ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקלט
מצות קדושין באשה
עריכהשנצטוינו לקנות אשה באחת משלש דרכים קודם הנשואין, ודרכים אלו בארו חכמים (קידושין ב א), שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה, ועל זה נאמר (דברים כב יג) כי יקח איש אשה ובא אליה, כלומר אם ירצה איש לקח לו אשה יקנה אותה תחלה בביאה, ומה שאמד הכתוב (שם כד ב) ויצאה והיתה, בא עליו הפרוש המקבל, כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה (שם ד ב) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה (שמות כא יא) ויצאה חנם אין כסף, ובא עליו הפרוש (שם ג ב) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב.
משרשי המצוה. שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה ענין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקים הישוב ברצון האל שחפץ בו.
ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד, אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה (שם ג א) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין ר קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב א), שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש הרי את מקדשת לי בכסף זה או בשוה כסף זה, או הרי את מארסת לי או הרי את לי לאשה, וכבר נהגו כל ישראל לומר הרי את מקדשת לי בדבר זה כדת משה וישראל. ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקדשה אינן קדושין (קידושין סה א). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף [1]. אבל נתנה היא לו שום דבר ואמרה לו הריני מקדשת לך או בכל לשון הקנאה אינה מקדשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא, אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקדשת (קידושין ו ב).
והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הניר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים הרי את מקדשת לי או הרי את מארסת לי וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקדשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקדשת. והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקדשת לי בביאה זו, ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקדשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקדשת.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ה ב), שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קדושין, לפי שענין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות ענין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען, שהוא קנה אשה, והרי זו מקדשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השרש שכתבנו. אמר לה הרי את מיחדת לי, או מיעדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקדשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין, אבל לא ר היו מדברים על זה אינה מקדשת כלל בלשונות אלו.
ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה (שם ו ב), והמקדש במלוה ופרוטה, והמקדש במשכון (שם ח א). ומה שאמרו, שאדם עושה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה, בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח, והשני עושה שלישי, וכן עד כמה, אם צוה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קדושיה, והאב זוכה בקדושי בתו קטנה, ויכול לקדשה לכל מי שירצה, אפילו בעל כרחה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח, ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה, אבל בעל כרחה אינה מקדשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקדשת. והמקדש אשה, שהיא ערוה עליו [2] אינה מקדשת, שאין קדושין תופסין בעריות חוץ מן הנדה, שקדושין תופסין בה בעודה נדה ואין ראוי לעשות כן, אבל קדושין תופסין באסורי לאוין ועשה, וכל שכן בשניות. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה, שאשת איש שקבלה קדושין מאחר שהיא מקדשת, ואין לך ערוה גדולה מזו, לא אמרו כן אלא בפני בעלה דוקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגרשה בעלה אחר שהיא מעיזה פניה לומר כן. ומה שאמרו (שם נו ב), שהמקדש אשה באסורי הנאה, כגון, חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן, וכן מכל שאר אסורי הנאה אינה מקדשת, ואפילו באסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית ביום ארבעה עשר בניסן אינה מקדשת. והורונו חכמינו שבדורנו, שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו, יאמר לה, שתאסר על נפשה כל כסף ושוה כסף בעולם, שיתן לה שום אדם לשם קדושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במסכת המחברת על זה, והיא מסכת קדושין.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחלה בטל עשה זה [3].
וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו המקדש [4] או אחר בעבורו והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצות, דקיימא לן בברכת המצות, אף על פי שיצא מוציא, ונוסח הברכה כך היא, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חפה וקדושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין [5]. זהו נוסח ברכת ארוסין, שנהגו לברך בארצנו. ומנהגנו להסדירה על אשישה מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקדושין, ואמרו בטעם זה, כי מפני שמעשה הקדושין תלוי בדעת אחר, דהיינו האשה אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצות, ואמנם הרמב"ם זכרונו לברכה כתב (פ"ג מהל' אישות הכ"ג), שאם קדש ולא ברך תחלה כמו בשאר מצות שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה.
הערות
עריכה- ^ (רמב"ם אישות פ"ג הל' א ז)
- ^ (רמב"ם שם פ"ד הל' יב יג)
- ^ (עי' רמב"ם אישות פ"א הל' א ב ובכ"מ ובלחם משנה שם)
- ^ (עי' רמב"ם שם פ"ג הכ"ג ובסמ"ג עשין מא)
- ^ (עי' רמב"ם שם פ"ג הכ"ד)