ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תמג
מצות שריפת עיר הנדחת וכל אשר בה
עריכהלשרוף עיר הנדחת ואת כל אשר בה. ועיר הנדחת נקראת עיר מישראל שנדחו על ידי אנשים בני בליעל לצאת מתחת כנפי השכינה, וילכו אחרי שרירות לבם הרע לעבוד עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יג יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה.
שרש מצוה זו ידוע הוא, שאנשים רעים וחטאים כאלה שהסכימו יחד הסכמה רעה ונמאסת כזו ראוי למחות שמם ולאבד זכרם מן העולם ולא ישאר בעולם מקום זכר להם כלל, ואין להם כליון חרוץ יותר מן השרפה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קיא ב) שאין העיר נעשית עיר הנדחת, כלומר, לדון אותם בדין עיר הנדחת שאנשיה נהרגין בסיף וממונם נשרף עם העיר, עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. שנאמר (שם יד) יצאו אנשים וגו' ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר (שם) מקרבך וידיחו. ועד שידיחו רבה ויהיו המדחים ממאה ועד רבו של שבט. אבל אם לאכד הדח רבו של שבט אינם נדונין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים, שהם נסקלים וממונם ליורשיהם, שנאמר יושבי העיר, ולא כפר קטן ולא כרך גדול, ופחות ממאה כרך קטן, ורבו של שבט כרך גדול. ודין ערי מקלט וכן ירושלים שאין נעשית עיר הנדחת, וכן עיר שהיא בספר אינה נעשית עיר הנדחת. ודין היאך עושין אותה עיר הנדחת, וההתראות ששולחין לה על ידי שני תלמידי חכמים, ומה שאמרו בענין רחובה, ומה שאמרו בנכסי צדיקים שבתוכה שלא הדחו עמה, ודין הקדשות שבתוכה, ודין פרות דקלים שבתוכה, ודין נכסי אנשי עיר אחרת שבתוכה או נכסי אנשי עיר הנדחת שבמקום אחר, ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין [1].
ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם המשפט, ובזמן שישראל על אדמתן, ובית דין הגדול של שבעים ואחד במקומן, שאין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור, ויותר על הסנהדרין. ואם עברו על זה, כגון שידעו על אחת מערי ישראל שראויה להעשות עיר הנדחת ולא עשו בה דין בטלו עשה זה, וענשן גדול מאד, פן תתפשט רעתה בעירות אחרות.
הערות
עריכה- ^ [פרק יא]