ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר במדבר/פרשת מסעי

פרשת מסעי יש בה שתי מצות עשה וארבע מצות לא תעשה


שנצטוו ישראל לתת לשבט לוי ערים לשבת בהן אחר שאין להם חלק בארץ, שנאמר "צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת(במדבר לה, ב). ונאמר בסוף הפרשה [שם, ז'] "כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר". ומאלה הערים של לוים היו מהם ערים מיוחדות להיות מקלט הרוצח, ואולם בכולן היה לו מקלט. ובסדר שופטים במצות ערי מקלט בסימן ת"ק [מצוה תק"כ] נכתוב בעזרת השם מה בין מיוחדות לכך לאותן האחרות, והיו קולטות אותו בצדדים ידועים כמו שמפורש בכתוב, ומבואר במסכת מכות [פרק שני] (מכות י, א).

שורש מצוה זו ידוע הוא כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חיתם, ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו. ועל השבט הזה הנבחר נאמר "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו(דברים לג, ט), כלומר שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת, ולא יטה לבם אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחה, וכל שכן אהבת שאר בני אדם. ועוד כתבתי בענין עוד טענה אחרת בסדר בהר סיני מצות לא תעשה י"א בסימן שמ"ג [מצוה שמ"ב].

דיני מצוה זו קצרים, ובמצות הנסמכות אליה כגון אזהרת שדה מגרש עריהם לא ימכר שבסדר בהר סיני לאו י"א [שם] כתבתי קצת מן הדינים, וכמו כן במצות להבדיל ערי מקלט שבסדר שופטים עשה י' בסימן ת"ק [מצוה תק"כ] נכתוב מהן בגזרת השם, ששלשתן מענין אחד הן, ואם נפשך לדעת הפוך והפוך בהן (פ"יג מהל' שמיטה).

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן, והיא מן המצות המוטלות על הצבור כולם ויותר על ראשי העם, ולעתיד לבוא אחר ירושה וישיבה מיד נקיים מצות עשה זו במהרה בימינו אמן.


שנמנענו שלא להרוג החוטא כשנראהו עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה קודם שנביאהו לבית דין, אבל נתחייבנו להביאו לפני בית דין ונביא עליו העדים לפניהם והם ידינוהו במה שהוא חייב, שנאמר [במדבר ל"ה, י"ב], ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולשון מכילתא [ספרי זוטא כאן], יכול שיהרגו אותו משהרג או שנאף, תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג יהיו כולם עדים וישאו עדותן אצל בית דין אחר שידינוהו. ועוד אמרו במכילתא [שם], הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש, יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל בית דין, תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו.

משרשי המצוה, לפי שענין דיני נפשות הוא דבר קשה מאד שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו העדה להיות מצילים הנדון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ראש השנה כו א). ושפטו העדה וגו' והצילו העדה (במדבר לה, כד-כה), כלומר שצריכין להפך בזכותו ואם יש לו זכות יצילוהו ואם לא יהרג, ועל כן הוזהרנו שיבוא הדין על כל פנים לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותן הענין לא יוכלו להפך בזכותו כי יתעורר לבבם בחיובו על כל פנים.

מדיני המצוה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עג א), דבמה דברים אמורים שלא נהרוג החוטא עד שנביאהו לבית דין, כשעבר ועשה החטא, אבל מי שהיה רודף אחר חברו להורגו או אחר נערה מאורשה, והזהירוהו, ולא נמנע מלרדוף, אף על פי שלא קיבל התראה חייבין אנו להורגו ומוזהרין עליו, וכמו שנכתוב בעזרת השם בסוף סדר כי תצא באזהרת וקצותה את כפה לא תחוס עינך [מצוה ת"ר]. ויתר פרטיה במסכת מכות (דף יב.).

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל זמן, שאנו מוזהרין שלא נהרוג שום חוטא ואף על פי שראינוהו שעשה מעשה שיתחייב מות בבית דין, ובזמן הבית אנו חייבין להביאו לבית דין והם ידינוהו.

ועובר על זה והרגו לחוטא קודם שיבוא לבית דין, אפילו אם היה דינו שיתחייב בבית דין, דין ההורגו כדין רוצח, ונהרג עליו בזמן הבית אם יש עדים.


שנצטוו בית דין של ישראל להשליך מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן הגדול(במדבר לה, כה). וגם המכה, גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול" (שם, כח).

משורשי המצוה לפי שעוון הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה (פ"ד מהל' רוצח ה"ט) שההורג נפש מזיד, אפילו עשה כל המצוות – אינו ניצול מן הדין, שנאמר "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס(משלי כח, יז) ולא ימלט. ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה כמו שביאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין ע:) שאין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו. אבל חבל בו – אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת – אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו. ואפילו שחט בו שני סימנין ועמד מעט, אינו גולה על ידו. ומה שאמרו (מכות ח:) שישראל גולה אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב, וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמר "והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם". אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג, נהרג עליו. וגוי שהרג את הגוי, אין ערי מקלט קולטין אותו.

