ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/לז
שלא להעיד עדות שקר, שנאמר "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג), ונכפלה במקום אחר בלאו אחר "עד שוא" (דברים ה, טז).
שורש מצוה זו נגלה כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סיבה לחורבן הישוב.
דיני המצוה כגון ממי מקבלין עדות (פ"ט מהל' עדות ה"א) וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעידין לכל אדם מרוב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחילוקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחלוק שבין דרישה לבדיקה, והחילוק שבין עדות בשטר לבעל פה, ויתר רובי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמרא סנהדרין (יח., לב., מב.).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה. והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחברו, שם הכתוב (דברים יט יט) גבול עונשו, לעשות לו כאשר חשב לעשות לחברו, ויש בו מלקות כמו כן (מכות ב.). ושם בסנהדרין גם כן מתבאר.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/037