ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר דברים/פרשת נצבים
פרשת נצבים יש בה שתי מצות עשה ואין בה מצות לא תעשה
שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף, במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות ביום שני בחג, ולקרוא קצת מספר משנה תורה באוזניהם, שהוא אלה הדברים. ועל זה נאמר (דברים לא יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגומר. וזאת היא מצות הקהל הנזכרת בגמרא, כענין שאמרו בראשון של קדושין (דף לד.) והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות? ופרשו בסוף הענין, אין למדין מן הכללות, כלומר שהאמת שהנשים חייבות בזאת המצוה.
משרשי המצוה. לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים. על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף, לאמור: מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו. ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה. ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה, וישמח השם במעשיו. וכענין שכתוב בפרוש בזאת המצוה, ולמען ילמדו ויראו את יי.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מא, א) שהמלך הוא היה המחויב לקרוא באזניהם. ובעזרת הנשים היה קורא, וקורא כשהוא יושב, ואם קרא מעומד הרי זה משובח. ומהיכן הוא קורא? מתחילת ספר אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ישראל, ומדלג לוהיה אם שמע, וגומר אותה פרשה, ומדלג לעשר תעשר, וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ופוסק.
וכיצד הוא קורא? (פ"ג מהל' חגיגה ה"ד) תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים. והמלך הולך ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, והכהן גדול נותנו למלך, כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה יושב. ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשיות שאמרנו, ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות.
ומוסיף שבע ואלו הן: רצה ה' אלהינו בעמו ישראל וכו'; ומודים אנחנו לך; אתה בחרתנו מכל העמים, עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכין בתפילה. הרי שלוש ברכות כמטבען. רביעית: מתפלל על המקדש, וגומר בה השוכן בציון. חמישית: מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם הבוחר בישראל. ששית: מתפלל על הכהנים שירצם האל, וחותם בה מקדש הכהנים. שביעית: מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם בה הושע השם את עמך ישראל, שעמך ישראל צריכים להיוושע. ברוך אתה השם שומע תפילה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם. והעובר על זה, בין איש בין אשה, ולא בא במועד הזה לשמוע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות, בטלו עשה זה. וענשם גדול מאוד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.
שנצטווינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאוד, וכמו שאמרו ז"ל (מנחות ל.): כתבו - כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו, ישכור מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר (דברים לא, יט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זאת.
משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן ציונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו, למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצוותיו החמודות והיקרות מזהב ומפז רב. ונצטווינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים, שניחו להם אבותיהם.
ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאורייתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהם רבים. וזה דרך כל אנשי מעלה, יראי אלהים אשר היו לפנינו, לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים כברכת ה' אשר נתן להם.
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (מנחות ל.) כיצד כותבין ספר תורה, כתיבה מתוקנת וטובה ונאה, ויניח בין כל תיבה ותיבה כמלוא אות קטנה, ובין כל שיטה ושיטה כמלוא שיטה. ואורך כל שיטה ל' אותיות, כדי לכתוב "למשפחותיהם" "למשפחותיהם" "למשפחותיהם" ג' פעמים, וזהו רוחב כל דף ודף. ולא תהא שיטה קצרה מזה כדי שלא הדף כאגרת, ולא ארוכה יתר על זה, כדי שלא יהו עיניו משוטטות בכתב. נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף. לא נשאר מן הדף כדי לכתוב שלש אותיות, מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה. נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות, לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזור לתחילת השיטה. נזדמנה לו בסוף השיטה תיבה בת עשר אותיות, או פחות או יותר, ולא נשאר מן השיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף, אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף - כותב, ואם לאו - מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה.
ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שיטין פנויות בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר, ויתחיל החומש מתחילת השיטה החמישית, וכשיגמור התורה צריך שיגמור באמצא שיטה שבסוף הדף. אם נשאר מן הדף שיטים הרבה, מקצר ועולה, ומתחיל מתחילת השיטה ולא יגמור את השיטה ומתכון עד שיהיה "לעיני כל ישראל" באמצע שיטה בסוף הדף.
ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות, ובאותיות שצורתן משונה כגון הפאי"ן הכפופות והאתיות העקומות, כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמנינם, יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין צורת זין הם, דקין כחוט השערה.
וכל הדברים האלה לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר. ואם שגה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתקנן, או שקרב את השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן, הואיל ולא הדביק אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שנה בפתוחות וסתומות, הרי זה ספר תורה כשר.
ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מנחות פרק שלישי, ובפרק ראשון מבבא בתרא, ובמסכת שבת.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבים בתלמוד תורה וכמו כן לכתוב אותה, ולא הנקבות. והעובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין, ביטל עשה זה. וענשו גדול כי היא סיבה ללמוד מצוות התורה כמו שאמרנו. וכל המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו, וכמו שכתוב "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל".