ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שעד


מצוה שעד - שיגדל הנזיר את שער ראשו

שנצטוה הנזיר, והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שיער ראשו כל ימי הזירו להשם, שנאמר "גדל פרע שער ראשו(במדבר ו, ה). ולשון מכילתא (ספרי זוטא כאן) "גדל פרע" מצות עשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר "תער לא יעבר על ראשו".

משורשי המצוה. הקדמה כבר כתבתי בפתיחת הספר בהקדמה כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחויב כדי להיות קלוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם. ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים, ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלוהים הניצבים עליו. ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכן בתי חמר, ואחר שנשתעבד לזה מכורח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו, אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עוון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו. וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי (דף כב:) שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי משום דכתיב "ויהי האדם לנפש חיה(בראשית ב, ז), אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה, ועל זה אמר המלך החכם "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם(קהלת ז, טז). וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החמ וישבר תאוותיו במה שאינו חרבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השיער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלף הבית בעבורו ולא יהרסו פנותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל, ויאורו מהלכיו, וכבוד השם תשכן עליו, ויתקיים באיש הזה כוונת הבריאה מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו מפני שיתוף החומר שבו. והראיה שעניין גדול השער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר כמו שאמרו זכרונם לברכה בנזיר ריש פרק קמא (דף ד:) אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שיערך זה [הנאה]? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאת מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו "בני, כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר "איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר ליי"". ועל כן, כדי להכניע היצר, גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאות ימי נזרו ולא הרשה לתקן אותם וליטול מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחילה, אבל נתחייב לגלחם מכל וכל כי אין ספק שהשיער הגדול ביותר או הגילוח הגמור יפסיד תואר האדם.

ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי ממה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר יט.) יביא כפרה על עצמו על שצער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו, כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבניין אשר בנה הבונה הראשון, ראוי לו להביא כפרה על נפשו, כי אולי נטה מן הגדר המחויב עליו בעניין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובניינו נכון על צד שהנזירות עינוי יותר מדאי על נפשו, וכל דרכי השם יתברך ישרים, וצדיקים ילכו בם. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בפירושיו (במדבר ו יא) על דרך הפשט בטעם החטאת שמביא הנזיר לכפרה, כי העניין הוא שצריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם דמכיון שהיתה עליו רוח השם והתחיל להיות נזיר להשם ראוי היה לעמוד כן כל ימיו, ושבעים פנים יש לתורה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר לט.) שאם נתגלח הנזיר בין בזדון בין בשגגה ואפילו באונס, הרי זה סותר מניינו ומתחיל למנות שלושים יום, דקימא לן (דף ה.) סתם נזירות שלושים יום, כדי שיהיה לו פרע. ובמה דברים אמורים? (פ"ו מהל' נזירות ה"א) כשנתגלח ברוב ראשו, בין בתער בין במין תער, ולא נשאר כדי לכף ראשן לעקרן. אבל גילח מיעוט שיער ראשו, אינו סותר מניינו מפני כן, וכמו כן אינו סותר מניינו מפני שתיית היין ואפילו שתה ממנו ימים רבים, אבל סותר הוא מניינו מפני הטומאה, כמו שמפורש בכתוב.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בעניין נזירות, דכל כינויי נזירות כנזירות, כלומר מי שהיה עילג או מקומות שהכל עילגין ודרכן לומר במקום נזיר, "נזיק" או "נזיח" או "פזיח" ואמר אחד מלשונות אלו על עצמו, כגון שאמר "אהא נזיק" או "נזיח" או "פזיח", הרי זה נזיר, שאין אומרים בנזירות שיהיו דברי פיו בכיוון כלבבו כמו בשבועה, אלא מכיון שבלבבו להינזר ואמר דברים שיש להבין בהן שיהא נזיר, אף על פי שהן מלות שאין ענין הנזירות מובן מתוכן יפה, הרי זה נזיר. וכן מה שאמרו שידות נזירות כנזירות. ומה הן הידות? כגון שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הרי זה נזיר. או שאמר אהא נאה ותפס בשערו הרי זה נזיר. וכן האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן התגלחת או מן הטומאה בלבד, הרי זה נזיר גמור. והאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין או אטמא למתים או אגלח, הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ונשאלים על הנזירות כדרך שנשאלין על שאר הנדרים. והאב מדיר את בנו קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד בנזיר, אבל לא האם, ודבר זה קבלה. והגויים אין להם נזירות, אבל יש נזירות בעבדים ובנשים. והבעל והאב מפר לאשה נדר נזירות כמו שאר נדרים, וכן האדון אם ירצה כופה לעבד לשתות יין ולהיטמא.

ונוהגת מצוה זו, שחייב בגידול השיער כל מי שנדר בנזיר בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. שאף על פי שלמדונו זכרונם לברכה (נזיר יט:) שהנזירות נוהגת בארץ ישראל, כלומר שחייב כל אדם להיות נוהג נזירותו בארץ ישראל כמניין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם, בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשיו בעוונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (פ"ב מהל' נזירות ה"כא), שכופין אותו אם יש בנו כוח לכופו לעלות לארץ ולנהוג נזירותו שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו.

קישוריםעריכה

קיצור דרך: tryg/mcwa/374