ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפג
שתקריב הזבה קורבן כשתתרפא מזובה, והוא שתי תורים או שני בני יונה, שנאמר "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה שתי תורים" (ויקרא ט"ו, כ"ח-כ"ט).
שורש מצוה זו וקצת פרטיה כעין מה שכתבנו למעלה בקרבן הזב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות עשה עה) כי מפני כן נחשב לשתי מצוות שתי קרבנות אלו של זב ושל זבה, ואף על פי שהם קרבן אחד ממש, מה שלא עשינו כן בשאר קרבנות הרבה, שאין אנו חוששין למנות מצוה בפני עצמה כל קרבן וקרבן בשביל חלוק המביאים אותן כל זמן שהקרבן אחד, לפי שטמאתן של אלו אינה שוה כלל, שהאיש מטמא בלבן והאשה מטמאה באדם, ובהפך לא יטמא זה ולא זה. וכיון שהם חלוקים כל כך ראוי למנותם לשתי מצוות. ואין דומה ענין זה כלל לענין מצרע ומצרעת שהוא נחשב למצוה אחת, שהצרעת דבר שוה בכלן. והביא ראיה קצת לדבריו ממה שאמרו בכריתות (דף ח:) ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצרע, הרי שחשבו זב וזבה, בשנים לפי שחלוקים בחלין, ומצרעת ומצרע כאחת לפי שהחלי שוה בשניהם.
ונוהגת בזמן הבית. והעוברת ולא תקריב קרבנה כשתתרפא מזובה, בטלה עשה זו, מלבד שהיא מחוסרת כפרה.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/183