ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שפ
מצות פסח שני בי"ד באייר
עריכהשיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר, כל מי שלא יכל לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טמאה או שהיה בדרך רחוקה, שנאמר (במדבר ט יא) בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו. ועוד הורונו חכמים זכרונם לברכה (פסחים עג א) דלאו דוקא טמאה ורחוק הדרך לבד, אלא כל ששגג, או נאנס, או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון מקריב בשני.
משרשי המצוה לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחדוש העולם. כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושנה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והיא העת הידועה, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים וענין חדוש העולם, הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין להם תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, ידוע הדבר, אין להאריך במפרסם. על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל, ואל יעכבהו אנס ורחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמים יעשה אותה בחדש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגיר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבים לעשות פסח שני. [1].
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה בפסחים פרק מי שהיה טמא (דף צה.) מה בין ראשון לשני? הראשון חמץ אסור בבל יראה ובבל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית, והשני אינו נוהג אלא יום אחד, ואין שם יום טוב ואסור מלאכה, והראשון טעון הלל באכילתו והשני אין טעון הלל באכילתו, זה וזה טעונין הלל בעשיתו, ושניהם נאכלין צלי על מצות ומרורים, שבפרוש נאמר בכתוב כן. ושניהם דוחין את השבת ובשניהם אין מותירין ולא שוברין עצם, שבפרוש הזהיר הכתוב גם בזה, בלא תותירו ועצם לא ישברו בו.
ואם תשאל בני ולמה לא ישוו שניהם בכל דבר, שהרי בפרוש נאמר כאן בפסח שני, ככל חקת הפסח יעשו אתו, דע, כי כבר עוררו אותנו חכמים זכרונם לברכה בזה ובארו בפרק מי שהיה טמא (שם), שבמצות שבגופו של פסח הכתוב מדבר, כגון לאכלו על מצות ומרורים, ושלא להשאיר ממנו, ושלא לשבר בו עצם, וכמו שפרשנו. ולמדנו לומר כן, מאשר פרש הכתוב כאן בפסח שני קצת מדיניו, ואלו היה שוה לגמרי עם הראשון יאמר ככל חקת הפסח וגו' ודיו. וכן אמרו שם מה עצם מיחד שבגופו, אף כל וכו'.
וכן מענין המצוה מה שאמרו (שם צג א) גם כן, שהטמא שנדחה לפסח שני, הוא מי שנטמא בטמאה חמורה המעכבתו מלאכל הפסח, כגון זבים וזבות, נדות ויולדות ובועלי נדות, וכן טמא מת שנטמא בטמאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, וכמו שפרשנו בסדר נשא (מצוה שעו). אבל אם היה טמא בשאר טמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, וכן אם נגע בנבלה ובשרץ וכיוצא בהן, ואפילו ביום ארבעה עשר הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר טבילה, ולערב כשיעריב שמשו אוכל פסחו. וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לבדכה שם בפרק מי שהיה טמא (שם ב), על דרך ההלכה המקימת שדרך רחוקה תקרא כל שהוא רחוק מחומות ירושלים חמשה עשר מילין, אבל פחות מכן אין נקרא דרך רחוקה. ויתר פרטיה, במסכת פסחים [2].
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בזכרים בתורת חיוב, ובנקבות בתורת רשות, שכן הורונו זכרונם לברכה (שם צא ב), שנשים שנדחו לפסח שני מפני טמאה או מפני אחד מהדברים שזכרנו, שעשית הפסח שני להן רשות, רצו שוחטין, רצו אין שוחטין, ומן הטעם הזה אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת. והאיש העובר על זה והזיד ובטל עשה זו ולא הקריב פסח שני כשנאנס ולא יכל להקריב פסח ראשון חייב כרת, זוהי דעת רבי במשנה (שם צג א), אבל רבי נתן ורבי חנינא ורבי עקיבא פוטרין אותו מן הכרת, מכיון שלא הזיד בראשון. ואין צריך לומר שאם הזיד ובטל הראשון, ובטל גם השני בין בזדון בין בשגגה שחייב כרת לדברי הכל, מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו. וזאת היא אחת משתי מצות עשה שבתורה שמתחיבין עליה כרת, כמו שאמרנו בסדר בא אל פרעה (מצוה ה).