ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ש
שלא יאכל כהן טמא תרומה
עריכהשלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר (ויקרא כב ד) איש איש מזרע אהרן וגו' בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ואמרינן במסכת מכות (דף יד:) אזהרה לתרומה מנין, כלומר שלא יאכלנה טמא? שנאמר איש איש וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, כלומר שיאכלהו הזרע כלו זכרים ונקבות? הוי אומר זו תרומה. ונכפלה האזהרה בזה הענין, כמו שכתוב ושמרו את משמרתי, וכמו שאמרו בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) גבי מחיבי מיתה בידי שמים, שילמדו שם טמא האוכל תרומה מושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא.
משרשי המצוה. להגדיל וליקר בלב כל אדם כל אשר בקדש. וכבר זכרתי פעמים רבות התועלת הנמצא [ת] לנו בדבר, וממעלות הקדש לאכלה בטהרה ידוע.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה ולוקה עליה, אבל אכל תרומה טמאה אף על פי שהוא בלאו אינו לוקה, לפי שאינה קדש, ומה שאמרו (ברכות ב א) שהטמאים אוכלים בתרומה בהערב השמש ויראו ברקיע שלשה כוכבים בינוניים, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדה מ א) במי שהיה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו להוציא שכבת זרע, ומה שאמרו ברוכבי גמלים ומה שאמרו (בכורות כז א) בתרומת חוצה לארץ שהיא מתרת לכהן שאין טמאה יוצאה עליו מגופו, כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פרסה נדה. ומה שאמרו (חולין קל ב) שכל עמי הארץ בחזקת טמאה, ועל כן אין נותנין התרומה אלא לכהנים היודעים לשמרה בטהרה. ודיני הטמאות זכרתי למעלה (מצוה קנט) גם כן קצתן בכלל ובפרט.
ונוהגת בכהנים בזכרים ונקבות בארץ ובזמן שהיא בישובה, כי אז שם חיוב התרומה דאוריתא כדעת הרמב"ם זכרונם לברכה (תרומות א כו): והעובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שנזכר בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) שמנו שם מחיבי מיתה ומכללם מנו כהן טמא שאכל תרומה. ובזמן הזה אסור דרבנן בפרות ארץ ישראל [2].