ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקצד
שלא למשכן בעל חוב בזרוע עריכה
שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב כלומר הלוה אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטף המשכון מידו, ועל זה נאמר (דברים כד י) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה (בבא מציעא קיג א) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס בביתו לטל משכונו, שנאמר (שם יא) בחוץ תעמד.
משרשי המצוה. כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדין, ובזה יהיה תקון ישוב העולם, כחפץ השם שבראו להתישב.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי לכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ. מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו? ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק תשיעי מ"מציעא".
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר על זה ומשכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שנתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט, אבל אם לא קים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקימו עוד חייב מלקות, וכענין שכתבתי בשלוח הקן (מצוה תקמד), דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר לה לתנא תני קימו ולא קימו (מכות טז ב). ונוטל המלוה המשכון בפרעון חובו בשויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (שם). ועוד כתב שהמלוה חייב מלקות כל זמן שנאבד המשכון, אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו. ותמה אני, אחר שזה ממון הוא למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין.