ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שמט
שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו לשם
עריכהשלא נשתחוה על אבן משכית, אפילו לשם ברוך הוא, שנאמר (ויקרא כו א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ואבן משכית תקרא אבן מצירת (עי' סהמ"צ ל"ת יב), וכן אבני גזית מגררות במגרה בכלל אסור אבן משכית.
ומשרשי המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ), שהוא לפי שהיו עושין כן לעבודה זרה, ישימו אבנים מצירות במלאכה נאה לפני הצלם, והיו משתחוים עליה לפניו. ואפשר לומר כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וצירוה והיא נאה יש מקום לחשד, אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים אין שם מקום לחשד, שהבגד דבר שהוא כלה במהרה ולא יעשנו בריה אלוהו, אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (חולין מ, א) הא דאמר להר, הא דאמר לגדא (למלאך הממונה על ההרים) דהר יפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שיחשד בו, ועוד שלא יכשלו אחריו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כב ב) שאין חיוב מלקות בזה, אלא בפשוט ידים ורגלים, שנמצא כלו מוטל על האבן, שכן בא הפירוש המקבל שזו היא ההשתחויה האמורה בתורה, אבל בלא פשוט ידים ורגלים אין בו מלקות, אבל היו מכין העושה כן מכת מרדות. ולענין עבודה זרה אין חלוק בפשוט ידים ורגלים, אלא משעה שיכבש האדם פניו בקרקע לפניה נסקל (הוריות ד א). ומה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאם פרס מחצלאות על רצפת האבנים וכסה אותן מותר להשתחות עליהם, ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם), דבכל מקום הוא האסור, חוץ מן המקדש שמותר להשתחות לה' על האבנים, שנאמר לא תתנו בארצכם, בארצכם אי אתם משתחוים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפצלות במקדש, וזה הענין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי, כי יחשדו בני אדם המשתחוה, שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת השם ברוך הוא, ומפרסם לכל העולם כשמש בחצי היום שאין עבודה שם בלתי לה' לבדו אין שם מקום לחשד, אבל אם כטעם הרמב"ם זכרונו לברכה, שהוא להרחיק עבודה זרה שהיו עושין לה כן, כל שכן שהיה ראוי להרחיק כל הדומה לה ממקום המקדש שלא לפגל מחשבת המשתחוה לשם בזכרו אותם, ואולם ידעתי כי יש לרבנו טעם נכון בכל אשר יפנה, ונעלם לפעמים מחסרון הבנת השומע. ויתר פרטי המצות בגמרא מגילה (כב א) [2].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה והשתחוה על האבנים בפשוט ידים ורגלים לוקה, ושומר מצוה אשריו [3].