ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/רנה
שלא להקיף פאתי הראש
עריכהשלא להקיף פאתי הראש, שנאמר (ויקרא יט כז) לא תקיפו פאת ראשכם. ופרשו זכרונם לברכה, שהענין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אזניו ולפדחתו כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (כ ב) איזהו פאת ראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו.
משרשי המצוה. כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל ענין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה, ובאה האזהרה מפרשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם, מפני שהיא למזכרת עון תמיד אחר שהוא דבר קבוע בגוף. ומפני שזה מעיקרי טעם המצוה, היו צריכין זכרונם לברכה, שיבארו כי הקפת כל הראש גם כן בכלל הלאו, שלא תאמר שתכלית מה שנאסר כדי שלא נדמה להם, והם לא יגלחו כל הראש כלו, למדונו שגם זה בכלל האיסור הוא, כמו שבא ביבמות [1] שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה. ואפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה (עי סהמ"צ ל"ת מג).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במכות (כ ב), שאחד המגלח ואחד המתגלח כל זמן שסיע, שניהם חייבים, אבל לא סיע, אין חייב אלא המגלח, והמגלח את הקטן חייב. ובשיעור פאת הראש לא נתנו חכמים שעור. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' עבודה זרה ה"ו) שמענו מזקנינו, שאין מניחין פחות מארבעים שערות, זהו לשונו. ומתר לגלח הפאה במספרים, שלא אסרה התורה אלא השחתה של תער או משוה צדעיו לאחורי אזניו, ושמעתי דבפאת הראש אף במספרים כעין תער, אסור (כ"ז בדפוס וניציאה ראשון) ויתר פרטיה בסוף דמכות [יו"ד סימן קפ קפא].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל לא בנקבות בין גלחו בין נתגלחו פטורות, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קידושין לה ב) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית וגו'. ומכל מקום אסור להן לגלח הזכר ואפילו קטן. והעבדים אף על פי שהם בגדר הנשים בהרבה מצות בזו חייבים הם בה, הואיל ויש להם זקן. וטומטום ואנדרוגינוס הרי הם ספק ונותנין עליהם חמרי זכר ונקבה בזו ובכל מקום וחייבין בכל; אבל אם עברו אינם לוקין מספק. ובגדר ענין זה אכתב הכלל שלמדונו זכרונם לברכה במצות הנשים, אף על פי שדרכי לכתבו בפרט בכל מצוה ומצוה, כי מתוך הכלל והפרט יזכרהו הקורא, וזהו כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, חוץ מקדוש ומצה ואכילת פסח והקהל ושמחה. והם אמרו גם כן שאין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, כי הכולל כדי לקצר כלליו לא יחוש לדברים מעטים היוצאין מן הכלל להעלותן על ספר. והעובר על זה וגלח פאה אחת מן הראש חייב מלקות אחת, ואם גלח שני צדעיו ואפילו בבת אחת והתראה אחת חייב שתי מלקיות (עי' מכות כ א). וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת מג) והראוי שלא נמנה אותן לשתי מצות אף על פי שלוקה שתים, לפי ששניהם כתובים תחת לאו אחד, שאלו אמר לא תקיפו פאת ראשכם מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו אותם מחיבין עליהם שתים, אז היה רשות לומר שנמנה אותם שתי מצות. אמנם בהיותו מלה אחת וענין אחד באמת שהוא מצוה אחת, ואף על פי שבא בפירוש שמניעה זו היא כוללת חלקים משתנים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבד, עם כל זה לא יתחייב שיהיו מצות הרבה, עד כאן לשונו.