפרשים, דשתי שנים קדם גדלות בבריא משלימין מדרבנן, ושתי שנים קדם לכך מחנכין אותם לשעות. ויש שפרשו שנה אחת קדם גדלות משלימין מדרבנן בין תינוק בין תינוקת, ויש שפרשו שאין משלימין מדרבנן רק בתינוקת לבד שנה אחת קדם גדלות, אבל תינוק אינו משלים כלל מדרבנן, וגדלות הוא בתינוק, שלש עשרה שנה ויום אחד, ובתינוקת שתים עשרה שנה ויום אחד. והמלך והכלה ברחיצה ביום זה מה דינן (דף עג:).

ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בענין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן, ואף על פי שרחוקים מאד שני הימים אלה בטעמן ובכל ענינם, לפי ששם תענית כוללם נדבר בו מעט. ואודיעך שהחמירו בו חכמים בכל ענינו כמו ביום הכפורים להפסיק מבעוד יום, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ועברות ומניקות שמתענות בו כשאר העם, מה שאין עושות כן בכל שאר תעניות, חוץ משלש תעניות אמצעיות של עצירת מטר, כמו שנזכר במסכת תענית בסוף פרק ראשון (יד א), דאסיק רב אשי התם, נקוט מציעתא בידך. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת יומא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואכל ביום הכפורים כשעור הכותבת בטל עשה, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה אכל או שתה כשעור זה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.


מצות קרבן מוסף ביום עשירי בתשרי שהוא נקרא יום הכפוריםעריכה

להקריב קרבן מוסף ביום הכפורים שנאמר (ויקרא כג כז) אך בעשור לחדש וגו' והקרבתם אשה ליי. ובסדר פנחס פרש הקדבן כמו שכתוב שם (במדבר כט ח) והקרבתם עלה ליי ריח ניחח פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו'. וזה הכתוב שבפנחס, הביא הרמב"ם זכרונו לברכה במנינו (סהמ"צ עשין מח), ואני כתבתי הקודם בתורה, והכל עולה לענין אחד.

משרשי מצות קרבן המוסף וקצת דיניו, כבר כתבתי מה שידעתי במוסף הפסח שבסדר זה (מצוה רצט), וקשר אחד לכולם הדומה.


שלא לעשות שום מלאכה ביום הכפורים, והוא יום עשירי לחודש תשרי, שנאמר "בעשור לחדש השביעי" וגו' וכתיב בתריה "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם" (ויקרא כג, כז-כח). ומילת "כי" הוא נתינת טעם לביטול המלאכה.

וכענין שאכתוב לקמן בסדר זה, במצות עשה דשביתה דכפורים (מצוה שיז). וגם כל ענין מצוה זו שם תמצאנו, ולא אכתוב לך תוספת בדבר שאינו צריך.


שלא לאכול ולשתות ביום הכפוריםעריכה

שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים, שנאמר: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה". כל ענין מצוה זו כתבתי למעלה בסדר זה במצוה שיג עין שם כי קרוב הוא.


מצות שביתה ממלאכה ביום הכפוריםעריכה

לשבות מכל מלאכה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם. וכבר כתבתי (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת כה א) האי שבתון עשה הוא, כלומר, שפירושו כאילו יאמר שבתו ביום זה.

משרשי המצוה. על צד הפשט, כדי שלא נהיה טרודים בשום דבר ונשים כל מחשבותינו וכל כונתנו לבקש מחילה וסליחה מאת אדון הכל ביום זה, שהוא נכון לסליחת העונות מיום שנברא העולם, וכמו שכתבתי ב"אחרי מות" במצות עבודת יום הכפורים (מצוה קפה).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ז ב) שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אף על פי שאינו מלאכה גמורה אסור לעשותו ביום הכפורים. כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה, וביום הכפורים בכרת. ומכל מקום התירו זכרונם לברכה (שבת קטו א) לקנב הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, כדי שנמצא אותו מוכן לערב מיד, מה שאינו מותר בשבת. ונהגו העם להחמיר בדבר ולנהג בו אסור כשבת לכל דבר. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת יומא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה מלאכה בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רטו).


מצות שביתה ממלאכה ביום ראשון של חג הסוכותעריכה

לשבת ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסכות. שנאמר (ויקרא כג לה) ביום הראשון מקרא קודש.