ומה שאמרו (שם) שהבן גולה על רציחת אביו והאב ברציחת הבן. ובמה דברים אמורים? שלא בשעת לימוד. אבל בשעת לימוד והוא שוגג, שכוונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באומנות, פטור מגלות. וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (דף י.) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר "ונס אל אחת מן הערים האל וחי(דברים ד, מב), ודרשו זכרונם לברכה: עשו לו כדי שיחיה, ו"החכמה תחיה את בעליה(קהלת ז, יב). ודין אשה ועבד ושפחה שגלו, אם חייב הבעל או האב במזונותם שם. ודין רוצח שמת קודם שיגלה, שמוליכין עצמותיו לשם.

ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן לוי שהרג במדינתו. ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו. ודין מה שאמרו שכל שהרג בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עליה. ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחייב לומר "רוצח אני", ואם אמרו אף על פי כן, מותר לקבל. ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודווקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודווקא כהן ועבודה בידו, אבל לא אחר. ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו. ובמה דברים אמורים? במחוייבי גלות מן הדין. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר, הרי זה ניצל ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם. כן ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' רוצח ה"יב). ויתר פרטיה מבוארים במסכת מכות (פרק שני).

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלם לדין דיני נפשות. ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקום ולא הגלו הרוצח בשגגה, ביטלו עשה זה, ועונשם גדול מאוד לפי שהוא סיבה לשפיכות דמים.


שלא ידבר העד [בפני בית דין] בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות זולתי בהגדת עדותו לבד, ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דיין בדיני נפשות, שנאמר (במדבר לה ל), ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכתב הרמב"ם ז"ל [בספר המצוות], ונכפל הלאו בזה הענין, שנאמר (דברים יז ו), לא יומת על פי עד אחד, כלומר לא יהרג במשפט העד, ואמרו בסנהדרין (דף לג:), ועד וגו' לא יענה בנפש, בין לזכות בין לחובה, וביארו שטעם זה הוא משום דמיחזי כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות בלבד הוא ענין זה שאינו יכול לענות בו בין לזכות בין לחובה כמו שאמרנו.

משרשי המצוה מה שכתוב במצוה הקודמת לזו [ת"ט].

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לד, א), שעד שהעיד בדיני נפשות, ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו, שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר אחר שהוא עד עליו, ובמה דברים אמורים בדיני נפשות. אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדיינין ולא יעשה דיין, שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות, ובמה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין (כתובות כא, ב), ומפני כן נעשה דיין בקיום שטרות, דקיימא לן (סנהדרין יח, ב) קיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ויתר פרטיה בסנהדרין ובמכות (פ"ה מהל' עדות).

ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד, ובזמן הבית וסנהדרין במקומן, כי אז נדין דיני נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה. ועד שהעיד, ועבר על זה ודבר בדין בין לזכות בין לחובה עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה.

והרמב"ן ז"ל [לאוין שהוסיף מצוה ט'], פירש זה הכתוב של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שיהו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה אבל כולן רואין בבעל העברה, ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות (דף ו:).


שלא ניקח כופר, כלומר פדיון ואפילו כל ממון שבעולם, להציל נפש הרוצח שלא להורגו, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות(במדבר לה, לא).

שורש מצוה זו ידוע, שאם הורשו אדוני הארץ ליקח כופר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כפרו. ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות לז:) שאפילו רצה גואל הדם לפוטרו, ואמר לדיין שהוא מוחל על דמו ושיקחו ממנו כופר אם ירצו, אינן רשאין ליקח הכופר ולא לפוטרו בכל ממון שבעולם, אלא יומת כמצות האל עלינו. ויתר פרטיה במסכת מכות.

ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ונקבות, שעכשיו בזמן הזה אין לנו עסק בדיני נפשות. ואמרי בכאן שנוהג איסור זה בנקבות, ואף על פי שהן אינן דנות, הענין הוא שאם אולי בזמן ההוא מחמת מלכות או סיבה אחרת יבוא ביד אשה ענין שישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון, שהיא מוזהרת משום לאו זה שלא ליקח ממון ויצילנו.

ועובר על זה, בין איש בין אשה, ולקח כופר להציל הרוצח, עבר על לאו זה. ועונשו גדול מאד כי הוא סיבה לאיבוד כמה נפשות מישראל.


שלא ניקח כופר מהמחויב גלות מחמת שהרג שוגג, לפוטרו מן הגלות, שנאמר "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ(במדבר לה, לב). ולפי משמעות זה לפי הדומה יהיה לנוס פעול, כלומר לא תקחו כופר על מי שהוא נוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ מגורי אבותיו.

שורש איסור הכופר בהורג שוגג וכל עניינו כענין הורג מזיד, אין צורך להאריך בו הדיבור.