ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנד

מצות עניין טומאת נבילה

עריכה

להיות הנבלה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה הזאת, (מצות עשה צו) וזה לשונו ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכר ממיני הטמאות, והיא שזה שאנו מונים כמין ומין מהטמאות מצות עשה, אין ענינו שנתחיב להטמא בטמאה זו ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על ענין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא המצוה, והוא אמרנו שמי שקרב בכך על ענין כך נטמא, ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (שמיני פרק ד מ"י) ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים? תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחיב מה שנתחיבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קדש, ולא יקרב אליו, זולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין, כשקרב אליו או כשהיה אצלו על ענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ומין ממיני הטמאה, עד כאן לשונו. ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב ענין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבינו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחלה.

השרש כתוב למעלה [1].

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלים א ב) שהנבלה אב מאבות הטמאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המתרות או האסורות שמתו, כלן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חלין בעזרה וקדשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבלה. וכל שמתה מאליה או שארע פסול בשחיטתה הרי היא נבלה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (דף לב.) זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל, טרפה. אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהר [ת] ן מידי נבלה, ולפיכך בכל ענין שימותו נבלות הן. ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות. ויתר רבי פרטיה מבארים בסדר טהרות בפזור, וברב במסכת כלים ובמסכת טהרות [2]

הערות

עריכה