משרשי מצות השביתה בשבת ובימים טובים, כתבתי בהן כבר מה שידעתי, וטעם אחד לכולן. וקצת דיניה, כתבתי (מצוה רחצ) בלאו דאסור מלאכה שבסדר זה בעזדת השם.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה בטל עשה מלבד שעבר על לאו.


שלא לעשות מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסוכות, שהוא יום חמישה עשר בתשרי, שנאמר (ויקרא כג, לד-לה) "דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו".

ענין איסור מלאכה ביום טוב כתבתיו למעלה בפסח בסדר זה (מצוה רחצ) וענינה שוה בכל דבר.


מצות קרבן מוסף בכל יום משבעת ימי חג הסוכותעריכה

להקריב קרבן בחג הסכות, שנאמר (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה. וזהו מוסף החג, ובסדר פנחס (במדבר כט, יג-לה) מאריך בו יותר ומפרש במוסף של כל יום ויום כמה בהמות היו מקריבין, כי כל יום ויום חלוק מחברו, שחשבון הפרים מתמעטים בכל יום. ואמרו זכרונם לברכה ‏[19] שבזכות מצוה זו יתמעטו שונאיהם של ישראל, כמו שפרים מתמעטין בכל יום. וכבר כתבתי פקרבן מוסף הפסח (מצוה רצט) שרש מספיק לכל המוספין לפי דעתי על צד הפשט. והרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ מ"ע נ) הביא במנינו הכתוב שבסדר פנחס, ואני הבאתי הבא ראשון בתורה, והכל עולה לטעם אחד.


לשבות ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום השמיני של חג הסוכות, שנאמר "ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם(ויקרא כג, לו), והוא יום שנים ועשרים בתשרי.

משרשי מצוות שביתת הרגל כתבנו למעלה (מצוה רצז). ועוד נכתוב בעניין בעזרת השם באיסור מלאכה שביום זה, בסדר זה (מצוה שכג), ושם נבאר שיום טוב זה הוא יום טוב בפני עצמו.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואף על פי ששביתת הרגל ממצוות שהזמן גרמא הוא, אף על פי כן מכיון שבעשיית המלאכה יש בה גם כן איסור לאו, הנשים חייבות בה. מן הכלל שבידינו (קידושין לה.) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם(במדבר ה, ו) – השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. והעובר על זה ועשה מלאכה ביום זה, בטל עשה מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם.


מצות קרבן מוסף ביום שמיני של סוכות שהוא נקרא שמיני עצרתעריכה

להקריב קרבן מוסף ביום השמיני מחג הסכות, וזהו מוסף שמיני עצרת, שנאמר (ויקרא כג לו) והקרבתם אשה ליי עצרת היא וגו', ובסדר פנחס (במדבר כט, לג-לח) מפרש אותו בארכה. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (יומא ב ב), שהוא רגל בפני עצמו וקרבן בפני עצמו, ועל כן, יש לנו למנות מוסף זה, מצוה בפני עצמה.

משרשי מצות מוסף ומכל ענינה, כתבתי הרבה פעמים למעלה, מה שהשיגה ידי.


שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר "ביום השמיני מקרא קדש [...] כל מלאכת עבודה לא תעשו(ויקרא כג, לו). וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה (רש"י עה"ת שם) שהוא נקרא כן לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא, כאילו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם.

כבר אמרנו הרבה פעמים שאיסור מלאכה בכל המועדים שווה. אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בענין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה (יומא ב:) שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר שאינו מכלל חג הסוכות. ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסוכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה, אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפירוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת. ואין זכר לחג הסוכות בו כלל, אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גלויות אנו צריכין לישב בסוכה שמונה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה, ועל כן אנו יושבים בסוכה ביום השמיני של חג הסוכות. ואמרו זכרונם לברכה (סוכה מז.) מיתב יתבינן בסכה, כדי לצאת ידי חובה. אחר שחייבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד, הוספנו גם כן בסוכות ועשינו ימי סוכה שמנה ימים, אבל מכל מקום ברוכי לא מברכינן על הסוכה ביום זה, אחר שהוא באמת יום מועד אחר שהשתא בקיאין אנו בקבועא דירחא. ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמיתי, ולא על האחר שהוא מפני התקנה. ושמא תאמר: למה לא תקנו לברך על שניהם, ונאמר "ביום חג הסוכות וחג העצרת הזה", כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים את שניהם? הא ליתא, דאילו שבת ומועד שניהם כיום אחד הן, אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן, אבל לישב בסכה ראוי לנו, שישיבת הסכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גלויות שתקנו זכרונם לברכה בכל מועד, כמו שפרשנו למעלה (מצוה שא).

ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בענין חולו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסוכות, שאסרו זכרונם לברכה בעשיית מלאכה מן התורה, ואולם לא בא מפורש בתורה איזו מלאכה אסורה בהם או מותרת, אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק שני ממסכת חגיגה (דף יח.). יש מהם שלמדו הדבר ממקרא ד"את חג המצות תשמר(שמות כג, טו), והוא רבי יאשיה. דמשמע ליה כל ימי חג המצות תשמר מעשית מלאכה, אבל לא שיהיו כולן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי, שאין קדשה לפניהם ולאחריהם וכו'.

ואיתא התם דיליף לה מ"כל מלאכת עבודה לא תעשו(ויקרא כג, ז), והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אלביה. כלומר ביום הראשון הוא אסור כל מלאכת עבודה חוץ מצורך אוכל נפש, אבל בחולו של מועד לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מותרות ומסרן הכתוב לחכמים. ורבי עקיבא יליף לה מ"אלה מועדי יי מקראי קדש" (שם כג, ד) דמוקים לה אחולו של מועד ומדכתיב ביה "מקראי קדש" מלמד שאסור בעשיית מלאכה, ואפשר דאלביה המלאכות המותרות בו נפקי ליה מ"עצרת היא", כלומר שיום שמיני הוא עצור מכל מלאכה ולא שאר הימים. אי נמי נפיק ליה מה' השביעי הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי, "ששת ימים תאכל מצות", שאמרו זכרונם לברכה "וביום השביעי עצרת" השביעי עצור בכל מלאכה ולא השישי. ואי זו מלאכה אסורה או מותרת? מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם. ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה, אסורה לנו מדאוריתא, ואשר התירו גם כן, מותרת מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב.

והם אמרו דרך כלל שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד, ימצא בה הפסד הרבה – מותר לעשותה. וזהו אמרם (מועד קטן ב.) משקין בית השלחין במועד, כלומר גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד ואם לא ישקוהו יפסד. לשון שלחין כמו שלהין, מלשון משלהי, שהוא צמא למים. ואמרו זכרונם לברכה דכשהוא משקה אותו, לא ישקהו מן הבריכה ומימי הגשמים, שיש בדבר טורח הרבה, אבל משקין אותו מן המעין, כלומר שממשיכו ומשקה בו. הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרוח בדבר טורח רב, מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גינתו רעננה, דשמא תיבש כולה או מקצתה. אבל בכל מלאכה האבודה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד, כגון מי שיש לו זיתים וירא שלא יפסד אם לא יוציאו מהן שמנן מיד, או ענבים אם לא ידרך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן, לא החמירו בזה ולא חשו לטורח רב, אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום שינוי כדרך שהוא עושה בחול. וכן התירו זכרונם לברכה (דף יב:) לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להיבצר. ועוד אמרו דרך כלל (דף ח:) בענין זה שההדיוט תופר כדרכו והאמן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה. ושאלתי פי מורי אם נאמר כן בכתיבה, שיכתוב ההדיוט כדרכו? ולא התירו לי. אולי מפני שמצאנו בפירוש שאסרו זכרונם לברכה (דף יח:) להגיה אפילו אות אחת בספר תורה, נחמיר בכתיבה.

ואסרו לכל אדם (דף יב:) שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בענין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הוקבעו ימי חולו של מועד כי אם לשמוח לפני השם. רוצה לומר, להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר, הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג. וכל המכוון מלאכתו במועד ועשה אותה, בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם מת אותו שכיוון אותה מלאכה במועד, אין קונסין בנו אחריו וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד, וקורא אני על בן זה "יכין וצדיק ילבש(איוב כז, יז). ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (דף יג.) כל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל, לעשות כל מלאכה. וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל. ופירוש "אין לו מה יאכל" לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו, ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו. ויתר פרטי חילוקי מלאכות המועד רבו עד מאוד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן.

וכלל זה יהיה בידך שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת. שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד, ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר, ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם. וכן בענין שבותי שבת ויום טוב, נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו כי גדולי עולם אמרוהו. ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' יום טוב ה"ב) שכל איסור מלאכה בחולו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובים שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין, ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' למוע"ק שם ובפי' עה"ת כאן) ורבים עמו, אמרו שעיקר איסור מלאכה בו מן התורה, כמו שכתבנו. ופרטי המלאכות וחלוקיהן נמסרו לחכמים זכרונם לברכה.


מצות לולב שניקח ביום ראשון של חג הסוכות, בידינו: פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל(ויקרא כג, מ). ובא הפירוש (סוכה לה.) כי "פרי עץ הדר" זה האתרוג. ו"כפות תמרים" הוא הלולב, ונכתב "כפת" חסר בלא ו', לרמוז שהחיוב שניקח לולב אחד ולא שניים ושלושה או יותר. ו"ענף עץ עבות" הוא ההדס. ו"ערבי נחל" היא הערבה הידועה בישראל.

משרשי המצוה כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן, כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצוות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל מצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפילין, להיות מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל, והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק.

וכמו כן מצות הלולב עם ג' מיניו, מזה השורש הוא. לפי שימי החג הם ימי השמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה. ומפני כן נקרא חג האסיף. וציוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו יתברך. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו. וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינים כולם משמחי לב רואיהם.

ועוד יש בארבעת מינים אלו עניין אחד: שהן דומין לאיברים היקרים שבאדם (ויקרא רבה, פ' ל; תנחומא, אמור יט). שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, רמז שיישר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעיניים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתיים שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדיבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוין דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה.

וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע כי עיקר שמחה יום ראשון היא. ואם תשאל: שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה ניטל בו? התשובה: היום שמיני עצרת כולו לשם יתברך. וכמו שאמרו רבנינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כא כד; מדרש הגדול, שמות, כט לו) משל למלך שעשה סעודה כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם "עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם" ולפיכך נקרא עצרת. ואם כן אין צריך זכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו. ועוד, שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף. וחג שבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתינו, והיא זכרונינו הגדול ליישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בעניינים אלו על צד הפשט. והאמנתי כי יש אל המקובלים סודות נפלאים במצות הלולב וג' מינים.

דיני המצוה מה שאמרו ז"ל (מנחות כז.) שארבעת מינים אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה כשאין לו. אבל אם יש לו ונטלן בזה אחר זה יצא, דקיימא לן לולב אינו צריך אגד.

ונוטלין לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס כשר שיהיו עליו עשויים ג' ג' בקצה כמו שמפורש בגמרא, ולזה רמז הכתוב כשקראו "עבות". ושיעור ארכו של לולב לכל הפחות ד' טפחים, והדס וערבה ג' טפחים שהן י' אצבעות בגודל. ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה. ודין הדברים שהלולב והאתרוג והערבה וההדס נפסלין בהן, ודין שותפים שקנו אתרוג בשותפות, או אחים שקנוהו בתפיסת הבית, שאם קנו על דעת לצאת בו יוצאים בו כל אחד מהן ואינם צריכים זכיה זה מזה, כן הורו לנו מורינו י"א. ודין הנענוע, שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד, והעניין לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם יתברך, ממעלה עד מטה וד' רוחות, שהכל נכלל בזה, ויתר פרטיה מבוארים במסכת סוכה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנקבות. ועובר על זה ולא נטל ד' מינים אלו ביום א' של חג הסוכות שלא חל בשבת בכל מקום, וכן בכל ז' במקדש, ביטל עשה זו. ובמקדש היה ניטל ביום א' ואפילו בשבת.


מצות סוכה, שנצטוינו לשבת בסוכה שבעת ימים, שנאמר (ויקרא כג מב) בסכות תשבו שבעת ימים, ויום ראשון הוא יום חמשה עשר בתשרי.

משרשי המצוה. מה שמפרש בכתוב, למען נזכר הנסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים שסככם מענני כבוד שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה. ויש שפרשו (סוכה יא ב), שסכות ממש עשו בני ישראל במדבר, ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עמנו ועם אבותינו נזהר במצותיו ברוך הוא, ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאתו, וזהו חפצו ברוך הוא שחפץ להיטיב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב א), סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, וכן אם היא נמוכה למטה מעשרה טפחים, וברחבה צריך שבעה טפחים על שבעה, ופחות מכן פסולה, וצריכה שלש דפנות, וצורת פתח שהיא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ודין צלתה מרבה מחמתה שכשרה, ואם לאו פסולה, והמעבה כמין בית כשרה, ודין העושה סכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, ודין העושה סכתו בראש העגלה או בראש הספינה, ודין סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין מבפנים בין מבחוץ כשרה, ודין הסכך שהחיוב לעשותו מדבר שאינו מקבל טמאה, כגון פסלת גרן ויקב, אבל לא בדבר המקבל טמאה, ודין סכך פסול באמצע או מן הצד, ודין אויר שלשה שפוסל בין באמצע בין מן הצד בסוכה קטנה, ודין פרס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר שפסולה, פרסן לנאותן כשרה, שכל לנאותה כשרה.

ודין סוכה על גבי סוכה, ודין ישן בכילה בסוכה, שאם יש לה גג אפילו גג טפח אסור ואם לאו מתר, והישן תחת המטה בסוכה שאם גבוהה עשרה טפחים אסור, ואם לאו מתר, ואף על גב דבקינופות אסור אף על גב דלא גבוה עשרה, שאני מטה הואיל ולגבה היא עשויה, והפורס סדין על שני נקליטין מותר לישן תחתיו, לפי שאין ללו גג, והרי הוא כמי שעושה חלל באצילי ידיו שזה ודאי מתר. ודין סוכה גזולה שכשרה, לפי שאין קרקע נגזלת, ואפילו גזל העצים ועשה מהן סוכה כשרה, מתקנת חכמים שתקנו לשלם דמי עצים. ודין מצטער שפטור מן הסוכה, שהתורה אמרה תשבו כעין תדורו, וכל שכן חולה שפטור גם כן מטעם זה, ואפילו משמשי חולה פטורים, וכל שלוחי מצוה, וכן החתן וכל חבורתו, דמצוה עבדי ודין הולכי דרכים, ושומרי גנות ופרדסים, ושומרי העיר, ודין ירדו גשמים, ודין סכת גנב"ך ורקב"ש שכשרה. ודין עצי סוכה שאסורין כל שבעה מדאוריתא, וביום השמיני ותשיעי בגולה אסורין משום מקצה. ונויי סוכה אסורין משום בזויי מצוה, משם הרמב"ן זכרונו לברכה (במלחמות ה ביצה פ"ד), ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוכה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, והעובר על זה ולא אכל אכילה של פת בסוכה, או שלא ישן בה ואפילו שנת עראי, והוא שלא יהיה חולה או מצטער או פטור מחמת הדברים שאמרנו בטל עשה זה, וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו'), שבית דין כופין על בטול עשה. ולילה הראשון חייב כל אדם מדאוריתא לאכול בה כזית פח לכל הפחות שאר הימים רשות, שאם רצה לאכול חוץ מן הסוכה אוכל, ובלבד שלא יאכל אכילת קבע של פת אלא בסוכה, וחסידים הראשונים לא היו אוכלין שום דבר כי אם בסוכה (סוכה כו ב).


הערותעריכה

  1. ^ (רמב"ם אבות הטומאה פ"י ה"א)
  2. ^ (עפ"י יומא יח ב)
  3. ^ [הלכות ביאת מקדש]
  4. ^ (ה' כלי המקדש פ"ח)
  5. ^ (פ"יז מהל' איסורי ביאה)
  6. ^ [הלכות בביאת מקדש פ"ו]
  7. ^ (עי' רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ד ה"א)
  8. ^ (פ"ז מהל' תרומות ה"א)
  9. ^ יו"ד סימן שלא
  10. ^ (צ"ל פ"ה נז ב)
  11. ^ (עי' יבמות ע א)
  12. ^ יו"ד סי' של"א
  13. ^ (פ"א מהל' מעשר ה"ג)
  14. ^ [ה' איסורי מזבח פ"א]
  15. ^ (פ"א מהל' איסורי מזבח ה"ב)
  16. ^ (מנחות עג ב , חולין יג ב)
  17. ^ [הלכות תמידין ומוספין פ"ז]
  18. ^ או"ח סימן תצז
  19. ^ (עי' רש"י עה"ת במדבר כט יח)